קהילות כאתר התקדשות

חייתי בקהילות מרפאות במשך יותר מארבעה עשורים. חיי היומיום והמטלות שנבעו מהם, דחו לשולי הזמן את ההתמודדות עם המשמעויות של חיי קהילה.

תחילת הדרך שלי, בשנות ה-70 וה-80, הייתה אנתרופוסופית למהדרין. היה כל כך הרבה ללמוד בתחום הזה, שלא נשאר מקום ל"לימודי חולין". מאוחר יותר התברר לי, שגם בעולם האקדמי ישנם הוגי דעות מרתקים, שהגותם רוחנית ושהיא מפרה את חיי המעשה האנתרופוסופיים גם בתחום העשייה שלי. בשנים האחרונות לעבודתי ובראשונות שבאו אחריהן, יכולתי להביט לאחור על שאלת הקהילה גם מתוך ניסיון אישי.

הקריאה להשתתף בגיליון "קהילה" העירה בי את הסקרנות לשוחח עם הארי סלמאן. סלמאן, מחבר הספר העולם החברתי כאתר התקדשות,[1] חוקר ומרצה בנושאי קהילה, בתחומים שמשלבים סוציולוגיה אקדמית והתבוננות אנתרופוסופית רוחנית. שמחתי על ההזדמנות לשוחח עמו.

הארי הוא איש תקשורתי, השיחה עמו קולחת, הוא לא מדבר רק על קהילות, אלא חי אותן, על כל רב-גוניותן. אם אכן הצעד הראשון לקראת מימוש אידיאל הקהילה כאתר התקדשות הוא שיח שבו הקשבה הדדית קודמת להבעת דעה – השיחה עמו הייתה אימון בתחום!

אודי: הארי, התוכל לומר לקוראים משהו על עצמך, כדי למנוע שתוצג בגוף שלישי?

הארי: נולדתי במשפחה הולנדית טיפוסית, מגדלי פרחים ופקעות, אני עצמי גידלתי גלדיולות. בשנות ה-70 הגיעו לעסק של הוריי מגדלי פרחים מקיבוץ נען, שהזמינו אותנו לשם, וכך נוצר הקשר הראשוני עם ישראל. לָמדתי פילוסופיה וסוציולוגיה, ואחרי הלימודים לימדתי פילוסופיה באוניברסיטת ליידן, וסוציולוגיה בהאג. בהמשך לימדתי כמה שנים באוניברסיטת פראג ונסעתי הרבה בעולם. כל שנה, במשך שלושה-ארבעה חודשים אני נוסע בעולם, מרצה ומעביר קורסים וסדנאות. כך אני פוגש הרבה מאוד אנשים, שמנסים ליצור קשר עם עולם הרוח בקהילותיהם. לישראל הוזמנתי שוב כשספרי תורגם ויצא לאור.

תקשורת היא חלל, לא תוכן

אודי: קהילה, מטבעה, היא אתר שבו קיים מפגש בין אנשים. הרבה דובר בחוגים אנתרופוסופיים על "ההתעוררות באני של האחר", על הצורך לפַנות לאחר מקום בתוכי, כדי לקיים מפגש כלשהו, קל וחומר רוחני. לעתים מפרידים את האני משאר הגופים, מתייחסים לגופֵי האדם – פיזי, אתרי, אסטרלי ואני – כמודל של "קומות", זו מעל זו. אלא ששטיינר מדגיש: האני חי בתוך הנפש. מפגש בינאישי אינו יכול להתרחש אלא באמצעות הנפש, ושערי הנפש הם הבלעדיים, שדרכם עובר המפגש בין אנשים.

הארי: אני מסכים. ההתעוררות אינה באני של הזולת, אלא בנפשו, והאני נמצא בתוכה והוא עֵד להתעוררות ההדדית בתחום הנפשי. התנאי להתרחשות הזאת הוא יצירת חלל, מקום בנפש, לנפשו של האחר. תקשורת היא תנועת מטוטלת שבה השותפים לה מפנים חלל לאחר.

