על שאלת השואה בחינוך ובהוראה

השואה מהווה, לדעת הוגים, חוקרים ואנשי ספר רבים, נקודה מכרעת בהתפתחות האנושות. ניסיון ההשמדה של עם שלם בצורה מכוונת, שיטתית, מאורגנת ורציונלית, הביאה את הרוע האנושי לקיצוניות שקשה לתפסה ולהבינה בכוחות התודעה הרגילים. העובדה שרצח עם זה נעשה בידי האומה שנחשבה למשכילה ביותר בעולם, שנציגיה הביאו גם את הפילוסופיה המערבית, את המוזיקה ועוד תחומים רבים של אמנות ומדע לשיאים אנושיים, מקשה עוד יותר את התפיסה וההבנה של אירועי השואה.

מבחינות רבות, דבר לא נשאר כשהיה לאחר אירוע זה. אם בני אדם מסוגלים להגות ולבצע מעשים אלו, מתהפכת תמונת האדם הנאורה והמתקדמת שטיפחו הוגי הנאורות, ושלאורה פעלה האנושות המערבית במאות האחרונות. שאלת הרוע אל מול מקומו של האני, כמרכז הישות האנושית, התעוררה במלוא עוצמתה. תפיסת האדם בעיני עצמו התערערה, וקשה מאוד לייצבה מחדש.

לאירועי השואה הייתה, כמובן, השפעה מיוחדת על המבצעים ועל הקורבנות – הגרמנים והיהודים. גרמניה המודרנית וישראל המודרנית מעוצבות במידה רבה כישויות לאחר טראומה, וזו ממשיכה ללוות את התפתחותן עד היום. קשה, להערכתי, לראות את הקמת מדינת ישראל, את צמיחתה המדהימה ואת הגיבוי הבינלאומי שקיבלה עם הקמתה ובעשורים הראשונים של קיומה, ללא השפעת השואה.

לשואה היו, וישנן עדיין, השפעות על התהוות הציונות ועל מאפייננו כישות לאומית. זכר השואה הוא כוח מעצב בעל משמעות עצומה, הפועל על מרכיבים רבים ממה שאפשר לכנות "האופי והתכונות הלאומיות של הישראליות". מכאן גם הדגש הרב שמושם בתרבות הכללית ובמערכת החינוך על זכר השואה ולימודה. אלו מהווים חלק חשוב מזהותנו.

לאור כל אלה עולה אצל כל איש חינוך השאלה בדבר הקשר הנכון בין ציון ולימוד השואה לבין ילדים, מערכות חינוך וחינוך בכלל.

היחיד מול הלאום

אחת הדילמות העתיקות והמרכזיות ביותר בתחום החינוך עולה אל פני השטח דרך שאלת השואה: שאלת האינדיבידואציה אל מול הסוציאליזציה. במהותו מנסה תהליך חינוכי לעשות תמיד את הבלתי אפשרי: מצד אחד לפתח את היכולות, הכשרים והפוטנציאל הטמון בכל ילדה וילד, לחזק את האיכות הפנימית שבה הם ניחנים ולטפח את הייחודי, המקורי והחד-פעמי שבו ניחנה כל ישות אנושית; ומהצד השני עליו לכוון את הילדים להכרת התרבות והחברה סביבם, לציידם בכלים לעבוד ולפעול בחברה זו, להכשירם להבין את "חוקי המשחק" ולאפשר להם להשתלב ולהתמודד עם הכוחות הפועלים בתרבותם. הדילמה היא, אם כן, בין טיפוח כוחות פנימיים, ייחודיים ומקוריים של כל אחת ואחד מאתנו, לבין השתלבות והתמודדות בתרבות ובחברה מסוימות.

לכאורה, אין כל סתירה בין השניים; אך למעשה, בחיי היום-יום של כל תהליך חינוכי ולימודי – יש ויש. לא כאן המקום לעמוד בפרוטרוט על סתירה זו ועל אפשרויות פתירתה, אלא רק לציין שאירוע השואה מהווה דוגמה מצוינת לדילמה זו. בכדי להבין, לפעול ולהיות חלק מהווית הישראליות יש להכיר, להבין ולהרגיש את מה שעומד מאחורי המילה "שואה". יחד עם זה, לא תמיד ההבנה, ההרגשה וההכרה אכן מהוות מנוף להתפתחות אישית, לצמיחה פנימית ולטיפוח של יכולות. לעתים אולי להפך.

