ראשית האנתרופוסופיה בישראל

את הסיפור של ראשית האנתרופוסופיה בישראל אפשר לספר כהיסטוריה של רעיונות, כלומר, לספר כיצד היגר והיכה שורש רעיון — ובמקרה שלנו מבנה רעיוני שלם ומקיף — מיבשת אירופה אל ארץ ישראל. התקופה שבה פעל שטיינר באופן ציבורי, הרבע הראשון של המאה העשרים, מאופיינת במיני־גלובליזציה, שהתאפשרה בזכות פיתוחים טכנולוגיים כגון הטלגרף ומנוע הקיטור, והיוותה מעין קדימון לגלובליזציה הגדולה יותר שהתרחשה בעולם כמאה שנים אחר כך. לאור זאת, עוד בימיו של שטיינר, שחצה את סף המוות ב־30 למרץ 1925, נפוצו רעיונותיו ברחבי העולם. שטיינר עצמו הרבה לנסוע, ומסעות הרצאותיו התרכזו ביבשת הישנה: ארצות סקנדינביה, בריטניה, מרכז אירופה, הולנד, צרפת, איטליה. לארצות הברית הוא לא הגיע (תוכננה נסיעה, שבוטלה בעקבות מחלתו ומותו המוקדם), אך בית הספר ולדורף הראשון ביבשת החדשה נוסד בניו יורק כבר בשנת 1928. על פלשתינה הוא הרבה לדבר, במיוחד בהקשר של היותה הארץ שבה התרחשו אירועי הבשורות, ומעט בהקשר של הציונות — אליה התנגד. אך דווקא הציונות היא זו שהביאה לראשונה את האנתרופוסופיה לארץ הקודש.

בראשית היה הוגו ברגמן

הראשון שהגיע לארץ ישראל כשהוא נושא רעיונות אנתרופוסופיים בתודעתו וספרים אנתרופוסופיים באמתחתו הוא לא אחר מאשר פרופ' שמואל הוגו ברגמן, שעלה לפלשתינה בשנת 1920 מתוך אימפולס ציוני. ברגמן הכיר את רודולף שטיינר מקרוב; ד"ר ברטה פַנְטָה, חמותו (אֵם אשתו הראשונה), הייתה דמות מרכזית בחיי הרוח בפראג בתחילת המאה העשרים. הסלון הספרותי בביתה אירח חוגים תיאוסופיים, ואחר־כך אנתרופוסופיים. היא עמדה בקשר קרוב עם שטיינר, ובתיווכה נוצרה היכרות אישית בין ברגמן לבינו. "הייתי בן 19, תלמיד לפילוסופיה," סיפר ברגמן לרות מוסימן, גם היא מאימהות האנתרופוסופיה בישראל. "שמעתי שרודולף שטיינר נותן הרצאה והרגשתי שאני מוכרח לשמוע אותה. הלכתי עם שני חבריי, פרנץ קפקא ואלברט איינשטיין. קפקא התפוצץ מצחוק כאשר ד"ר שטיינר אמר שלא כדאי לאכול כל כך הרבה ביצים (קפקא אכל כמויות של ביצים). אלברט איינשטיין השתעמם מההרצאה."[1] ברגמן ושטיינר שמרו על קשר מכתבים קרוב, ובימי מלחמת העולם הראשונה, כשגויס ברגמן ליחידה קרבית בצבא האוסטרי, ניצל שטיינר את השפעתו וקשריו בקרֵב מפקדים ודאג להעברתו ליחידה עורפית. מאוחר יותר נכחדה כל היחידה הקרבית, וברגמן קבע ששטיינר, למעשה, הציל את חייו.

