על רוח ורווח: שארמר ושטיינר במקדש התאגידי

על רוח ורווח: שארמר ושטיינר במקדש התאגידי

אוטו שארמר הוא אחד מהוגי הדעות היחידים בתקופתנו שהצליח להביא באופן אפקטיבי את פירות מחקריו של רודולף שטיינר לעולם העסקים והארגונים הלא-ממשלתיים. מאמר זה מתבונן בספרו 'תיאוריית ה-U' לאור מחקריו של שטיינר על טבעם של ה"עבר" וה"עתיד"

כחלק מעבודתי כיועץ חינוכי, אני מרצה רבות על חינוך ולדורף בצפון אמריקה. שתי שאלות שנשאלתי לעתים קרובות אחרי ההרצאות שנתתי בשנות ה-1980 וה-1990 היו, "מה עושים תלמידי ולדורף אחרי שהם מסיימים את לימודיהם באוניברסיטה?" וכן, "האם תלמידי ולדורף נכנסים אי פעם לעולם העסקים?" מניסיוני האישי כמורה בבית הספר ולדורף "גרין מֶדוֹ" ובבתי הספר הרבים האחרים שבהם ביקרתי, ידעתי היטב שבוגרי ולדורף מעטים מאוד נמשכים לעולם העסקים. אני בטוח שהסיבה לכך היא בחלקה גישתם של מוריהם, עובדה אשר שיקפה את היחס המבוהל האופייני לרוב האנתרופוסופים עם כל דבר המזכיר כסף וחומרנות. אפילו אנשי העסקים הנדיבים ובעלי החזון ביותר, כולל אלה שנודעו בזכות נדיבותם כלפי החברה האנתרופוסופית ותנועת הוולדורף, נאלצו לשאת את הסטיגמה של כישרונם העסקי.

במהלך כל השליש השלישי של המאה העשרים, יועצים אנתרופוסופיים כמו כריסטופר שפר וכריסטוף באד הציעו חזונות כלכליים חדשים, בעוד חלוצים נועזים כמו ג'ון אלכסנדרה, זיגפריד פינסר ומרק פינסר גילמו את חזונם בארגונים כמו קרן רודולף שטיינר (Rudolf Steiner Foundation) ו"בנק המאה החדשה" (New Century Bank). בין השאר, ההון שייצרו מוסדות כאלה איפשר את ההתרחבות המהירה של בתי ספר ולדורף ויוזמות אנתרופוסופיות אחרות. עם זאת, ממש עד סוף המאה הקודמת, התחלות חשובות כאלה נותרו בשולי העולם האנתרופוסופי.

הזמנים השתנו. למרות שגישותיהם של אנתרופוסופים עשויות להתמהמה במובן זה, בוגרי בתי ספר ולדורף מגלים גישה חדשה בנוגע לעסקים ומספרם של אלה הנכנסים לתחום זה הוא חסר תקדים. זה קשור פחות לשינויי גישה כלשהם בקרב בוגרי ולדורף, ויותר לשינויים הראויים לציון המתרחשים במקום העבודה עצמו. העובדה שעסקים "ירוקים" הפכו פתאום לאופנתיים – מהווה מטבעה מוקד קסם ומשיכה עבור בוגרי ולדורף שיונקים רגשות יראת כבוד כלפי הטבע מלידתם. תנועות כמו "סחר הוגן" ו"מיקרו-קרדיט", שמכירות בכוחו של ההון לייצר צדק חברתי והזדמנויות כלכליות לעמים נחשלים, מדברות אף הן אל אופיים של אלה שקיבלו חינוך ולדורף.

לאוטו שארמר יש עמיתים מועטים בעבודתו בתוך טרנספורמציה מהירה זו של הכלכלה העולמית (ניקנור פרלס הוא אחד מהם). הוא פרופסור ב-MIT, סופר מעולה ומנחה קבוצות, וכן יועץ העובד באופן קבוע עם עסקי פורצ'ן 500. הוא גם בנם של הורים שניהלו חווה ביודינמית ובוגר ולדורף. מעטים הם האנשים שעברו הכנה טובה כל כך לגשר על פני עולמות האנתרופוסופיה והעסקים המקוטבים כל כך זה לזה – עולם הרוח ועולם הרווח.