אין ספק שילדים הגדלים בישראל חייבים ללמוד ולהכיר את אירועי השואה בצורה אינטנסיבית ומעמיקה. כאמור, אלו מהווים עד היום חלק משמעותי מהזהות שלנו כעם וכמדינה, וזהות זו יכולה לתרום רבות גם לזהות היחיד ולהכרת עצמו. יחד עם זה, אם מעמידים במוקד תשומת הלב את הילדים עצמם - את התפתחותם, צמיחתם ובשלותם - יש לבחון היטב כיצד יש לעשות זאת. במילים אחרות, כיצד ניתן ללמד ולחוות את אירועי השואה כך שהדבר לא רק יילמד טכנית, חיצונית ומתוך אינטרס של העולם הבוגר, אלא גם יתרום לצמיחתם הפנימית של הילדים?

השאלה החינוכית המשמעותית היא כיצד ניתן לעסוק באירועי השואה כך שהדבר לא רק יילמד טכנית, חיצונית ומתוך אינטרס של העולם הבוגר, אלא גם יתרום לצמיחתם הפנימית של הילדים.

השאלה כיצד להפוך את השואה לאירוע חינוכי, מצמיח ומטפח, עומדת אפוא במרכז הדיון. כמו כל שאלה חינוכית אחרת, אין לכך תשובה חד משמעית ונכונה תמיד. שאלות החינוך הגדולות מקבלות תשובה בעלת משמעות רק במפגש עם הילדים עצמם. רעיונות כלליים, אידאות חינוכיות וכללים הם חשובים, אבל יכולים לתרום מעט מאוד במפגש החי עם הילדים. וברגע שאנו עוסקים בילדים, יש לראות אותם בהתפתחותם, בצמיחתם, במסגרת קבוצה מסוימת, ולא פחות - כאינדיבידואלים בעלי צרכים ייחודיים, ובעלי שאלות מקוריות ודרגות יכולת שונות מאוד של הכלה והבנה.

היטלר- פורטרט. יואב לוי, כתה י'

במרכז תפיסת העולם של חינוך וולדורף עומדת ראייה התפתחותית של הילדים, ראייה המנסה להבין את שלבי התפתחותם, את צרכיהם העמוקים ואת דרישותיהם הפנימיות בכל גיל וגיל. מתוך תפיסה זו הייתי מנסח את השאלה כך: כיצד יש להביא את התכנים של השואה לילדים, ובעיקר כיצד לעשות זאת בהתאמה עם גילם ושלבי התפתחותם?

גיל הגן: קודם כל רגישות

בכל מה שייכתב מכאן והלאה יש לראות מסגרת כללית ולא הנחיות, כיווני מחשבה ולא כללים, הלך נפש ולא מתודות. זאת משום שכל ילדה וילד וכל קבוצת ילדים דורשת ממני כמחנך תכנים אחרים, מתודות שונות והתכוונות שונה. מעשה חינוכי בעל משמעות ועומק נעשה, לטעמי, תמיד ביחד, בשיתוף פעולה ובשיח (חיצוני או פנימי) בין מחנך מבוגר לבין ילד או קבוצת ילדים. במילים אחרות הוא קונקרטי, חד פעמי ולא ניתן לחזרה. ובכל זאת אנסה לשרטט מעין מסגרת כללית להלך הנפש הנכון היכול ללוות שאלה זו.

בשנים הראשונות לוקחים הילדים את העולם על כל מרכיביו כביכול לתוכם: הוא נכנס לפה, לחושים השונים, לנפש הרכה ועד למישור הגופני. אין כל מחיצה או גבול בין ישות הילדה לבין סביבתה. הן למעשה ישות אחת. כל מה שסובב אותי נמצא גם בפנימיותי וההפך. מבחינה איכותית, זו מחווה של סימפתיה אין סופית. ללא מודעות הילד מכריז ללא הרף: "העולם הוא טוב, הוא מוסרי, הוא ראוי". עד כדי כך ראוי וטוב - שאכניסו פנימה לתוכי.