למרות קרבתו הגדולה לשטיינר, ואף על פי שהגדיר אותו כאדם שהשפיע עליו באופן העמוק ביותר, האנתרופוסופיה הייתה רק חלק קטן ממכלול עולמו, עבודתו והישגיו של ברגמן. מייד עם הגיעו לארץ ישראל הוא מונה למנהל בית הספרים הלאומי, מוסד שהפך ברבות השנים לספרייה הלאומית. במקביל שימש כמרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, וניהל קריירה אקדמית פורייה שכללה, בין היתר, את עריכת הערך "פילוסופיה כללית" באנציקלופדיה העברית, תרגום כתביו של עמנואל קנט, וכתיבת שורה ארוכה של ספרי יסוד בתחום ההגות והפילוסופיה. בשנת 1935 היה ברגמן לרקטור (מנהל אקדמי) הראשון של האוניברסיטה העברית. בשנת 1954 זכה לראשונה בפרס ישראל במדעי הרוח, ובשנת 1974, שנה לפני מותו, זכה שוב בפרס ישראל, על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

ברגמן הרצה באוניברסיטה גם על משנתו, במיוחד הפילוסופית, של שטיינר, ובכך הפגיש נפשות ישראליות ראשונות עם עולמו. בנימין בן צדוק, מראשוני האנתרופוסופיים בישראל, מספר שכסטודנט צעיר למדעי היהדות באוניברסיטה העברית — "הייתי מוכרח להודות, שאת הערכים שחיפשתי לא מצאתי שם. לקראת סוף לימודיי, בשנת 1960, נערך בבית הלל (מרכז הסטודנטים) ערב עם פרופ' ברגמן, ממקימי האוניברסיטה העברית בירושלים והרקטור הראשון שלה. האווירה הייתה אינטימית וברגמן סיפר על מפגשיו עם שטיינר באופן כזה שהבַנוּ שהאנתרופוסופיה היא גם צוואתו הרוחנית עבורנו."[2]

בשנת 1961, שנת המאה להולדתו של שטיינר, הייתה האוניברסיטה העברית המוסד האקדמי היחיד בעולם שציין אירוע זה. באותה עת, ברגמן אף היה מעורב בהוצאה לאור של תרגום עברי לספר כיצד קונים דעת העולמות העליונים (ראו להלן), שהיה הספר האנתרופוסופי הראשון בעברית; אך למרות כל הדברים הללו, ברגמן תמיד טען שאינו אנתרופוסוף. הוא קיים קשרים, במיוחד החליף ספרים, עם אנתרופוסופים נוספים שהגיעו אחריו לארץ ישראל, אך מלבד שיחות עם סטודנטים, מעולם לא פעל באופן יזום למען השתרשותה של האנתרופוסופיה בישראל.

אנה ריכטר מאי

בשנת 1924 הגיעו לישראל זוג ציירים מאירופה: אנה מָאי ובן זוגה תָּדֵאוּש פון־ריכטר. היא — מוצאה מגרמניה והוא — רוזן פולני. שניהם היו בשנות החמישים המאוחרות של חייהם, נוצרים שהגיעו לכאן בשליחותה של חברה שעסקה בציורי ארץ הקודש. השניים התמקמו בירושלים, תחילה ברחוב הגידם ואחר־כך ברחוב ממילא, בחלק שבשנת 1960 הוסב שמו לרחוב אגרון. מאי ופון־ריכטר הגדירו עצמם כאנתרופוסופים, והייתה להם היכרות אישית עם רודולף שטיינר. הם אף לקחו חלק בבניית הגתאנום הראשון: פון־ריכטר השתתף בבניית הוויטראז'ים ומאי — בציור הקפלות הפנימיות. במהלך הבנייה הסתכסך פון־ריכטר עם אמן פולני אחר, ושטיינר הציע לו ולזוגתו לעזוב. הם חזרו למינכן והמשיכו לעסוק ביצירתם, כולל ציור טריפטיכון "הגביע הקדוש", שהיה אמור להיות מוצג בגתאנום — דבר שלבסוף לא קרה. אך המרחק בין מינכן לדורנאך לא היה גדול מספיק כדי להשכיח מלבם את הכאב על הקושי שנתקלו בו ועל הדרך שבה עזבו. ההצעה לנסוע לפלשתינה, במטרה לצייר את המקומות הקדושים, הייתה הזדמנות מצוינת להתחלה חדשה.