חציית הסף על פי שארמר

כמו רוב הרעיונות המשמעותיים, חזונו של שארמר בנוגע לטרנספורמציה ארגונית הוא פשוט באופן מתעתע. עם זאת, שלא כרוב הגורואים העסקיים בני זמננו, שארמר הגיע להשראה הגלומה בגישתו לא דרך שנים של ניסוי ותעייה בתחום התאגידי, או בפרץ של תעוזה יזמית. החזון שלו בקע מתוך התנסות שהיה לה אופי של התגלות. כאיש צעיר, הוא נקרא הביתה יום אחד מבית ספרו, וגילה שבית החווה בן ה-350 שנה שבו בילה את ילדותו עלה באש.

העולם שבו חייתי כל חיי חלף. נעלם. הכול התפוגג בעשן... כאשר המציאות של האש... התחילה לחלחל אל תוכי, הרגשתי כאילו מישהו קרע את הקרקע מתחת לכפות רגליי... כל מה שחשבתי שהייתי התפוגג כלא היה. הכול? לא, אולי לא הכול, שכן הרגשתי שיסוד זעיר של עצמיותי קיים עדיין. מישהו עדיין היה שם וצפה בכל זה. מי? ברגע הזה נוכחתי שקיים לעצמיותי ממד אחר לחלוטין שלא הייתי מודע לו קודם לכן, ממד הקשור לא לעבר שלי... אלא לעתידי, לעולם שיכולתי להגשים בחיים שלי... פתאום ידעתי, שאני, עצמיותי האמיתית, עדיין חיה! היה זה ה"אני" הזה שצפה וראה... כעת משהכול נעלם, הייתי קל וחופשי יותר, שוחררתי לפגוש את החלק האחר של עצמי, את החלק שמשך אותי אל העתיד – אל העתיד שלי – אל עולם שהמתין עבורי כדי שאוכל להגשים אותו בהמשך מסעי קדימה. (כל הציטוטים הם מתוך ספרו 'תאוריית ה-U')

במאה אחרת, ייתכן שעוצמתה של התגלות כזו הייתה מובילה את אוטו הצעיר להפוך למנהיג דתי או למורה רוחני. אפילו כיום, אקהרט טולה, הסלבריטי-והרואה-הרוחי, רואה רגע טרנספיגורטיבי כזה כראשית דרכו. אכן, "מבחן האש" היה אבן דרך משמעותית וחשובה במבחני ההתקדשות במרכזי המיסטריות העתיקים. גתה, בעת שהותו באיטליה, מוקף באמנות קלאסית, חווה זיכרון עמום של מבחן התקדשות כזה וארג אותו לתוך הפואמה הכבירה שלו "טרנס וטרנספורמציה", שבה תמונות של התעלסות והתפוגגותו של עש ללהבה מתלכדים בשורות האחרונות: "אם לא ידעת זאת, כיצד למות ולהיות, היית אך נווד חולף, על פני האדמה הזאת" – שורות שאותן מצטט שארמר ממש לפני תיאורו את הטרנספורמציה האישית שעבר דרך הלהבות.

מה אם-כן חושב לעצמו שארמר כשהוא לוקח את כל מה שהוא הרוויח מהתנסות קשה זו ומציב זאת בשירות העולם התאגידי? האם מורי הוולדורף שלו לא עשו עבודה מספיק יסודית להכניס בו גישה אנטי-עסקית? האם קשריו עם אנתרופוסופים באירופה ובצפון אמריקה לא הולידו בו תחושת עליונות כלפי אלה הכבולים לפולחן השורה התחתונה? היכן הם נכשלו?

