עם הפנים לעתיד משולש

יכול להיות שמה שאספר עליו כאן הוא בגדר מדע בדיוני. אוטופי או דיסטופי – תחליטו בעצמכם: נראה שהקהילה האנתרופוסופית מתקשה לעכל את רעיון השילוש החברתי אפילו בקהילות קטנות, ולמרות שטבעי לצפות שדווקא שם יקרום השילוש עור וגידים – אני דווקא רוצה לחלום רגע על קהילות גדולות. קהילות בהן אין היכרות אישית בין החברים, ולמעשה, בקבוצות אנשים שטרם הופעת האינטרנט, ייתכן שבכלל לא היינו קוראים להן קהילות. מצד אחד, בקהילה גדולה גלום חיסרון גדול: המגע האנושי וההיכרות האישית הן לב לִבן של קהילות כמו שאנחנו מכירים אותן. האם בכלל אפשרי לדמיין תקשורת אנושית בקבוצה של אלפי אנשים ומעלה? מצד שני, אטען שייתכן ודווקא בניתוק הרגשי טמון פוטנציאל לגשר מעל דעות מנוגדות. אני יודע, במציאות של היום אני נשמע מטורף שאני בכלל מציע את זה. ברור לכולם שהרשתות החברתיות רק מקצינות את השיח הציבורי ומלבות שנאה וניכור. אבל כאופטימיסט, אני סבור שזה רק בגלל שעוד לא למדנו להשתמש בטכנולוגיה הזו. קשה להחזיר קִדמה אחורה. האינטרנט כבר כאן. היום, כל אחד יכול לשדר את דעתו האישית בלחיצת כפתור ובמהירות האור, כך שכל אדם אחר בעולם יראה אותה תוך שבריר שנייה. שטיינר הרי דיבר רבות על כלכלה עולמית. האם לא הגיע הזמן לחשוב על מרחב רוח ומרחב מוסר עולמיים? הרי זה יגיע אם נרצה או לא. לא עדיף שנהיה מוכנים?

ירושלים. אלכס ליבק

המערב הפרוע של המאה ה-21

האינטרנט חולל מהפכה קולוסאלית בתחילת שנות התשעים. המהפכה הזאת מביאה איתה מחלות ילדות קשות, אבל גם פוטנציאל בלתי נתפס לשיתופי פעולה ולהחלפת דעות בממדים שלא ידענו קודם. זוהי תשתית של תקשורת, שמאפשרת לכל אחד לתקשר עם כל אחד אחר במהירות וביעילות ללא שום הגבלת מרחק.

בשנת 2008 התרחשה מהפכה טכנולוגית נוספת – הפעם במרחב הכלכלי – עם הופעת הביטקוין. רבים אמנם מסתכלים על הביטקוין ועל דומיו כרעה חולה, אך שוב, גם כאן אטען שאלה מחלות ילדות שמסתירות פוטנציאל גדול, הפעם בהחלפת ערך או מסחר, באופן גלובלי וללא תיווך. הטכנולוגיה של המטבעות המבוזרים היא בסך הכול דרך לניהול פנקס רשימות משותף, כך שכל אחד יכול לכתוב בפנקס בעצמו ואף אחד לא יכול למחוק את מה שנכתב. הטכנולוגיה מאחורי הפנקסים מוודאת שמה שנרשם בפנקס מופיע באופן זהה בכל עותק של הפנקס, וכל אחד יכול להחזיק על המחשב שלו עותק משלו. בדרך זו, מה שאדם אחד רושם במחשב אחד, מייד משכפל את עצמו ומופיע באופן אמין בכל שאר המחשבים שמשתתפים בניהול הפנקס. המימוש הראשון שהופיע – הביטקוין – הוא פנקס שבו נרשמות עסקאות של העברת כסף מארנק לארנק. האמון שנוצר במטבע נובע מהאמון בטכנולוגיה, שמבטיחה שלא ניתן לזייף או לרשום רישומים כפולים או סותרים בפנקס.