בשנות העשרים הייתה ירושלים עיר בינלאומית, שאצרה בתוכה הבטחה לעתיד קוסמופוליטי. ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל קבעה אותה כבירתה, וחוללה בה תנופת בנייה ופיתוח. היישוב העברי צמח ונוצרו המוסדות הציוניים הראשונים, כגון האוניברסיטה העברית בהר הצופים. תדאוש ואנה השתלבו באווירה זו. נופי הארץ הילכו עליהם קסם, והם ציירו אותם ואת אנשיה בהתלהבות. הם קנו לעצמם שם, עבודותיהם הוצגו בתערוכות וזכו לשבחים. אנה שמרה על קשר מכתבים עם מָרי שטיינר, ונוצרה גם קבוצת לימוד שבועית שכללה, בין היתר, את בן־ציון (בננו) וולקוביץ', נחמה הרץ וברוך אוריאלי. גם ברגמן היה מבאי ביתם של אנה ותדאוש, אליהם הגיע בעיקר כדי לשאול ספרים.[3]

בשנות השלושים התקדרו שמי ירושלים והעולם. תושבי הארץ הערבים חשו מאוימים מהיישוב היהודי הגדל, והמתח צף על פני השטח ובא לידי ביטוי בפרעות אלימות. בגרמניה עלתה המפלגה הנאצית לשלטון, ופעילות האנתרופוסופיה נאסרה. בשנת 1935 ביקש פון־ריכטר להצטרף אל אגודת האמנים הארץ ישראלית, ועל אף גדולתו האמנותית המוכחת, בקשתו נדחתה, כנראה על רקע דתי. שנתיים לאחר מכן הוא קיבל פנייה ממשפחה פולנית עשירה, שביקשה ממנו להכין ציורים לכנסייה בכפרה. פון־ריכטר החליט לקבל את הצעת העבודה והבטיח לאנה לחזור עד סתיו 1938, אך עניין מסוים, שטיבו אינו ידוע, עיכב את חזרתו. בספטמבר 1939 נעצר תדאוש בידי הנאצים. הפעם האחרונה שאנה שמעה ממנו הייתה בינואר 1940, ומאז לא נודעו עקבותיו.

אנה המשיכה להתגורר באותו בית ערבי ברחוב ממילא עד מותה בשנת 1955. כל אותן 15 שנות ערירות לא יצאה מביתה. רגליה היו חולות, אך תודעתה נותרה צלולה. היא טופלה בידי אישה וינאית בשם פוֹלְדי, שעבדה במלון קינג־דייוויד, ודאגה לה ממניעים טהורים של אהבה נוצרית.
חוה לוי, אם צעירה שהכירה את האנתרופוסופיה עוד באירופה ועלתה לישראל כפליטת מלחמה בסוף 1939, נהגה להשאיל ממנה ספרים ולבקרה עם בנה הפעוט אודי, שהוקסם מהחתולים הרבים שחלקו איתה את החדר.

