פערים שאינם ניתנים לגישור

כשפגשתי את מי שיהיה בן זוגי, פגשתי אדם רגוע וחייכן, רגיש, מדבר בכנות כובשת, מוצא פתרונות במקום לעסוק בבעיות ויודע לדבר במקום לכעוס. כאילו מרי פופינס בכבודה ובעצמה חיברה את פיסות פתק המשאלות שלי שהושלך לאח, ושלחה אליי את התגלמות משאלותיי. או במילים אחרות: התגשמות כל מה שלא הייתי בעיני עצמי.

נפש תאומה

תיאוריות זוגיות מספרות שבתחילת הקשר אנחנו נמשכים אל אדם שיש לו תכונות משלימות לשלנו, תכונות שאצלנו הן מודחקות וחבויות, ואצלו הן דומיננטיות. כלומר מראש מדובר במשיכה של ניגודים. ובכל זאת, בדברי הימים של סיפורי הפרידות, הביטוי "פערים שאינם ניתנים לגישור" מככב.

למה זה?

כאמור, גם אם אנחנו מרגישים שמצאנו נפש תאומה, אנו שונים זה מזה. אחרי שהתעוררנו מהסימביוזה של ההתחלה, בה הוא ואני ‒ אחד הם, והתכונות המשלימות שלנו הן דבר נפלא עבורנו כצוות, בשלב כלשהו השוני בינינו עלול לקבל משמעות הפוכה. ברבות הימים השוני עלול להפוך למחשבה המטרידה, שיש פה "פערים שאינם ניתנים לגישור". כאילו ההבדלים בינינו אמורים להשתנות מעצמם, להתעדן, להתרכך ולהיעלם עם הזמן. או כמו שזה מוצא ביטויו בדרך כלל ‒ בן הזוג הסרבן אמור להבין שאנחנו צודקים ולהשתנות.

הביטוי "פער שאינו ניתן לגישור" הוא מקור לייאוש ולסבל. הוא מתייחס אלינו ואל המרחב שבינינו כאל דבר סטטי, בשעה שמדובר במרחב דינאמי.

אם לא מספיק הכאב שאנו חווים, שהטריגר שלו פעמים רבות הוא בן הזוג, הרי שאנחנו מוסיפים עליו אלמנט של סבל בצורת המחשבה שמתייחסת אל השוני כאל "פער שאינו ניתן לגישור". המחשבה הזו מגובה פעמים רבות באבחנות, במחקרים, באילנות יוחסין ובכל אמצעי אחר שיחזק אותה: "לא רק שהוא חסר אחריות, גם  אבא שלו היה כזה, ואפילו הסבא רבא כבר היה ידוע בכל העיירה בחוסר האחריות שלו"...

יכול להיות שחלק מהעובדות נכונות, אבל המחשבה הזו לא מובילה אותנו החוצה מהמקום החשוך וחסר התנועה הזה. "פערים שאינם ניתנים לגישור" זו דרך ללא מוצא.

ובכל זאת, תגידו ובצדק, בחיים אנו נתקלים גם בקירות בלתי עבירים. לפעמים נדמה לנו שבאמת ניסינו הכול, עשינו הכול, ומשהו אובייקטיבי, שאינו תלוי בנו, עומד להישאר לעולמי עד בתמונה ולקלקל אותה. והתחושה היא שאין ביכולתנו לעשות דבר בנדון. מה עושים אז?

התחושה המיידית היא שאנחנו בצומת. שעלינו לקבל החלטה ולבחור. אנחנו סובלים, מתלבטים ומאבדים אנרגיה: אולי אנחנו מפספסים משהו? האם עלינו לעזוב או שיש לנו פה שיעור? ואולי השיעור שלנו הוא דווקא לקום, ללכת ולהפסיק לסבול? איזו משמעות יש לסבל שלנו בנקודה הזו?

התשובה מורכבת ואינדיווידואלית. יש מקרים שבהם אדם צריך לברוח כדי להגן על עצמו, להשתחרר ממצב שלא בריא לו. ויחד עם זאת, פגשתי מקרים רבים שבהם זו אמנם הייתה החוויה, אבל בפועל המצב הקיים היה כר תרגול אידיאלי להתפתחות רוחנית מיטיבה.