זה המערב הפרוע של המאה ה-21, והשימוש בטכנולוגיה הזו כמטבע הוא רק קצה הקרחון. מרחב הרוח פרץ גבולות גיאוגרפיים עם הופעת האינטרנט, מרחב הכלכלה נמצא בשלבי התאמה לשינויים, אבל המרחב השלישי – מרחב ההסכמים, מרחב החקיקה, או מרחב הזכויות והחובות – עוד לא קיים בממד הדיגיטלי. אולי זו הסיבה שכרגע זה מרחב פרוץ. אמנם, קשה לחשוב על הסדרה של המרחב הזה בתוך המבנה החברתי הקיים היום, מבנה שמחולק למדינות רבות המתקשות לשתף פעולה אחת עם השנייה בעניינים גלובליים, אך ניצנים של אפשרות להסדרה כבר מתחילים להופיע ואולי לרמוז על מהפכה טכנולוגית שלישית שמתקרבת. מרמז על כך המטבע המבוזר השני שגדל בעקבות הביטקוין ונקרא אתריום. הפנקס של אתריום שונה מהפנקס של ביטקוין בכך שהוא מאפשר לא רק להעביר כסף מארנק לארנק, אלא גם לשתול תוכנית מחשב בתוך ארנק ולבצע פעולות שמפעילות את התוכנית. טכנולוגיה זו נקראת "חוזים חכמים". היא מאפשרת לנסח הסכמים חברתיים בקוד מחשב ולהעביר את אחריות מימוש ההסכמים למחשב, או לפנקס המבוזר שעליו הם נכתבים. התוצאה היא חוזים שאי אפשר לסגת מהם ולמעשה מגדירים מעין אמת אובייקטיבית שאין מקום להתווכח איתה. דוגמה פשוטה לחוזה שכזה יכולה להיות הוראה בסגנון: "שלם 10 שקלים מהארנק שלי לארנק של שלמה רק אחרי שחברת המשלוחים חתמה ששלמה שלח את המוצר". דוגמאות מורכבות יותר חולשות על כל תחומי החיים החברתיים – שיח ציבורי, קבלת החלטות, חקיקה, הצבעות, ניהול תקציב ועוד. כשם שמטבעות דיגיטליים מאפשרים ניהול מטבע ללא בנק או מדינה שתומכת בו – כך חוזים חכמים מאפשרים לקבוצת אנשים להתאגד סביב שיתופי פעולה, ללא שלטון מרכזי, ועדיין לבנות מוסדות שלטון מבוזרים שכפופים לרצון הציבור ואיש אינו
שולט בהם.

רבים אמנם מסתכלים על הביטקוין ועל דומיו כרעה חולה, אך אני טוען שאלה מחלות ילדות שמסתירות פוטנציאל גדול בהחלפת ערך או מסחר, באופן גלובלי וללא תיווך

מי בעל הבית הדיגיטלי?

המחלה המרכזית של האינטרנט, עוד מימי הקמתו, היא חוסר הגדרה של זהות אישית. האינטרנט בנוי מאפליקציות. אם אני רוצה לפרסם פוסט בפייסבוק, אני ניגש לאפליקציית פייסבוק. אם אני רוצה לבצע פעולה בחשבון בנק, אני ניגש לאפליקציה של הבנק. אם אני רוצה לבצע פעולה בביטוח לאומי, אני ניגש לאפליקציה של ביטוח לאומי. אני, כזהות, אינני חלק מההגדרה של האינטרנט, וכל מה שנשאר לי הוא להפוך למשתמש, לקוח או נתין, של נותני השירות, כשכל נותן שירות מנהל על המחשבים שלו מאגר משתמשים, בשליטתו ולפי ראות עיניו. התוצאה – ריבוי של זהויות שונות שכל אחת מייצגת אותי בדרך חלקית אחרת, ואף אחת מהן לא בשליטתי. האינטרנט מתחיל בימינו את גלגולו השלישי, תחת המושג web3, שהוא אינטרנט המבוסס על פנקסים מבוזרים, ובהיותו כזה מנסה להחזיר באופן חלקי את השליטה למשתמש. אף אחד לא שולט בפנקסים המבוזרים. אפליקציה שנכתבת כחוזה חכם על גבי פנקס מבוזר כפופה אך ורק לפעולות של המשתמשים באפליקציה. רשת חברתית שממומשת בדרך זו מונעת את האפשרות שיש למשל לפייסבוק (החברה נקראת כיום 'מטא') לשלוט במידע שלנו ובתקשורת שלנו.