אודי: יוצא, שבאורח פרדוקסלי, תקשורת היא חלל, לא תוכן.

הארי: כן, כך הייתי אומר גם אני. זו תופעה מרתקת. ישנם אנשים שלהם כישרון תקשורתי, הם יוצרים עבורך מייד מקום, חלל; וישנם אחרים שהמפגש עמם אינו אפשרי. הם לא מפנים עבורך מקום. זה סוג של קורבן, לאפשר לאחר לחדור לתוכך.

אודי: וגם נכונות לחשיפה, וכך גם מוכנות להיפתח לאפשרות של פגיעה, של פציעה נפשית. החרדה מפני חשיפה כזאת, מונעת לא אחת את היכולת להסיר מסכות ולעמוד מול הזולת, לא כפי שאני רוצה שהוא יראה אותי, אלא למסור את עצמי לידיו ולהשלים עם העובדה, שהיא או הוא רואים אותי אחרת מכפי שאני רואה את עצמי.

הארי: חשיפה? כן. אבל מדובר גם בסובלנות ובסבלנות. לתת לאחר להביע דעה, לא לרצות לכבוש אותו בדעה שלי, לא לכפות אותה עליו. אלו הן איכויות חיוניות בתקשורת, ולא לכל אחד יש אותן; אבל ניתן ללמוד להיות תקשורתי יותר.

אודי: ייתכן שזו גם שאלה של מזג, טמפרמנט?

הארי: כן. למשל אדם כולרי מופיע באופן אנרגטי, הוא נוטה "לכבוש" הרבה מקום.

אודי: וזה הפלגמטי נוטה שלא להגיב על ההתרחשות, והסנגוויני נוטה לעסוק בעוד שניים שלושה דברים תוך כדי השיחה...

הארי: אכן. להבין את הזולת גם על פי הטמפרמנט שלו, היא איכות מיוחדת. המפגש עם אנשים בעלי טמפרמנט אחר מזה שלי, הוא אתגר קשה, שגם הוא ניתן לרכישה. ביקרתי בשמונים ארצות. נפגשתי עם הרבה אנשים והתאַמַּנוּ בניהול שיחה. יש ארצות, שבהן קיימת תרבות גבוהה של שיחה. יש גם אחרות, שבהן רק מדברים... בהן נישאים מונולוגים, בלי להקשיב זה לזה. זה אורח חיים, בו אנשים זקוקים לזולת, כדי לקיים את תהליכי החשיבה של עצמם. אינני שופט תרבויות כאלה. זו פשוט עובדה. בשנות ה-90 חייתי שנה וחצי ברוסיה. לימדתי באוניברסיטאות ובחוגים אנתרופוסופיים, והתרגלתי לכך ששם אנשים אוהבים לדבר, ואוהבים לדבר באריכות. הבנתי, שכדי שחברים שם יוכלו להתבטא באופן מדויק, עליי להקשיב להם. חבר שם אמר לי, שהוא חייב לדבר, כדי להבין את מחשבותיו שלו עצמו. אם לומדים להיות אמן של שיחה, זו גם תמיכה באחר. לשאול את השאלות הנכונות, לסייע לאחר לתעל את חשיבתו באמצעות האופן שבו אני מקשיב לו. ויש בהם הכרת תודה להקשבה כזאת, הקשבה לקוסמוס הפנימי שלהם.

אודי: אני נזכר בפגישה, לפני שנים, עם המזכיר הראשון בשגרירות ישראל בהלסינקי. שאלתי אותו: "איך בפינלנד?". הוא סיפר שלקח לו זמן להבין את הפינים. כששוחח בטלפון עם פקידי משרד החוץ שם, לא שמע זמן ארוך שום תגובה בצדו השני של הקו. רק אחרי זמן מה הבין מדוע: מישהו שם מקשיב!

