על רות, יתרו ומתן תורה: מחשבות על חג השבועות [איגרת 206]

חג השבועות מסיים ומסכם את תהליך ספירת העומר ובא לציין מאורע משמעותי במעגל החיים שלנו: השלמת תהליך יציאת מצרים הרוחנית, אותה השלמנו במהלך ימי ספירת העומר. מהיכן יצאנו? יצאנו מהאגו התובע עבדות, יצאנו מהרצון לקבל בלבד, והגענו אל ההכנות לקראת מתן תורה לרגלי הר סיני. שימו לב: לא קבלת-תורה, כי אם מתן-תורה. הכוח הרוחני נותן לנו כל העת. האם אנו יודעים לקחת? הנתינה יכולה להתממש בתוכנו בתנאי שנהיה מחוברים לאור רוחני שהוא מאוד עוצמתי בימי החג, כנאמר: אתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש.

התורה ניתנת בפרשת יתרו, שהיה בעצמו מתקדש שעסק כל חייו בחיפוש אחר האמת הנצחית. "יתרו" מלשון לתור, תור-י' (חיפש אלוהים). אנו פוגשים בו לראשונה בתנ"ך כאשר היה כהן מדיין, חבל ארץ אליו בורח משה מאימת פרעה. שטיינר מתייחס אל יתרו כאל מורהו הרוחני של משה, ואכן בימיו אצלו משה חווה את התגלות הסנה הבוער. משה אף מתחתן עם בתו, ציפורה. במעמד הר סיני, יתרו מצטרף למשה ומאז קושר את חייו עם עם ישראל.

גיבורה נוספת של חג השבועות היא רות המואביה, שאת סיפורה קוראים בחג. גם רות (היפוך אותיות של תור) חיפשה את האמת הנצחית. היא הייתה כלתה המואביה של נעמי, שאיבדה את בעלה ושני בניה בארץ מואב. לאחר שהחליטה לחזור לארץ יהודה, מסרבת רות לעזוב אותה ובכך קושרת את גורלה עם נעמי ודת ישראל. מאוחר יותר היא נישאת לבועז, יולדת בן בשם עובד שהוא סבו של דוד, מלך ישראל.

יתרו ורות תרו ומצאו, ושניהם לבסוף התגיירו. האם זה מקרה ?

להבנת העניין עלינו להיזכר שהתחלנו את השנה עם כוחות הסתיו - כוח רב עוצמה להשפיע ולחולל שינוי, כוח של רעננות והתחדשות; ואנו מסיימים אותה סמוך לשבועות עם כוח התורה, תורה במובן של אור: האפשרות להכניס את האור, הכוח הרוחני, לחיים הגשמיים היומיומיים שלנו.

עם כוח האור הזה, בחג השבועות אנו יכולים לתקן את שנעֵשה במהלך השנה. לכן, נהוג להישאר ערים בליל שבועות, כדי ללמוד תורה כל הלילה. זהו "תיקון ליל שבועות" המפורסם.

במילים אחרות, הלילה הזה יוצר באופן סמלי חיבור חזק לכוח הרוחני העצום, והוא מחזיק ומחזק אותנו לאורך חודשי הקיץ עד ראש השנה.

יש לנו אפשרות להתעלות מעל כל פחד או מגבלה ולהתחבר לחוכמת העולם, האמת הנצחית.

יתרו ורות המואביה הם סמלים של חיפוש, תיקון ואפשרות לשינוי בחג האחרון של השנה – חג השבועות. המהות הזאת מחברת אותי לדבריו של שטיינר על כך שצריך לסיים את השנה, כפי שהתחלנו אותה.

סמל חג נוסף המחבר סוף להתחלה הוא מנהג הבאת ביכורים - פירות ראשונים, כמנחה לכוהנים בבית המקדש, וזאת כי שבועות מציין את פתיחת עונת הביכורים שנמשכת כל הקיץ עד חגי הסתיו. ולמה פרי ראשון? כאן טמון סוד קטן.

צריך לצאת לרגע מהחשיבה הליניארית ולהיזכר שבעצם שום פרי אינו הבכור. בשנה שעברה כבר הבכיר פרי על ענפי העץ עצמו, וגם העץ עצמו לא נולד אלא מזרעו של פרי מעץ אחר, ישן יותר, קדום לו. ולכל העצים האלה יש מן הסתם שורשים... ולאן הם מגיעים? לשורש העולם, לאמת הנצחית.

אם תירצו, גם דרך רעיון הבאת הביכורים אנו מתחברים משבועות עד ראש השנה לחוכמת העולם הנצחית.

 

---

ובעניין אחר - בימים אלה מסיימת המחנכת והמוציאה לאור אורה פין גיוס מימון לפרויקט חדש במסגרת הוצאת הספרים שלה סיפורי אמת-של-הלב. מטרת הגיוס הפעם היא להבטיח את פרסומם של 5 ספרים נוספים בשנה הבאה - 3 ספרי ילדים ו-2 ספרי מבוגרים. אורה כבר קרובה מאוד לגיוס הסכום הדרוש - ואתם מוזמנים להצטרף להצלחה. לתמיכה בפרויקט לחצו כאן