דרכו המסתורית של שארמר רומזת לאמירתו המפתיעה של רודולף שטיינר, לפיה מספר לא-פרופורציוני של מתקדשים עתיקים חזרו כמנהיגים עסקיים בתקופתנו. (עבור מי שחווה אי פעם את ההיררכיה הנוקשה של מבנים תאגידיים, או ראה את הארכיטקטורה המגליתית/ מקדשית/ קתדרלית הנובעת מתרבות תאגידית זו, נראה כי רוחן של המיסטריות העתיקות אכן חיה – אף אם אינה בריאה ושלמה). מהותם הבלתי נתפסת של כוחות רוחיים שהמתקדשים העתיקים הבינו היטב – הפכה לעוצמה המופשטת של ההון בתקופתנו. המתקדשים העתיקים שעו אל ההשראה של הרמס טריסמגיסטוס וטבעו את צורות הממשל לתקופות תרבות קדומות יותר. כאשר הם שבו לאדמה ולבשו את מדיהם החדשים בדמות חליפות פסים ועניבות הֶרמֶס (!), הם מחפשים כעת אחר צורות ארגוניות המתאימות למילניום השלישי.

אפילו בעולם העתיק, שבו נסיעות היו מוגבלות מאוד, המתקדשים הגדולים היו ידועים תרופות כ"נוודים" שלקחו על עצמם להבין את רוח התקופה כפי שהיא התגלתה והתגשמה בכל רחבי העולם המוכר להם. אודיסאוס, תאלס, פיתגורס, אלכסנדר הגדול ואחרים, בין שהיה זה הודות להתערבותם של אלים או מתוך רצונם העצמאי, חיפשו תורות והתנסויות שגילמו את הגלימות השונות והמגוונות שלבשה רוח התקופה. שארמר, יותר מרוב בני-זמנו בעולם הייעוץ העסקי, בחר באופן דומה להרחיב את אופקיו באופן גיאוגרפי ופילוסופי גם יחד:

מקורות חשובים שהזינו את חשיבתי המוקדמת בתחומי ההתפתחות והשינוי החברתי כללו מסע למידה גלובלי ברחבי כל הספירות התרבותיות הגלובליות העיקריות, כדי ללמוד את הדינמיקה של שלו ושל קונפליקט. זה הוביל אותי להודו כדי ללמוד את גישתו של גנדהי לטרנספורמציה לא-אלימה של קונפליקטים, ולסין, וייטנאם ויפן כדי ללמוד בודהיזם, קונפוציאניזם ודאואיזם כגישות שונות להתפתחות ולחיים. ... מקורות אחרים שהשפיעו על חשיבתי כוללים את עבודתו של אמן האוונגארד יוזף בויס, ואת כתביהם של הנרי דייויד תורו, מרטין בובר, פרידריך ניטשה, אדמונד הוסרל, מרטין היידגר, יורגן האברנאס, וכן של כמה מן המאסטרים הישנים כמו הגל, פיכטה, אריסטו ואפלטון. בין המקורות הפילוסופיים, אולי זו שהשפיעה עליי יותר מכול הייתה עבודתו של המחנך והחדשן החברתי רודולף שטיינר, שהסינתזה שערך בין מדע, פילוסופיה, תודעה וחדשנות חברתית ממשיכה לתת השראה לעבודתי, והביסוס המתודולוגי שלו בהשקפתו הפנומנולוגית של גתה על המדע הטביע חותם משמעותי על תיאוריית ה-U.

שמה של תיאוריית ה-U נגזר מצורת ה-U המופיעה לכל אורך הספר. כמובן שצורה זו מוכרת לתלמידיו של רודולף שטיינר כעקומה המתארת את ירידתה של הנפש האנושית אל החומר ולאחר מכן – עלייתה אל הרוח במהלך מחזור חייה הארציים. בידיו של שארמר, הביטוי מקבל משמעויות רבות, שכולן מסמלות את ההתנסויות הטרנספורמטיביות שצריכים לעבור ארגונים – והאנשים המעצבים את הארגונים ואף מעוצבים על ידם – על-מנת להפוך לישויות בנות-קיימא.