תרגומים וקבוצות לימוד

הזרע הראשוני של חוג האנתרופוסופיה השבועי, אותו טמנה אנה ריכטר מאי, נקלט בשנות השלושים, הארבעים והחמישים בידי קבוצה קטנה של אנשים, כולם בני התרבות הגרמנית, שהמשיכו לקרוא וללמוד אנתרופוסופיה, ביחד ולחוד — בשפת המקור. נדמה שעולם האנתרופוסופיה היה נשאר נחלתם של יקים בודדים, אלמלא החל מאז שנות השישים מפעל תרגום כתביו של רודולף שטיינר לשפה העברית. הספר האנתרופוסופי הראשון בעברית היה, כאמור, כיצד קונים דעת העולמות העליונים, ספר הדרכה המסייע בפיתוח התפיסה העל־חושית. הייתה זו סנונית ראשונה במה שהפך להיות מפעל נלהב של ספרות אנתרופוסופית עברית, הכוללת הן תרגום ספריו והרצאותיו של שטיינר והן כתיבת מקור אנתרופוסופית.[4] מי שהיה המוציא לאור העברי הבולט ביותר בשנים הראשונות היה בן ציון (בננו) וולקוביץ'. וולקוביץ' נולד בשנת 1908 בפולין, ומגיל שלוש חי עם משפחתו בגרמניה. בשנת 1930, כשהיה בן 22, הכיר את האנתרופוסופיה, ובשנת 1935 הצטרף כחבר לחברה האנתרופוסופית העולמית. בשנת 1937 הוא עלה לישראל והשתקע בירושלים, וב־1938 הכיר את אנה ריכטר מאי ולקח חלק בקבוצת הלימוד השבועית שלה. אחר כך עבר לתל אביב, שם ריכז את קבוצת לימודי האנתרופוסופיה. בשנת 1963 הקים בננו את הוצאת "מיכאל", והוציא את ספרה הראשון: חינוך הילד לאור מדע הרוח — אנתרופוסופיה. הספר זכה להתייחסויות, אך לא תמיד להבנה, גם מטעם כותבים ואנשי חינוך מהזרם המרכזי.

עדויות מכרים מתארות את בננו וולקוביץ' כאדם מרשים, מעורר יראת כבוד, ממש התגלמות האנתרופוסופיה בגוף בשר ודם.[5] אדם ישר כסרגל, צנוע, שחי בפשטות והקדיש את חייו לאנתרופוסופיה. לצד הקבוצה התל אביבית הראשונה, שהייתה מעין גרסה עברית לזו הירושלמית (בה הלימודים נערכו בגרמנית, כאמור), נוסדה בתחילת שנות התשעים קבוצת לימוד נוספת, שפעלה ברמת גן, בביתו של איש התיאטרון הלל נאמן. קבוצה זו — שבתחילה סבבה סביב הוראתו של ישעיהו בן אהרון ולאחר מכן המשיכה באופן עצמאי — הייתה המקום שבו נאספו רבות מהדמויות שמאוחר יותר הקימו את יוזמות חינוך ולדורף באזור המרכז.

הוצאת מיכאל הייתה הכלי המרכזי דרכו פעל וולקוביץ' למען הפצת האנתרופוסופיה בישראל. מרגע שביסס את ההוצאה ועד לפרישתו מפעילות בשנת 1987, עת הגיע לגיל 80, שכר בננו דוכן בשבוע הספר, בו הציג את ספריו. רבים נחשפו שם לאנתרופוסופיה לראשונה. וולקוביץ' אף שלח על חשבונו את שני ספרי היסוד האנתרופוסופיים, כיצד קונים דעת העולמות העליונים וגוף נפש רוח, לכל ספריות הקיבוצים בארץ. למעשה זה הייתה השפעה מכריעה על התפתחות האנתרופוסופיה בישראל, שכן הדור הבא, אותו ניתן לכנות "דור המגשימים", הגיע במידה ניכרת מתוך הקיבוצים. אריה בן דוד, בן קיבוץ עין דור, מספר שבצעירותו, בתחילת שנות השמונים, הוא שמע מחבר לראשונה את השם "רודולף שטיינר", בצירוף הבטחה שהאיש יעניין אותו. הוא ניגש לספריית הקיבוץ ושאל את הספרנית אם יש במקום ספרים של שטיינר. הספרנית לא הכירה, אבל הציעה לו לחפש באות ש'. שם הוא מצא את כיצד קונים ואת גוף נפש רוח. את האחד הוא לקח לעצמו, ואת השני נתן לאחיו הצעיר אורי, שעדיין שירת בצבא. אורי ואריה בן דוד הפכו ברבות השנים לשניים מהפעילים הבולטים בארץ לטובת האנתרופוסופיה — אריה בירושלים ואורי בקריית טבעון. היום שניהם חיים בגרמניה.