הגלגול השלישי של האינטרנט נמצא בחיתוליו, ובינתיים עיקר ההצלחה המפוקפקת שלו היא בשיגעון העונתי (בתקווה שיחלוף) של יצירת אסימונים חסרי תחליף (NFT). אסימונים חסרי תחליף פועלים באופן דומה למטבעות דיגיטליים, אך במקום לשאת ערך כספי כללי, הם מייצגים דבר מסוים: רכוש (דירה, רכב, פריט אומנת), או קניין רוחני (זכות יוצרים). בינתיים היצירתיות של המפתחים הובילה אותם לייצר מערכות של תמונות חסרות תועלת, של קופים, חדי קרן, או כל שטות אחרת, שנמכרות לפעמים במאות אלפי שקלים (וגם יותר) לתמונה – מה שמעיד על אמון גדול שהשוק רוכש לטכנולוגיה זו, כמו גם לטכנולוגיית המטבעות הדיגיטליים המהווה לה בסיס.

אמנם אינטרנט מבוסס פנקסים מבוזרים יכול לנטרל את השליטה של החברות הגדולות עלינו ועל המידע שלנו, אבל הוא לא מצליח עדיין להפקיד את השליטה הזו בידיים של הפרט; בידיים שלנו. ג'ק דורסי, ממייסדי טוויטר, הכריז השנה על מה שהוא מכנה web5 – הגלגול החמישי של האינטרנט. הרעיון שהוא מציג מתאר אינטרנט שמבוסס קודם כול על זהויות אישיות. אם היום אני פונה לכתובתfacebook.com כדי לגשת לאפליקציית פייסבוק, מחר אוכל לפנות לכתובת shlomo.ind כדי לתקשר עם הזהות הדיגיטלית של שלמה. דרך כתובת זו שלמה יוכל להגדיר את הממשקים שדרכם הוא מעוניין להיות בקשר עם אנשים אחרים, וזה יהיה הבסיס לרשת החברתית של מחר. בעולם שכזה אני הבעלים היחיד של הזהות של עצמי, וכל תקשורת שלי עם אדם אחר כפופה להסכמה שלי ולדרך בה אני בוחר. במקום אפליקציות רבות, שכל אחת מגדירה זהות אחרת עבורי – תהיה לי זהות אחת שנמצאת במרכז ואפליקציות רבות שמשתמשות בה. אני חוזר להיות בעל הבית. האפליקציה חוזרת להיות הכלי שכפוף לרצונותיי.

שילוש עולמי זקוק לטכנולוגיה מבוזרת

כדי להראות איך כל זה מתחבר לשילוש חברתי, אתחיל בלתאר כיצד אני תופס את השילוש. יש שמתארים את השילוש החברתי כחלוקה גופית של החברה. קל להבין שבית הספר שייך למרחב הרוחני (האומנם?), שבנק שייך למרחב הכלכלי והממשלה שייכת למרחב הזכויות והחובות. לכן, באופן (לכאורה) טבעי, יוזמות שמנסות ללכת בדרך השילוש מתחילות בדרך כלל בהקמה של שלושה צוותים – הצוות הרוחני, הצוות הכלכלי והצוות הפוליטי. עד כמה שחלוקה שכזו מפתה, היא משולה בעיניי – אם נישען על האנלוגיה ששטיינר עושה בין השילוש החברתי לבין גוף האדם – לניסיון לנתח את האדם ולפרוש את המערכת המטבולית שלו בצד האחד של שולחן הניתוחים, את המערכת העצבית בצד השני, ובאמצע להשאיר את המערכת הריתמית. האם זה יביא איזון ובריאות לאדם? אם המסכן עלה חי לשולחן, ניתוח שכזה ימית אותו באופן ודאי. אולי דבריו של שטיינר יתאימו להסביר למה פיצול שכזה לא עובד: בטבע כל דבר שכבר אינו לגמרי ממשי, כמו ורד שנקטף, מת במהרה. אנו יכולים לשלב היטב כמציאות בחיים החברתיים משהו שהוא לכשעצמו אין בו ממשות. במקרה כזה, גם אם אין זה מחייב קץ מהיר, זה יהפוך בהדרגה למקור של סבל וייסורים עבור האנושות. כי שום דבר לא יכול להתברר כברכה אם אינו נחווה תחילה ונשקל כמציאות שלמה לפני שנשתל לתוך האורגניזם החברתי.[1]