בתקופתנו, תקופת התאגידים הגלובליים ואי-הוודאות הכלכלית, טרנספורמציה – או לפחות, שינוי משמעותי – הפכו לתנאי בל יעבור ברמה הארגונית; אך שארמר מדגיש חזור והדגש את הצורך בטרנספורמציה אישית ככוח חיוני אף יותר. משחק הגומלין בין המיקרוקוסמוס של העובד/ מנהל/ מנכ"ל לבין המקרוקוסמוס של הארגון/ מוסד/ תאגיד אינו רגיל בקרב גורואים בני זמננו בתחום הניהול, שנוהגים לגשת אל הסוגיות השונות אך ורק מצידם המקרוקוסמי, כמו תום פיטרס ופיטר דרוקר, לדוגמא – או מצידם המיקרוקוסמי בלבד, כמו למשל סטיבן קווי.

כיצד מתרחשת טרנספורמציה זו במורד המדרון החלקלק של עקומת ה-U? שטיינר מתווה בדרך כלל את הצד השמאלי העליון של ה-U כמייצג את הכוחות המובילים אותנו לתוך הלידה והמטפחים אותנו בילדותנו: הכוח הפיזי/אתרי, הקשרים הנורשים, הכוונות שאנו מביאים איתנו מעולם הרוח. הכוחות בצד הימני העליון הם אלה המובילים לזיקנה ומוות: כוחות האני והכוחות האסטרליים, האינדיבידואליות שלנו, פירוט חיינו הנוכחיים שאותם נביא עמנו אל עולם הרוח. הנקודה הנמוכה והמרכזית ביותר בעקומת ה-U של שטיינר מייצגת את הכוחות של הבגרות הבשלה: הקרב בין ניגודים והאתגר של מציאת איזון על ידי השגת אחיזה איתנה ברגע הנוכחי.

במטמורפוזה של שארמר לתמונתו של שטיינר, הצד השמאלי העליון מייצג את ה"downloading", תהליך של היאחזות בהתנסויות מן העבר – קולקטיביות או אישיות – והתנהלות לאורן של התנסויות אלה. הצד הימני העליון מזוהה כ"performing" (ביצוע) שאותו מאפיין שארמר כ"השגת תוצאות באמצעות מנהגים ותשתיות", בעוד האמצע – שחשיבותו עליונה – והוא הנקודה הנמוכה בעקומת ה-U – מתואר על ידו כ"נכוחות" (presencing), כלומר, "התחברות אל המקור". ככל ששארמר שב אל ה-U ומתווה היבטים יותר ויותר מפורטים של דרכו, כך הוא מחשל מצע משותף איתן בינו לבין תמונותיו של רודולף שטיינר אודות האבולוציה המקרוקוסמית–קוסמולוגית מצד אחד, וההתפתחות העצמית האנושית המיקרוקוסמית – מצד שני.

ציור לוח של אוטו שארמר

כאשר חומת ברלין קרסה ב-1989 ומגדלי מרכז הסחר העולמי התמוטטו 12 שנים לאחר מכן, עמדנו בפני שתי סיטואציות שהזמינו אותנו להעמיק את תפיסותינו ולפתוח את הגבול שבין הצופה לבין הנצפה. באותם רגעים סדוקים, כמה מאיתנו החלו לראות כיצד מה שנמצא "שם בחוץ" מתייחס אל פעולותינו וזהויותינו "כאן בפנים".