יוזמות ראשונות

לצד מפעל התרגום המתפתח, נעשו בשנות השישים ניסיונות ראשונים ליישם את האנתרופוסופיה באופן מעשי, והם החלו בתחום החינוך המרפא — טיפול וחינוך ילדים ומבוגרים מעוכבי התפתחות ובעלי צרכים מיוחדים. אילנה שנל, גננת צעירה במחלקת הילדים בבית חולים העמק, נשלחה בשנת 1963 לאנגליה, אל מוסד אנתרופוסופי בשם ראוֶונסווּד סקוּל (Ravenswood School). שולחה, פרופ' נסאו, רופא ילדים נודע בתקופתו, לא הכיר את האנתרופוסופיה לעומקה, אך אמר לה, "שם אין הרבה תרופות, שם יש הרבה חינוך!"[6] שנל השתלבה במקום כגננת ומורה לחינוך מיוחד, ונחשפה לאנתרופוסופיה כתפיסת עולם על שלל היבטיה המעשיים: חינוך, רפואה, חינוך מרפא, אוריתמיה וציור. בראוונסווד סקול פגשה גם את רות מוסימן, מחנכת מרפאת שוויצרית, ושכנעה אותה להגיע לישראל ולהקים איתה מוסד לילדים. מוסימן הגיעה לישראל והחלה לעבוד בגישה אנתרופוסופית במרכז לבריאות הנפש שער מנשה. בהמשך הצטרפה אליה, גם היא משוויץ, מתנדבת צעירה בשם סטפני גְרובּ, לימים סטפני אלון. במקביל, פעלו חוה לוי ובעלה מיכאל להקמת מוסד אנתרופוסופי ראשון בישראל. בשנת 1968 נשאו מאמציהם פרי בדמות תרומה גדולה מחו"ל, שאפשרה שנה לאחר מכן את הקמתו של "בית אליהו", מוסד חינוך מרפא לילדים בניהולה של רות מוסימן. גם כאן הצטרפה אליה סטפני, שהגיעה שוב משוויץ. בית אליהו שכן בבית ערבי גדול בעיר העתיקה בבאר שבע. לימים סיפרה חוה לוי, "בהתחלה לא היה קל לקבל את ההכרה הרשמית לבית אליהו מצד דרגים מסוימים במשרד הסעד, שאז היה די דתי. בכל מקרה, המון אנשים — גם אנשי מקצוע שהיו בקשר עם החינוך המרפא — באו לראות אותו ואמרו שזה המוסד הכי טוב בארץ, וכך התפרסם כאן בית אליהו."[7] במקביל להקמת בית אליהו, הוקם בעפולה "בית אורי", כפר טיפולי לבעלי מוגבלויות. מייסדת הכפר, דבורה שיק, הקימה אותו לזכרו של בנה אורי, והיא התגוררה בכפר עד מותה בשנת 2002. כעשור לאחר הקמת בית אליהו, באפריל 1979, הונחו היסודות ל"כפר רפאל", קהילייה שיקומית שנועדה לתת פתרון לחיים עבור ילדי בית אליהו שגדלו. בכפר, שנמצא בפאתי באר שבע ומתנהל בגישה הדומה לכפרים המרפאים האנתרופוסופיים בעולם כדוגמת "קמפהיל", חיות ביחד "משפחות מורחבות", המורכבות ממשפחה מטפלת ומספר חוסים הגרים עמה.