הרשמים השונים: מראות חושים, צלילים, ריחות, טעמים, הלכי נפש של המבוגרים סביב, מחשבותיהם, מחוותיהם, ולא פחות - איכויות הטבע או הטכנולוגיה שעוטפת אותם, כל אלו בונים את ישותם של ילדים רכים עד לעיצוב עדין של המוח ושל שאר האיברים הפנימיים. מכאן שראוי לעצב סביב הילדים סביבה ואקלים חינוכי שיהיה המוסרי ביותר, ההרמוני ביותר והראוי ביותר לחיקוי והזדהות.

מכל האמור מובן שהרוע הנורא של אירועי השואה אינו מתאים בשום צורה לילדים רכים. להיפך - יש להרחיק רוע, אכזריות ומעשים לא מוסריים מסביבת הילד ככל שניתן. טיפוח וחיזוק של איכויות ויכולות של ילדים בגיל הצעיר: ביטחון עצמי, יכולת עשייה, עצמאות, יצירתיות, אמפתיה ותכונות חיוביות אחרות יבואו רק בעקבות דוגמה אישית וסביבה חינוכית מוסרית ופעילה. החשיפה לרוע יכולה לבוא רק עם התבגרות הילד, החל משנתו החמישית, וגם אז במינון מתאים ואינדיבידואלי לכל ילדה וילד. זאת, למשל, דרך סיפורים ומעשיות שמביאים את ההתמודדות עם הרוע והלא מוסרי, אבל כך שהטוב והמוסרי תמיד מנצח, האור גובר על החושך.

הטקס מאפשר גם שילוב של אלמנט אמנותי בזיכרון השואה, דבר שמביא תמיד רוח של תקווה ורצון לחיים חדשים. את הטקסים בבית ספר יסודי, לדעתי, על המורים עצמם לערוך

דוגמה מצוינת להתמודדות עם שאלת הרוע באמצעות סיפורים ותמונות היא האגדה הקלאסית (מעשיית העם). אגדות האחים גרים, אגדות העם הרוסיות, אגדות סקנדינביה ואיטליה, כמו-גם אגדות משאר תרבויות העולם, מביאות את הרוע בתמונות שלעתים נראות לנו כמבוגרים קשות ומאיימות, ויחד עם זאת הן בדרך-כלל מתאימות ומדברות לנפש הילדים. המכשפה, האישה הרעה, הקוסם או הזאב מהווים חלק בלתי נפרד מכל אחד ואחת מאתנו, מייצגים את הרוע הטמון בנו ובילד עצמו. בהתגברות עליהם מרגיש הילד שהוא ניצח את הרוע בתוכו, כבש אותו ועלה לדרגה גבוהה יותר של שלמות מוסרית.

מכאן שאין לדעתי להביא כלל את נושא השואה לילדים לפני גיל בית ספר.

גיל בית ספר יסודי: חשיפה מדודה ומותאמת

בשנים הבאות, מגיל 7-6 ועד גיל 12-11 עוברים הילדים לחוויית חיים חדשה: שטיינר מכנה אותה "לידה". פסיכולוגים התפתחותיים אחרים כמו פיאז'ה או אריקסון כינו זאת "קפיצה". הדגש ההתפתחותי נמצא כעת בעולם הרגש ובחוויה הנפשית; כוחות העיצוב הגופני עוברים מטמורפוזה לכל מה שקשור לעיצוב אופי, אישיות, מזג וחוויה פנימית. הילדים אמנם יכולים כבר לחשוב, אבל החשיבה תמיד קשורה לרגש, לתמונה ולעצמי. זהו גיל שבו הילד שרוי בחוויה מאוד סובייקטיבית, אישית ומרוכז מאוד בעצמו.

איכות הרוע, האכזריות וכל מה שקשור לבלתי מוסרי חשובים מאוד להתפתחות הילד, אבל רק אם ייחשף אליהם במידה הנכונה. לא קל למצוא מידה נכונה עבור כל ילדה וילד, ובוודאי שלא קל למצוא אותה עבור קבוצת ילדים. יחד עם זה, ובאופן כללי, עלינו לוודא שהרוע לא יכריע את נפש הילד, יכווצה או יאיים עליה יתר על המידה. גם בגילאים אלו יש משמעות לכך שכוחות הטוב והמוסר גוברים על הרוע, גם אם לא בצורה כה טוטלית כמו בשנים הראשונות. היכולת להתמודד עם רוע וקיצוניות בבגרות תלויה הרבה בחוויות ילדות אלו, ובכך שהרוע יובא במידה, ותמיד בקשר נכון עם נפש הילד. לא מחסנים בני אדם מרוע ואכזריות על ידי טראומות בגיל צעיר, אלא להפך - על ידי התגברות עליהן באמצעים מתאימים לנפש הילד בכל גיל וגיל.