אך הכישרון הייחודי של שארמר מצוי ביכולתו להלביש ידע אזוטרי במונחים שכל קורא משכיל מודרני יכול לקבל ולהבין. בהשוואה לכל טקסט "ניהולי" או שנועד "לעורר מוטיבציה", עבודתו של שארמר היא בהחלט מורכבת ותובענית, אך שום דבר שהוא מביא אינו מצוי מחוץ לשפה המשותפת המקובלת כיום בבתי ספר למנהל עסקים באוניברסיטאות. תרומתו החשובה ביותר היא אולי ההבנה שלו ביחס לכוונת המושג "העתיד". כפי שהוא מציין שוב ושוב בכל מקרי הבוחן והאנקדוטות שהוא מביא מניסיונו האישי – והעובדה שחלק כה רב מספרו נובע מנסיונו האישי של שארמר הוא מה שהופך אותו לכה נגיש ומושך לקריאה – יש לנו נטייה טראגית לתפוס את העתיד באופן שגוי. כדי להבין מה מגיע אלינו מעבר לפינה ברמה האישית והארגונית, אנשים מודרניים מנסים להבין את העבר במלואו. ה"עתידנים" המכובדים ביותר בינינו מאמינים שמה שעתיד לבוא ניתן לאבחון וניבוי מוקדם על ידי הכפפת העבר לניתוח כמותי ויצירת "מודלים" של שינוי צפוי (ולכן ניתן לשליטה).

אני יכול לחשוב לפחות על שלושה תחומים שבהם הושקעו ביליוני דולרים ומיליוני שעות ביצירת מודלים עתידניים שכאלה: תחומי המטרואולוגיה, הכלכלה והבטחון הלאומי. ברם, כל אדם בוגר שחי בשנים האחרונות וחווה את הוריקן קתרינה, את משבר הסאב-פריים, ואת ארועי ה-11 בספטמבר, יכול לחוש במרומז את העובדה שהעבר אינו מדריך מהימן לעתיד. שארמר אף אסרטיבי יותר, בהכירו בכך שהעתיד מגיע מכיוון אחר לחלוטין. העתיד הוא כל מה שהעבר איננו.

אנו חיים ב"עידן מיכאל", מחזור שבו מיכאל, ארכי-מלאך שלמד לעצב את יסוד המרחב, פועל כיום כארכון, ישות שצריכה ללמוד לשלוט בזמן. אין זה מפתיע, אם כן, שאחת ההתגלויות העמוקות ביותר שאותן חלק רודולף שטיינר מתוך הידע שלו כמתקדש  כלל את מהותו של הזמן. כפי שגילה שטיינר, הזמן נע בשני כיוונים: מה שאנו חווים במישור הפיזי והאתרי נע, כידוע לנו, מן העבר אל העתיד; אך זרם נוסף של זמן, שנחווה ברמת הגוף האסטרלי והאני, זורם מהעתיד לכיוון העבר. שוחחתי עם מאות אנשים היכולים להיזכר ברגעים רבים בגיל ההתבגרות המוקדם שלהם – כאשר הם "התעוררו" לטבעם האסטרלי – שבהם הייתה להם חוויה ברורה של העתיד שלהם אשר "זורם לקראתם" וממלא אותם בציפייה שמחה ובתחושת שליחות בחיים.

אף שאנו מוצאים רמזים על תגליתו של שטיינר פה ושם בין משוררים אנגליים כמו טראהרן, ווֹרדסוורת' ובלייק – שכן, ה"יעד" הסופי של זרם הזמן השני הזה הוא החיים שלפני הלידה – 'תיאוריית ה-U' הוא כנראה הספר האזוטרי הראשון המציג סדרת תרגילים שבהם האדם המודרני יכול ללמוד איך לראות את הזרם העתידי הזה (שאותו מאפיין שארמר כזרם "מתהווה), לתפוס אותו ולהשתמש בו כדי להנכיח ולהגשים את העתיד בהווה. במובן זה, תיאוריית ה-U ניחנה באיכות של גרסה מוכוונת-עסקים של "כיצד קונים דעת העולמות העליונים", ספר שנכתב מאה שנים קודם לכן על ידי רודולף שטיינר.

הבט מסביב. דבר-מה מתרחש. אנו עשויים לקרוא לזה חותמו הברור והגלוי של הזמן שלנו... האתגרים הניצבים בפנינו כעת לוחצים עלינו להסתכל באופן שונה, לחדד ולהעמיק את תשומת ליבנו.