לידת העידן החדש בישראל

מעניין לראות שהיוזמות האנתרופוסופיות הראשונות היו בתחום שנמצא יחסית בשולי החברה — טיפול באוכלוסיות עם צרכים מיוחדים — ולא בתחום מרכזי יותר כמו החינוך, שהגיע רק בשלב מאוחר יותר, וכשהגיע, אכן ביסס את האנתרופוסופיה כזרם תרבותי מוכר ומשפיע בישראל. כדי שדבר כזה יקרה, היו צריכים להבשיל התנאים לכך, לא רק בתוך הקבוצות האנתרופוסופיות, אלא גם בסביבה שבה הן פעלו — החברה הישראלית. מאז קום המדינה, ולמעשה בחמישים השנים הראשונות, מאז שהיגר לראשונה הרעיון האנתרופוסופי לארץ ישראל, היה האתוס המרכזי בקרב האוכלוסייה היהודית ציוני, סוציאליסטי, מטריאליסטי. רוחניות קושרה אך ורק לדתות המסורתיות, ולא קיבלה מקום בקאנון התרבותי של הזרם המרכזי. בסוף שנות הששים החלו הרוחות בעולם המערבי להשתנות. בקרב ילדי ה"בייבי בום", שגדלו לתוך מציאות שלא ידעה מלחמה או מחסור, החלה לנבוט הבנה שהמדע והמטריאליזם לא רק שאינם מצליחים לתת פתרון לשאלות ולכאבי הקיום האנושיים, אלא הם מהווים למעשה מקור לכאבים ולשאלות אלו. מלחמת וייטנאם העירה בארצות הברית תנועת נגד, אותה ניתן לכנות בשם הכללי "ילדי הפרחים", שביקשו לעשות אהבה ולא מלחמה, והרחיבו את תודעתם באמצעות סמים כגון מריחואנה  ו־LSD. התופעה לא נשארה בגבולות ארצות הברית: באנגליה התפרסם במאי 1967 האלבום המופתי "סרג'נט פפר" של להקת הביטלס, שנתן אות לפתיחת "הקיץ של האהבה" ובמאי 1968 התחולל בפריז מרד הסטודנטים הגדול, שפרץ בסורבון במחאה על המדיניות השמרנית והגזענית של ממשל דה־גול, וסחף אחריו מיליונים שהבעירו את הרחובות בדרישה לרפורמות מרחיקות לכת. פסטיבל וודסטוק, שנערך באוגוסט 1969 בצפון מדינת ניו יורק בהשתתפות 400 אלף איש, ציין שיא חסר תקדים בפריחת התרבות האנטי ממסדית.

ההדים של ימי הפרח והאהבה בעולם המערבי הגיעו גם לישראל, אך פגשו בה מציאות אחרת לגמרי. ב"קיץ האהבה" התרחשה בישראל מלחמת ששת הימים, שהסתיימה בניצחון צבאי מוחץ והביאה בעיקר תחושות של אהבה עצמית ואופוריה לאומית. ספקות קיומיים וקריאה להתבוננות פנימית לא היו על סדר היום באותם שנים; אך הם הגיעו, ובגדול, בשנות השבעים, עם השבר שהביאה מלחמת יום הכיפורים. 2,656 ההרוגים, 7,251 הפצועים, הלומי הקרב, האלמנות והיתומים שהצטרפו למעגל השכול, שיתוק המשק לחצי שנה, לצד ההלם והאיום הקיומי שהורגש למשך שבועות וחודשים ארוכים — כולם חברו יחד כדי ליצור סדק עמוק בנפש הישראלית. אל הסדק הזה החלו להיכנס מספר רעיונות חדשים, שלא בהכרח היו זהים לאלה שהפכו לפופולריים במערב, אך היו שונים לחלוטין מהאתוס הציוני שהקים את המדינה.