הארי: מזה כמה שנים אני מרצה בפינלנד. הייתי צריך ללמוד להכיר את האנשים האלה, שלא מדברים בכלל, רק מקשיבים. אלה טיפוסים שונים לגמרי זה מזה, ברוסיה ובפינלנד. וזה אתגר ללמוד לנהל שיח עם אנשים שונים כל כך. ואם להתבונן על כך מזווית נוספת, בכל שפה הנוף הנפשי, שהוא הקרקע לחוויה הרוחנית, שונה. גיליתי בגיל 12, שקל לי ללמוד שפות, וכך אני חווה בכל ארץ נופים לשוניים שונים.

אודי: זו תופעה שמוכרת לי היטב. כל שפה היא יקום נפשי משל עצמו. ההתנהלות הרגשית בקהילה, כמרחב שבתוכו האני של החברים בה עֵד למפגשים בין הדמויות, שונָה באיכותה הבסיסית משפה לשפה. וההבדלים הם גם תרבותיים. הארי, כמה שפות אתה דובר?

הארי: אני יכול להתבטא בשתים עשרה שפות, להרצות בשש... אבל זה לא מספיק כדי לנהל שיח רוחני. לשם כך ישנם תנאים שחייבים להתקיים: המרחב שבינינו צריך להיות נקי לגמרי מסממנים של כוח וסמכות. לא יהיה זה נכון, אם אתכוון ללמד אותך משהו, להטיף או לכפות עמדה. צריך גם שיהיה לי עניין בך, סקרנות לדעת מי אתה, וכל זה במרחב שהוא חופשי לחלוטין מעמדות כוח.

אודי: זה תואם את ההנחה, שכל מפגש בין אנשים הוא מפגש בתחום הנפשי וגם הרגשי. ומניסיוני, דווקא בקהילות מרפאות, סכנת ההיווצרות של עמדות כוח היא גבוהה במיוחד. המטפל נראה בעיני המטופל כ"שלם" יותר, לפעמים גם בעיני עצמו... רק כאשר המודעות לנוכחותו של האני של שניהם, מתפתחת, ניתן לְאַיֵּן את אי השוויון הרגשי הזה.

שלטון האני

הארי: הכנה לקראת מפגש מתוך גישה בסיסית כזאת, היא פעולה של עשיית סדר במרחב הנפשי ובהכנתו לשיח. תוך הכנה למפגש, אני מנסה להיזכר מה אמרו לי בעבר האנשים, מה אמרתי אני להם. אני נותן אפשרות לאימפולסים חדשים מעולם הרוח להתבטא במפגש, כאלה שאינם מעוכבים על ידי דימויים ישנים שאינם רלוונטיים עוד. אני שואל את עצמי איזה דימוי יש לי מהשותפים לשיחה ובאיזו מידה אני פתוח ליצירת דימוי חדש ושונה שלהם. עבורי מפגשים כאלה הם רגעי שיא בחיי.

אודי: וכיצד ניתן ליישם מפגשים כאלה בקולקטיב?

הארי: זה יותר קשה, מאחר שגם כאן יש ליצור חלל, מרחב, שקבוצה או קהילה שלמה אמורה להיות פעילה ביצירתו. כאן נמצאים יותר אנשים עם כוחות הכפיל[2] שלהם, עם הציפיות שלהם, עם הטמפרמנט שלהם, וישנו צורך בתיאום כללֵי התנהלות ברורים. לעתים יש צורך במנחה ניטרלי.

אודי: אני שומע את קולו המרפא של הסוציולוג... קול שלעתים חסר דווקא בחוגים אנתרופוסופיים, בגלל "שלטון האני". בגלל גישה רווחת, שהאני אמור לעמוד מעל לכל ההתרחשויות הרגשיות ה"נחותות", בגלל ההיעדרות של אותו התהליך הידוע מתחומי הסוציולוגיה, שהוא חיוני כל כך כדי לכוון תדרים אמוציונליים: שלב תיאום הציפיות; השאלה "מה הם הצרכים שלך?". אני סבור, שכך ניתן גם לרכך את השפעת אותו הכפיל, אותו מכלול של "אשמה קארמתית", אותה דמות אתרית של עצמנו, של זיכרונות בדבר כשלים ביוגרפיים לא מודעים, שחוזרים ומעכבים אותנו, ושעלולים לחזור ולהכשיל אותנו במהלך חיינו – ובעיקר באלה החברתיים.