בשבחי הפולאריות

בנקודה זו אפשר לקבל השראה מנושא מרתק שבו עסק שטיינר בין השאר: חקר המַנִיכאיזם, דת שנוסדה במאה השלישית בבבל על-ידי אדם בשם מני ונעלמה מעל פני האדמה. כמו דתות עתיקות אחרות, גם המניכאיזם חקר את המאבק שבין שני קצוות: האור והחושך, הטוב והרע. לפי שטיינר, כדי שהמניכאיזם, שנעלם, יחזור לעולם בצורתו העתידית, עלינו לעבור מתפיסה דואלית של המציאות, לתפיסה פולארית. מדואליות לקוטביות. כלומר, במקום צומת שבה עלינו לבחור בין שני כיוונים; במקום מציאות שבה בחירה באופציה אחת היא ויתור על השנייה, עלינו לעבור למצב שבו אנחנו מחזיקים בשני הקצוות, ומתוך המתח בין שני הקצוות, יוכל לצמוח ממד חדש, שונה. היכולת להחזיק את שני הקטבים היא היכולת לתפוס את האחר על חסרונותיו ומעלותיו בעת ובעונה אחת. אל מי שרואה בקיטוב סתירה, אומר שטיינר, "דווקא בראייה החיה של הניגוד הזה [...] מתגלה חלק ממהות האדם".[1]

מסע של אלף צעדים

ואיך נעבור מתפיסה דואלית לתפיסה פולארית? כאן מגיעה העצה המעשית יקרת הערך של שטיינר: על-ידי צעד קטנטן. בעדינות. במתינות. והצעד הקטנטן אומר שברגע שבו יש תחושה של "פער שאינו ניתן לגישור", יש לכוון למחווה קטנטנה בלבד, והיטיבה לנסח זאת כריסטין גרואז, חוקרת מניכאיזם בזכות עצמה, בפירוש שנתנה לדבריו של שטיינר בהרצאתו על מניכאיזם: "למעשה המחווה לא יכולה להיות קטנה מדי. כל תכליתה היא לאפשר את המחווה הקטנה הבאה". כלומר לא לכווֵן ליצירת שינוי רדיקלי, אלא לייצר אקלים שיאפשר את המחווה הקטנה הבאה. "בדרך זו, עולה מתינות שהיא עדות לטרנספורמציה אמיתית," אומר שטיינר בהרצאתו זו.[2]

מניסיוני, גישת המחוה הקטנטנה היא בת יישום, ויש לה השלכות עמוקות. בעוד הניסיון ליצור שינוי רדיקלי עלול להביא לכישלון ולייאוש, גישת המחווה הקטנה מונעת זאת.

ניתן להסתכל על כך גם מכיוון אחר: המבט שמכוון לצעד הקטנטן הבא בלבד, עוזר לנו להיות נוכחים בסיטואציה, שזו כשלעצמה כבר הקלה. הרי חלק גדול מהסבל לא נגרם לנו בזה הרגע, אלא הוא "היוון" (סיכום בהווה) של כל הרגעים העתידיים מהם אנו חוששים – "מה, עם זה אצטרך לחיות כל חיי?" וכשאנו פועלים בגישת המחווה הקטנטנה, כבר יורד המשקל העודף של "הפער שאינו ניתן לגישור", למשקלה הסביר של סיטואציה בודדת. אבל במשמעותה העמוקה יותר – התכוונות לצעד הקטנטן הבא, היא-היא ההתכוונות הנכונה. היא בעצם התחלה של שינוי פנימי עמוק, התחלה של שחרור מכבלים פנימיים.

באימאגו, גישה טיפולית המבוססת על תקשורת זוגית מייסודם של הפסיכולוג האמריקאי ד"ר הרוויל הנדריקס וזוגתו ד"ר הלן לקלי האנט, פגשתי רעיון דומה. פה דימוי הסירה משמש לתיאור המסע הזוגי, כשלעיתים נדמה שכל אחד מבני הזוג חותר לכיוון אחר, בצורה אחרת ובקצב אחר, והסירה תקועה ומאבדת יציבות. הביטוי "מגע נוצה" מתאר מחווה קטנה, רכה וכמעט לא מורגשת, שתורמת ליציבות המרחב הזוגי ברגעים הללו ומסייעת לשמור על אקלים המאפשר התקדמות.

אז בפעם הבאה שאתם מתייאשים, לא חייבים להפוך את הסירה. זכרו ש"פער שאינו ניתן לגישור" יכול להיות גם הזמנה למסע של אלף צעדים זעירים. מסע של שינוי פנימי עמוק ושל התפתחות.

[1] הפילוסופיה של החירות עמ' 136.

[2] lecture on Manichaeism, 11-11-1904. GA 93