אדם עולם כתב עת אנתרופוסופי ישראלי
אוצר התערוכה: אורי דרומר.
ייחודה של התערוכה בכך שהיא אינה מבקשת להציג רק אמנות "יהודית" במובן הדתי או הלאומי. היא מפנה את המבט אל אמנים ואנשי רוח אשר מתוך המפגש עם טראומת המלחמה והשואה פנו אל שפה חזיונית, סמלית ומיסטית. כפי שנכתב בהגדרת התערוכה, אלו הם "אמנים בעלי זיקה ליהדות", שעבודתם נושאת את עקבותיה של טראומה עמוקה, אך גם את הכמיהה לחיפוש רוחני וללידה פנימית חדשה.
קרל קניג נולד בשנת 1902 בווינה למשפחה יהודית מתבוללת. בצעירותו מצא את דרכו אל האנתרופוסופיה ואל לימודי הרפואה. על פי חוקי הגזע הנאציים הוגדר כיהודי, ולאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה בשנת 1938 נמלט עם משפחתו לסקוטלנד. בשנת 1940, כמו פליטים אוסטרים וגרמנים רבים שחיפשו מקלט בבריטניה, נעצר לזמן מה כ"נתין אויב" והוחזק במחנה המעצר שבאי מאן. דווקא שם, בתוך מציאות של ניתוק, חוסר ודאות ואובדן חירות, נולדה סדרת הרישומים של לוח השנה לנפש.
קניג לא ראה ביצירות אלה אמנות יהודית. מקורן אינו במסורת היהודית אלא במדיטציות של שטיינר ובדרך האנתרופוסופית להתבוננות פנימית. ואף על פי כן, קשה להתעלם מן ההקשר שבו נוצרו. באותם ימים היה קניג פליט יהודי שאיבד את מולדתו, את ביטחונו ואת חירותו. המדיטציה לא הייתה עבורו עיסוק עיוני, אלא דרך לשמר חיים פנימיים כאשר המציאות החיצונית התפרקה.
משום כך, ציורים אלה אינם רק איורים לוורסים. הם עדות לנפש המבקשת להמשיך וליצור גם כאשר כל מה שמסביב חדל להיות יציב. הם אינם מבקשים להרשים את הצופה, אלא ללוות תהליך פנימי.
הדבר ניכר גם בשפתם האמנותית. הציורים פשוטים מאוד, כמעט כציורי ילדים. אין בהם תחכום טכני או ניסיון להפגין יכולת אמנותית. הם נוצרו באמצעים דלים - בעיקר עפרונות צבעוניים ונייר פשוט, אך הפשטות אינה רק תוצאה של תנאי המחנה. גם לאחר המלחמה, כאשר כבר עמדו לרשות קניג אמצעים אחרים, הוא המשיך לצייר באותה שפה עצמה. נראה שהייתה זו בחירה אמנותית ורוחנית כאחת.
אולי דווקא משום כך יש בהם כוח מיוחד. כאשר אנו ניצבים מול יצירת אמנות מורכבת ומרשימה, אנו נוטים להעריך את יופייה, את סגנונה ואת ביצועה. אך כאשר אנו מתבוננים בציור פשוט, כמעט ילדי, החשיבה האנליטית נרגעת, ומתפנה מקום לכוחות אחרים – לדמיון, להרגשה ולהקשבה פנימית. הציור אינו עומד במרכז, הוא נעשה חלון אל חוויה פנימית.
אפשר לראות בהם מעין "יד מסייעת להעמקת המדיטציה". הם אינם מתחרים בוורס של אותו שבוע ואינם מבקשים לפרשו באופן שכלתני. הם מלווים אותו בשקט, כשותפים לדרך, ומאפשרים לדימוי לפעול לצד המילה.
שבוע 17 – דלת הנפש
בשבוע 17 מגיע הקיץ לשיאו. האור עז, הצבעים בשלים, והטבע כולו נדמה כנתון במלוא שפעו. באופן טבעי תשומת הלב נמשכת אל העולם החיצוני. אך דווקא בשיא ההתמסרות אל החוץ מזכיר לנו שטיינר כי המפגש האמיתי עם העולם מתרחש בתוך האדם.
החושים הם שערים בלבד. העולם מבקש לעבור דרכם ולהפוך מחוויה חיצונית למציאות פנימית. רק כאשר מה שנקלט בחושים נטמע בנפש, הוא נעשה לכוח חי.
גם ציורו של קרל קניג לשבוע זה אינו מתאר שדות קיץ או עצים עמוסי פרי. במרכזו ניצב בית – בית הנפש. החלונות פתוחים אל העולם, אך הדלת עדיין סגורה. מן החוץ מושטת יד האוחזת בקערת פירות - מתנת הקיץ.
ציור מתוך התערוכה, ורס 17.
יש בציור שקט מיוחד. אין כאן חדירה או כפייה. העולם אינו מבקש לפרוץ פנימה, הוא ממתין. האדם הוא שצריך לפתוח את הדלת, לקבל את המתנה ולהפוך את השפע החיצוני לעושר פנימי.
הפירות אינם רק פירות האדמה. הם כל אותם רגעים של יופי, אמת, אהבה ומשמעות שפגשנו בדרכנו. אם נאגור אותם רק כזיכרונות, הם יחלפו עם עונות השנה. אולם אם נכניס אותם אל "חדרי הנפש", הם יבשילו לכוחות שילוו אותנו גם כאשר הקיץ יחלוף והטבע יתכנס אל תוך עצמו.
אולי זהו גם סודם של ציוריו של קניג. בפשטותם הם אינם מבקשים לעצור את המבט, אלא לפתוח דלת. הם מזמינים אותנו לעבור מן ההתבוננות אל ההקשבה, מן הצורה אל החיים הפנימיים, ומן העין אל הלב.
במובן זה, הציור אינו רק מלווה את המדיטציה - הוא נעשה חלק ממנה.