הארי: לא אחת הוזמנתי כדי ליישב עימותים בקהילות, בתפקיד של יועץ ארגוני, מגשר. נוכחתי, שמתודות ושיטות בתחום הזה אמנם מעוררות את התודעה, אבל לא יכולות לשנות את האדם. את השינוי האדם צריך לעשות בעצמו. זו חירותו. כמנחה, אי אפשר לאלץ אדם להשתנות. אבל המציאות מראה שתמיד יש כאלה שמדברים יותר מדי, שיוצרים סביבם עימותים ומאבקים. כדי להתמודד עם מצבים כאלה, יש להטמיע בקהילה את מכשיר המשוב, הפידבק. לא כל אחד אוהב את זה. אבל זה תנאי לשיתוף פעולה. כי אחרת המנהל, ה"בוס", תמיד מתקן את האחרים. סטודנטים שעמם עבדתי דווקא היו פתוחים לזה. הדור הצעיר צמא למשוב. הם שואלים, "אתה מוכן לשקף אותי? אני לא יודע איך אני מתקבל בחברה". זו התקדמות חברתית. בעבודה עם קבוצה של מנהלים מבוגרים, התאמַנוּ במסירת מקלות נחושת במעגל. לקבל ביד אחת ולהעביר הלאה בשנייה. הרבה מהם נשארו בלי מקל או עם שניים. זה שיקוף, משוב מאלף לגרעון במיומנות סוציאלית. ואז כל אחד מתחיל לחשוב מה קורה כאן ומגיע למסקנה בעצמו. ואין שום צורך להתריע או להורות.

אודי: נראה לי, שאנחנו דור ביניים. הדור מעלינו,  דור סמכותני, דחה כל ניסיון לשקף אותו. הדור שבעקבותנו הרבה יותר פתוח מבחינת האינטראקציה החברתית ואנחנו צופים בשניהם ונעים משם לכאן.

הארי: אלו אפשרויות חדשות שהדור שלנו גילה. אנחנו יכולים לשוחח על דברים שבעבר לא הייתה נכונות לגעת בהם. בכך אני רואה גם את פעילותו של הכריסטוס בתחום האתרי.

אודי: זה מעלה אצלי שאלה שנוגעת לשביל הידע הרוחני. בעבר לא דיברו על תוצאות אינדיבידואליות. איש לא סיפר אילו חוויות רוחניות יש לו (אם בכלל). זה נחשב – כקוד חברתי – ללא מקובל. היום חלה זילות מסוימת ואפילו רשלנות באופן השימוש במדיטציות קבוצתיות ובשיתוף הקבוצתי בחוויות, שאולי כלל אינן רוחניות אלא נפשיות ורגשיות. יושבים במעגל, שותקים דקות, אולי עוסקים בסריקה תודעתית של אברי הגוף, אבל הממד האנכי, הרוחני, אינו שם. חל פיחות באיכויות הרוחניות. אלמנט ההכרה התודעתית, שהיה חשוב כל כך לשטיינר בתהליך קניית העולמות העליונים, נדחק לשוליים.