לכן, למעשה, בית הספר איננו שייך למרחב הרוח. החינוך שייך למרחב הרוח. בית ספר הוא ישות חברתית תלת איברית: מתקיימת בו עבודה רוחנית, שתוצאתה הוא חינוך, ומתקיים בו גם מענה על צרכים, ולא פחות חשוב, מתקיים גם מרחב של הסכמים שנועד להבטיח שמירה על מוסר ושמירה על הפרט שלא ייפגע מפרט אחר או
מהמערכת עצמה.

כשם שמטבעות דיגיטליים מאפשרים ניהול מטבע ללא בנק – כך חוזים חכמים מאפשרים לקבוצת אנשים להתאגד, ללא שלטון מרכזי, ולבנות מוסדות שלטון מבוזרים שכפופים לרצון הציבור ואיש אינו שולט בהם

כדי לראות את השילוש בתמונה הכוללת, יש להסיר דעות קדומות לגבי מושגי היסוד בשילוש. אמנם נכון שתוצרתו של איש הרוח נבדלת מזו של הפועל, אך השילוש לא מתייחס לתוצר עבודתו של הפרט, אלא לאופן פעולתו. אדם תורם לחברה באופן מיטבי כאשר הוא פועל מתוך חירות פנימית. זה נכון לא רק לאיש הרוח, אלא לכל אדם. על איש ההון לנהל את הכלכלה מתוך כישוריו החופשיים, על הפוליטיקאי לחוקק מתוך כישוריו האישיים, וגם הפקיד ייתן שירות טוב יותר, אם ייעשה זאת מתוך כישוריו הוא, בלב שלם ובאהבה. ביומיום, המושג כלכלה מתייחס לדברים שרחוקים מרובנו – בורסות, בנקים, מסחר. אבל מרחב הכלכלה נוגע במשהו קרוב הרבה יותר לכולנו – הוא נוגע במכלול צרכי הקיום שלנו. לא רק צרכים פיזיים, שמסופקים לרוב על ידי מוצרי צריכה שנקנים בכסף, אלא מכלול הצרכים האנושיים. גם אהבה, שייכות והגשמה עצמית באים לידי ביטוי דרך המפגש שלנו עם האחר וממומשים באופן הדדי – אני מגשים את צרכי האחר, והוא במקביל מגשים את צרכיי. ביומיום, המילה פוליטיקה היא מילה כמעט בזויה שמתארת דברים רחוקים מרובנו – פוליטיקאים, כנסת, ממשלה. בפועל, הפוליטיקה היא הביטוי של העיסוק התמידי של כולנו בקביעת גבולות גזרה במפגש עם האחר, גבולות שמטרתם לצמצם פגיעה אפשרית אחד בשני. מרחב ההסכמים, או הזכויות והחובות, מתחיל במפגש היומיומי שלנו זה עם זה.

לתפיסתי, אפשר לסכם את השילוש כאידיאה שמצביעה על אב התופעה במשפט הבא: בחברה בריאה הפרט פועל באופן חופשי מתוך כישוריו האישיים, להגשים באחווה את צרכי האחר, בכפוף לגבולות המוסר השוויוני.

יוזמות שמנסות ללכת בדרך השילוש מתחילות בדרך כלל בהקמה של שלושה צוותים – רוחני, כלכלי ופוליטי. עד כמה שחלוקה שכזו מפתה, היא משולה בעיניי לניסיון לנתח את האדם ולפרוש את המערכת המטבולית שלו בצד האחד של שולחן הניתוחים, את המערכת העצבית בצד השני, ובאמצע להשאיר את המערכת הריתמית. אם המסכן עלה חי לשולחן, ניתוח שכזה ימית אותו באופן ודאי