גם המדיום שבו מביאים איכויות של רוע ואי מוסריות לילדים חשוב. זהו גיל שבו ילדים רגישים במיוחד לתמונות פנימיות, לסיפורים, כמו-גם לאיכות אמנותית ואסתטית. התמודדות עם הרוע באמצעות סיפורים ומשלים מהווה שפה שהילד מכיר, אוהב ויכול לחבר לנפשו. רעיונות מופשטים, עקרונות וצווים מוסריים עוברים לידו ללא שימת לב במקרה הטוב, ורק מרחיקים אותו מהכיוון הנכון במקרה הפחות טוב. גם אמצעים אמנותיים שונים מדברים ללב הילד בשלב התפתחותי זה, וגם באמנות אפשר להביא איכות של רוע ולהתגבר עליו באופנים שונים.

בכיתות א' עד ה' רצוי שלימוד השואה ייעשה באמצעות סיפורים שאליהם הילדים יכולים להתחבר – למשל סיפורים על ילדים בגילם בזמן השואה – סיפורים המביאים את אירועי השואה באופן יותר היקפי (בכיתות א' עד ג') ואחר-כך יותר ויותר בצורה ממוקדת. בכל מקרה אין להביא, לדעתי, את הסיפורים במלוא אכזריותם ורשעותם, משום שהם קשים מדי לעיכול לנפשם של רוב הילדים ורק יעשו נזקים. מחנכת רגישה תדע עד לאיזו רמת פירוט יש לרדת בתיאורים, לדעת מה יכול לחזק את הילדים ולטפחם ומה יכול להפחיד וליצור טראומה נפשית. גם האמנות יכולה לסייע משום שדרכה, בצבע, צליל, צורה ותנועה, יכולים הילדים לתת ביטוי נפשי לעובר עליהם.

תכנית אותנסיה, T-4, לטיהור הגזע הארי. נעמה לין, כתה י'

מחנכת רגישה תדע עד לאיזו רמת פירוט יש לרדת בתיאורים, לדעת מה יכול לחזק את הילדים ולטפחם ומה יכול להפחיד וליצור טראומה נפשית. גם האמנות יכולה לסייע משום שדרכה, בצבע, צליל, צורה ותנועה, יכולים הילדים לתת ביטוי נפשי לעובר עליהם

מגיל ההתבגרות ואילך: מפגש רעיוני  עם הרוע

מגיל 12-11 (כיתה ו'- ז'), וכמובן בתיכון, אפשר כבר להביא את אירועי השואה בצורה יותר ויותר מפורטת, ותואמת את העדויות הקשות שאנו מכירים. בגילאים אלו אפשר גם להיעזר בסרטים איכותיים (רשימת שינדלר, הפסנתרן, ללא גורל) וכמובן בעדויות של ניצולים או שיחות עם בני הדור השני לשואה. הבגרות הנפשית, החל מגיל 14-13, והבנייה של עצמאות וזהות פנימית בקרב הנערות והנערים, יכולה להיבנות מעיסוק נכון ברוע, אכזריות ואי מוסריות. כאן כבר לא מספיקים הסיפורים והעדויות – שעדיין מאוד חשובים – ויש להעלות תמונות אלו לתודעה בהירה, לחשיבה ולדיון בכיתה. הדרך הנכונה של נערות ונערים לעסוק בנושאים כה מורכבים וטעונים היא לעבדם בחשיבה, לנסות ולהבינם לעומק, ללבן סוגיות מוסריות, ולהפוך את השאלות לאקטואליות לזמננו.