הארי: כן. זה יכול להפוך לשטחי מאוד, זה יכול להפוך גם לסוג של משחק. שמעתי איך זה קורה אצל גורואים למיניהם. הכול הופך לסחורה עוברת מיד ליד. שטיינר הציע לחוג של צעירים סביב וילהלם ראט,[3] בבית הספר ולדורף הראשון, כיוון אחר. קבוצת צעירים סביבו פנתה אל שטיינר וביקשה הנחיות שיפצחו את הקוד החברתי שהזכרת. שטיינר הציע: שוחחו זה עם זה על חוויות רוחניות. לא רק על ענייני נפש. בִּדְקוּ במשותף את הקארמה המשותפת. זו הייתה הצעתו של שטיינר לבני תנועת הנוער שביקשו העמקה רוחנית. האריסטוקרטים סביב שטיינר לא רצו בכך. הם גם לא היו מסוגלים לכך. שטיינר עצמו היה אדם שידע לעצב מרחב דיאלוגי. להרבה אנשים הוא היה בן השיח המשמעותי ביותר בחייהם. זו דוגמה שכדאי לאמץ. לפעמים מספיקה שאלה אחת על מנת לפתוח לזולת עולם שלם.

האם חזיתי בנוצת מלאך?

אודי: עברו הרבה שנים עד שהבנתי, בתחום העבודה עם אנשים בעלי צרכים ייחודיים, שהם יודעים עליי – אינטואיטיבית – יותר מאשר אני עליהם, ושעל פערי הידיעה אני יכול לגשר רק באמצעות שאלה שמערערת על עצם הדימוי שיש לי על האחר. עליי לפנות אל האחר עם סימני שאלה, לגבי התנהגותו, לגבי תגובותיה, ולא על ידי אגירה של ידע שאינו רלוונטי לתחום היחס המיידי שבין אני לאתה. ידע האדם הרוחני כולו, כשהוא מושלך על הזולת, לא פותר נתקים בינאישיים. תאוריות הן לעתים מחסומים.

הארי: זה נוגע בשאלת האופן שבו אנחנו נוכחים עם עולם הרוח בתחום החברתי, ובאופן שבו פותחים מעבָר בגבול בין כאן ושם. העניין הוא, שאנחנו נוגעים כל הזמן ב"מֵעֵבֶר", רק שלא תמיד אנחנו מודעים לזה. מעבר הגבול הזה הוא צעד גדול, שאותו אנחנו יכולים לצעוד בעזרתה של האנתרופוסופיה. זהו תהליך, שמאז שטיינר תואר גם על ידי רבים אחרים. לדברי שטיינר, האנושות כולה עוברת בעידן הנוכחי את הסף. אתרֵי ההתקדשות של ההווה הן קבוצות השיח, צוותי העובדים, חבר המורים, השיחות התרפויטיות – שם נוכחת הרוח. במפגשים בין האנשים, שביניהם נושבת הרוח, מתגלות אינספירציות. אתר התקדשות עכשווי, הוא לא בהכרח הגתאנום. זהו מקום צנוע שיכול להתקיים בכל מקום שבו אנשים עובדים עבודה רוחנית משותפת.

אודי: השאלה במקרים כאלה היא כזאת: כשכואב לי הראש ואני משתעל, אני מתייעץ עם רופא והוא קובע דיאגנוזה. כאב הראש הוא אמיתי, השיעול גם. כשנדמה לי שחזיתי בנוצה של מלאך, או כאשר קבוצת אנשים חושבת שעברה חוויה רוחנית, מי יאמר לי, לנו, שזו אכן חוויה רוחנית אמיתית ולא תופעה אוטו-סוגסטיבית?

הארי: עבורי, אתר התקדשות אינו עניין בר קיימא. הוא נוצר ומתפוגג שוב. עבורי, התוצאה היא הקובעת. מידת ההשפעה ארוכת הטווח שיש לחוויה הרוחנית. כל אחד יכול לדמיין הרבה. אבל המבחן הוא, מה הן התוצאות, איך החוויה מיושמת בחיים. לאן היא מובילה אותי. ובכך אני יכול גם לזהות את הרוח שפועלת.

אודי: באמצעות ראייה גלוית עיניים?