מזהות לאומית לזהות עולמית

בקהילות קטנות המפגש עם האחר מזמן לנו עבודה מתמדת על סימפתיות ואנטיפתיות. עדיין, האדם הוא יצור שבטי, והקהילה מאחדת אותנו עם אלה הדומים לנו ומפרידה אותנו מאלה ששונים מאיתנו. בספר כלכלה עולמית[2] מתאר שטיינר שינוי פרדיגמה שנדרש במעבר מכלכלה לאומית, שבה ממלכות כלכליות שונות סוחרות זו עם זו, לממלכה כלכלית סגורה (העולם כולו), שאין לה מסחר עם העולם שחיצוני לה. ממלכה כלכלית שבה תהליכי הייצור, הצריכה והמסחר מוכלים בתוכה. גם המרחבים הרוחי והפוליטי צריכים לעבור היפוך תפיסה מזהות לאומית לזהות עולמית. בהתבוננות על חברה גלובלית – יחסי האנוש שמשמשים אותנו במפגש פנים אל פנים עם האחר בקהילה קטנה, זקוקים לכלים חדשים במפגש עם האחר בקהילות גלובליות. את חשיבת הלב שאנו מפתחים בקהילה קטנה יש לאזן עם חשיבת ראש שאותה אפשר לפתח בקהילה גדולה. לשם כך עלינו ללמוד לפגוש את האחר לא מתוך אידאולוגיה, שמביאה אותנו להתנגשויות במרחב הפוליטי, אלא מתוך מענה צרכים הדדי, דרך המרחב הכלכלי. לא מתוך רעיונות מופשטים, אותם אנחנו מנסים לכפות אחד על השני, אלא מתוך שיתוף פעולה ברמת הפרט.

בעבודת המחקר שלי בלימודי הדוקטורט פיתחתי מערכת מחשב שנקראת "סוכן דיגיטלי אישי", והיא מממשת את הרעיון של web5 שאותו הציג דורסי. זוהי מערכת פנקס מבוזר, כמו ביטקויין, אבל שונה מהמערכות הקיימות בכך שכל פרט מנהל פנקס אישי משלו. זוהי הצלע הרוחית של הטכנולוגיה אותה אני מפתח. היא מאפשרת לפרט שליטה על חייו הציבוריים דרך שליטה מלאה על ההגדרה העצמית שלו ועל מכלול המידע האישי שהוא אוסף בחייו. היא מאפשרת לו ביטוי עצמי במרחב הדיגיטלי באופן מלא, ללא חסמים. הסוכן הדיגיטלי האישי מתקשר עם סוכנים דיגיטליים אישיים אחרים דרך חוזים חכמים, כמו באתריום, אבל ישירות בין אדם לאדם, ולא דרך פנקס ציבורי. זוהי הצלע הכלכלית שמאפשרת לאינדיווידואלים שונים לשתף פעולה דרך המדיה הדיגיטלית, ללא גבולות גאוגרפיים, לייצר ערכים כלכליים בכל תחומי החיים ולסחור בהם באופן ישיר ומבוזר. קבוצה של סוכנים דיגיטליים אישיים (מוועד בית ועד האנושות כולה), אשר מריצה מכלול של חוזים חכמים, מייצרת יחד רשת חברתית מבוזרת – זו הצלע הפוליטית, דרכה יכולה הקבוצה להגיע להסכמים קבוצתיים המהווים גבולות גזרה לעשייה הבין-אישית. הסוכן הדיגיטלי האישי הוא כלי שמאפשר מפגש חברתי מסוג חדש, מפגש שנולד מהפעולה החופשית של הפרט ומוביל למפגש דיגיטלי עם האחר – לא מתוך אחווה כדרך של רֵעות, אלא מתוך אחווה כדרך של שיתוף פעולה – ליצירה משותפת של מרחב חברתי מבוזר ושוויוני בין כל השותפים לדרך.

[1] ר. שטיינר, האספקט הפנימי של הבעיה החברתית, הרצאה 4, 1919, הוצאת
חירות, תרגום: יוחנן מרגלית, (GA 193).

[2] ר. שטיינר, כלכלה עולמית, 1922, הוצאת קיבוץ הרדוף, תרגום: תומר רוזן גרייס
(GA 340).