הכוח שיש כיום לעסקים לשנות את העולם, דומה לכוח שהחזיקה הכנסייה הרומית-קתולית בימי הביניים, או בתי המלוכה של אירופה בשלהי המאה התשע-עשרה. בשני המקרים הללו, קשר נוקשה לצורות מן העבר ולסטטוס קוו הובילו לשחרורם של כוחות הרסניים שכמעט הכחידו את הסדר הישן. אנשי עסקים העסוקים באובססיביות בשורת הרווח של הרבעון הבא אולי יפתחו את הספר 'תאוריית ה-U' רק כיוון שהם מקווים שספר זה יהיה האחד שיראה להם איך התאגיד שלהם יוכל להמשיך להצליח במאה החדשה. אולם, אם הם ישמרו על גישה פתוחה מספיק כדי להמשיך ולקרוא עד סוף הספר, הם עשויים לחוות התעוררות ל"חותם הזמן שלנו" – התעוררות שיהיה בה כדי לשנות את דעתם, רגשותיהם ומעשיהם.

לפי המסורת הרוזנקרויצרית, שארמר הוא מורה רוחני החש בנוח עם העידן שבו אנו חיים (וכמו הישועים, הוא "בעולם אך לא שייך אל העולם"), ושיש לו "חוכמת רחוב" שבאמצעותה הוא מסוגל לגעת במחשבותיהם, ואולי גם בליבם, של אינדיבידואלים בשכבות העליונות של העסקים והממשל. הנה אחת מן הפרספקטיבות הרבות שלו על משמעותה של צורת ה-U:

... ביכולתנו לתפוס את תהליך ה-U כתהליך נשימה חברתי. הצד השמאלי של ה-U הוא חלק השאיפה במחזור נשימה זה: השתקעות מוחלטת בתחום הנוכחי, קליטה וספיגה של הכול פנימה. הצד הימני של ה-U הוא חלק הנשיפה של המחזור: הבאת תחום העתיד לתוך המציאות, כפי שהוא משתוקק לעשות. בין שתי התנועות הללו, נשימה פנימה ונשיפה החוצה, ישנו סדק קטן של אַין. אותה פעימה דוממת היא המסתורין או המקור שבתחתית ה-U. שם מתחברת פעולת השחרור (של הישן)[1] עם פעולת הקבלה וההנכחה[2] (של החדש). אפשר לראות את הסדק הזה כקוף המחט: העצמי. זוהי היכולת של האני-עכשיו להתחבר עם האפשרות העתידית הגבוהה ביותר שלנו – עתיד שזקוק לנו ושרק אנחנו יכולים להביאו לתוך המציאות. ממש ברגע שבו אנו מתחילים לפעול מתוך המקום הזה, אנו מעוררים את נוכחותו של שדה חברתי שונה – תחום חברתי המאפשר למשתתפים בו להתחבר עם המקורות והזרמים העמוקים יותר של התהוות גנרטיבית.

אותו "שדה חברתי" של שארמר אינו שונה מאוד מ"נציג האנושות" של שטיינר, וה"אני-בעכשיו" שמתהווה במהלך תיאוריית ה-U מהדהד עם "הכריסטוס שבתוכי" של השליח פאולוס. עבודתו של אוטו שארמר מהווה מאמץ אמיץ וראוי לציון להתמודד עם המשימה הכבירה של הפיכת אבנים ללחם.

 

תרגמה מאנגלית: תומר רוזן.

[1] באנגלית: לתת-ללכת, letting go

[2] הניסוח באנגלית מנגיד ביטוי קיים (Let go) עם ביטוי שטבע כאן שארמר (let come): באנגלית: : לתת-ללכת, letting go (המתורגם כ"לשחרר"), ו"לתת-לבוא" letting come (המתורגם כלקבל או לתת לזרם החדש להיכנס אלינו פנימה) – המתר'.

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

העגלה שלך