הארי: כשמישהו זוכה להשראה פתאומית, כמטריאליסט אני יכול לומר שזוהי ריאקציה כימית. אבל ייתכן גם, שמנקודת מבט רוחנית אכן הייתה זו אינספירציה. זהו אפקט רגעי, שקורה פתאום ומשנה את חיי. יכולות להיות לכך תוצאות חיוביות או שליליות. וכך אני מזהה את איכות המקור שממנו הגיעה האינספירציה. לא אם זה היה המלאך מיכאל או אוריאל, אבל אנחנו מוקפים בישויות שכולן מחוברות ומקושרות.

אודי: בעוד אני מקשיב לך, עולה בי המחשבה, שנתיב הידע העילאי הוא לא בהכרח שביל שעליי לצעוד בו עד לקצה העולם, אל גבול עולם הרוח, ואז להציץ אל מעבר לגבול, אלא שהדרך אותה מתווה שטיינר, היא אימון לקראת היכולת לזהות שאירוע רוחני התרחש כרגע, כאן ועכשיו. מי שנהיה שקוף הם לא השמיים, אלא היכולת שלי, לזהות אירועים רוחניים.

הארי: בעבר רק מקודשים עברו את הסף. היום כל האנושות מסוגלת לכך. כשאדם חווה באמצעות האחר איזה שינוי עבר עליו מאז "החוויה", הוא, ולא רק הוא, מקבל אישור לכך שהקהילה עשויה להיות אתר להתקדשות. עבורי זה הדבר החדש במאה העשרים ואחת.

אודי: עידן נפש התודעה הוא עידן שבמהלכו מתעוררת גם המודעות לכוחות הפועלים בנפש עצמה, ולעתים נוצר שם כאוס. התודעה מתעוררת בתוככי הנפש, והתוצאה עלולה להיות מבוכה נפשית וגרעון במשאבים להתמודד עם מה שמתעורר.

הארי: כן, הנפש מתעוררת למעמקיה, אבל גם לגבהים שבה. והקהילה היא מקום שבו ההבחנה בין הראשונים לאחרונים מתאפשרת. הנפש מלאה ברגשות שמקורם בדחפים נמוכים ובתובנות רוחניות. ההבחנה בין אלה לאלה, הוא תפקידה של הקהילה. זו תכונה של אתר התקדשות. זאת המציאות הרוחנית של ההווה כפי שאני רואה אותה.

אודי: זה אומר, ששֵנית, מאה שנה אחרי שטיינר, אנחנו עומדים על סיפה של התחלה.

הארי: כן, הכול בבחינת Initio, התחלה. Initiation היא התקדשות. Initio בלטינית היא התחלה.

אודי: השיחה בינינו כאילו רק מתחילה עכשיו, ואולי זה רק פרק ראשון של דו שיח. אני מודה לך!

השמלה הגדולה
"אסורות – השמלה הגדולה ביותר בעולם" הוא מיזם חברתי משנת 2006 שנועד לעורר מודעות ציבורית לבעייתן של נשים מסורבות גט ועגונות בישראל, וכן לצורך הדחוף במציאת פתרונות הלכתיים ומשפטיים למצבן. על הבד שממנו נתפרה השמלה, הודפסו דימויים שהוכנו על ידי נשים מסורבות גט בעשרות סדנאות של אמנות בקהילה.
בשנת 2017 ניתנה השמלה לארגון "נשים עושות שלום" והוצבה בערבות ים המלח במסגרת יום השיא של "מסע השלום" –
כסמל לאיחוד ולעוצמת הכוח הנשי. צילומים: אדם יקותיאלי, גלית אילוז

[1] הוצאה עצמית ורדה שילה, תרגום תומר רוזן גרייס.

[2] לקריאה נוספת בנושא הכפיל ראו למשל במאמר "בלפור של מעלה" שיחה עם ד"ר ולדימיר פוליאק, אדם עולם 70, דצמבר 2020.

[3] וילהלם ראט 1973-1897. תלמידו של שטיינר, שהתעניין בין השאר בדרכים להרחבת התודעה בקבוצות ובתנועות רוחניות.