ספרים כמו האדם מחפש משמעות של פרנקל, הזהו אדם של פרימו לוי, ללא גורל של ארמה קרטיס, והחמנית של וינטל יכולים לסייע רבות בהתרחשות החינוכית בכיתה. ראשית, אני תמיד ממליץ עליהם בפני התלמידים (וכן, עדיין יש הרבה מאוד בני נוער שקוראים ספרים), שנית, אנו קוראים ביחד קטעים בשיעור, ושלישית - הם חשובים ביותר כהכנה למורה עצמו. המיוחד בספרים אלו (ובעוד רבים אחרים, כמובן) הוא שהם מביאים את הרוע והאכזריות של אירועי השואה ללא כחל וסרק, אבל בנימה חיובית. הווה אומר, הם אינם רק מאשימים את הנאצים ומשתפי הפעולה הרבים שסייעו להם ויוצרים מועקה וסבל, אלא גם רואים את מעשי הגבורה המוסריים והאישיים של היהודים עצמם ונותנים הרגשה שהחיים בכל זאת אפשריים וראויים גם לאחר השואה. לטעמי, אגב, ספריו של ק. צטניק קשים מדי לבני הנוער, ומתאימים במובן זה למבוגרים בלבד.

הדיונים המעמיקים ביותר שזכורים לי מתקופה ארוכה בה לימדתי היסטוריה בתיכון היו בנושא השואה. בני הנוער, כביכול, בנו את עצמם פנימית דרך שאלות מוסריות ודילמות שעלו בדיונים אלו. אפשר היה ממש לראות כיצד הם מתאמצים לבנות את זהותם, את אישיותם ואת נקודת ההשקפה האינדיבידואלית שלהם דרך אירועים קשים אלו. זכורים לי ויכוחים לוהטים על מעמדם ומוסריותם של אנשי היודנראט, על שאלת המאבק ברוע אל מול הקבלה שלו, על הרוע הפנימי שנמצא בכל אחת ואחד מאתנו ועוד.

אלמנט חשוב ביותר שלא הוזכר עד כה הוא הטקס עצמו. הטקסים הם אירועים חינוכיים חשובים ביותר: לכמה רגעים מאוחדים כל בני הקהילה באווירה משותפת של יראת כבוד, רצינות והתכוונות סביב נושא משותף. בתרבות שסובלת משטחיות, ציניות וקלות דעת, יש בטקסים שנעשים כהלכה כוח חינוכי עצום. טקס יום השואה מאפשר לנו את כל אלה. חשוב שיהיה גם הוא מותאם לקהל המשתתף בו, זאת בהתאם לכתוב לעיל.

הטקס מאפשר גם שילוב של אלמנט אמנותי בזיכרון השואה, דבר שמביא תמיד רוח של תקווה ורצון לחיים חדשים. את הטקסים בבית ספר יסודי, לדעתי, על המורים עצמם לערוך. אפשר, למשל, לשלב בהם שירה של כיתה או של קבוצת תלמידים, נגינה, סיפור קצר המתאר זווית מסוימת מהחיים בזמן השואה (זאת בהתאם כמובן לגיל הילדים ובשלותם) ודברים חופשיים יותר של אחד המורים, דברים המביאים תמיד גם את התקווה, הצמיחה וההתכוונות לחיים מתוך הנורא מכל. ניתן, כמובן, לשלב עדויות של ניצולי שואה או של בני הדור השני לשואה. אז יש להקפיד על האווירה שבה הדברים מסופרים: אווירה של ייאוש, דיכאון, ואכזריות, ואף האשמה ושנאה כלפי המבצעים אינם במקומם. חשוב מאוד שעם כל הקושי והכאב, הסיפורים והעדויות יביאו נימה של אופטימיות, של כיוון לחיים ושל יצירה.

החל מכיתה ו' או ז', ובוודאי בתיכון, אפשר ורצוי לשלב את התלמידים עצמם בבניית ועיצוב הטקס. מניסיוני, כאשר תלמידים עומדים בפני תלמידים אחרים, עם כוונה, רצינות והכנה מתאימים, יש בכך כוח חינוכי עצום. יחד עם זאת, גם אז על המורים להיות מעורבים. גם בתיכון חשוב הממד האמנותי, חשובה התקווה והתכוונות להמשך. אנשים צעירים רוצים לחיות ורוצים שיתנו להם את הסיבות העמוקות מדוע כדאי להמשיך ולחיות גם לאחר מאורעות כה נוראיים.

עבודת המורים בינם לבין עצמם בנושא כמו השואה ויצירת אווירה משותפת והתכוונות משותפת יכולה לתרום רבות להעמקה של העבודה עם הילדים.