הזעזוע שאחז בחברה הישראלית בא לידי ביטוי בהגירה: גל של "ירידה מהארץ" הביא לכך שבשנת 1974 מספר העוזבים היה קטן רק במעט ממספר העולים לארץ. הממסד הישראלי לא ידע כיצד להתמודד עם תופעה זו, וראש הממשלה דאז, יצחק רבין, כינה את היורדים, בראיון טלוויזיוני בשנת 1976 "נפולת של נמושות". תופעה נוספת שהחלה להתעצם הייתה חיפוש אחר תשובות לשאלות קיומיות בעולם הרוחני. ביטוי אחד של חיפוש זה היה גל של "חזרה בתשובה" אל חיק היהדות האורתודוקסית. הרב אורי זוהר, שחזר בתשובה בשנת 1977, הוא נציגה המובהק של מגמה זו. ביטוי נוסף שלה היה חיפוש אחר תשובות בקרב זרמים רוחניים, שהיום קל לנו לאפיין בתור "העידן החדש" — ניו אייג'. החל משנות סוף שנות השבעים ולאורך שנות השמונים והתשעים פרחו בארץ תנועות רוחניות מגוונות, שחלקן התבסס על יהדות מתחדשת, אחרות על רעיונות מהפילוסופיה ההודית, שהגיעה לארץ עם ראשוני הישראלים שחזרו מטיול במזרח, וחלקן — על תנועות אחרות שהגיעו מהמערב. את הרעיון האנתרופוסופי ניתן למקם בתוך הזרם הזה. אמנם שורשיו בארץ, כפי שראינו, קדומים יותר; אך אם בחמישים השנים הראשונות האנתרופוסופיה הייתה מעין יקום רעיוני שולי וזר לזרם המרכזי — הרי שמאז שנות השבעים היא החלה לתפוס אחיזה בקרב ילידי הארץ, ובמיוחד בקיבוצים — המקום שגילם בכל מהותו את האתוס המייסד של מדינת ישראל, הציוני, הסוציאליסטי והמטריאליסטי, ובעצמו עמד בפתחו של משבר קיומי עמוק, שנבע יותר מכל מאובדן הרלוונטיות של הרעיון הרוחני שעמד מאחוריו.

ה"סברס" מגיעים

צבי מדר, בן קיבוץ גבעת חיים (מאוחד) היה בן 18 כשהתגלגל לידיו כיצד קונים דעת עולמות עליונים, הספר ששינה את חייו. שותף להתלהבותו היה בן דודו, צבי דביר ("שנינו נקראים על שם אותו הסבא שנשמד בשואה") שגם הוא התעניין ב"דברים שמעבר": "קראנו ונתפסנו," סיפר לימים מדר. "למגינת ליבם של ההורים נאספה סביבנו קהילת צעירים. זה היה לפני תקופת הסמים, אבל הסתכלו עלינו כמו על מסוממים. במגע עם האנתרופוסופיה, בארץ היה אז רק קומץ 'מבוגרים' שהכירו את העניין, ואנחנו היינו 'הצעירים'. אני זוכר איך חוה לוי התלהבה מזה שה'סברס' מגיעים."[8] צבי ואשתו ירדנה חיפשו דרך לאנתרופוסופיה ושמעו על בית אליהו. ברבות השנים, משפחות מדר ודביר, וכן משפחתם של אודי לוי (בנם הצעיר של חוה ומיכאל לוי) ואשתו אורנה, היו שלוש המשפחות שהקימו את כפר רפאל.

מתוך קהילת הצעירים שנאספה בקיבוץ גבעת חיים (מאוחד) יצאו כמה מהדמויות המשמעותיות ביותר לצמיחתה של האנתרופוסופיה בישראל. ניתן לדבר על שתי קבוצות עיקריות: האחת, בהובלת צבי מדר וצבי דביר, הקימה את "כפר רפאל". השנייה, בהובלת ישעיהו בן אהרן (בנו של מנהיג הפועלים יצחק בן אהרן), שמה במרכז חייה את שאלת התחדשות הקיבוץ מתוך הרוח, תוך דגש על חיים קהילתיים. קומונה זו, שמשכה אליה צעירים מקיבוצים נוספים וגם מהערים, התמקמה בתחילתה (סוף שנות ה־70) בירושלים, ובשנת 1980 עלתה למצפה לבון, צפונית לכרמיאל. בתחילת דרכה, לא הייתה בקבוצה זו של אינדיווידואלים צעירים מחויבות ברורה לאנתרופוסופיה; אך כן היו בה פתיחות רוחנית וכמיהה עזה לחוויה רוחנית. ניתן לומר שבמקרים רבים חסרו אנשיה את הבשלות הנפשית להתמודד עם החוויות הרוחניות החזקות שהם חוו. יעקב ארנן, בן קיבוץ חצור שהיה חלק מאותה קבוצה, ודמות דומיננטית בקיבוץ הרדוף עד היום, מתאר את הימים של מצפה לבון כימים של התגלות רוחנית ישירה, על גבול האקסטזה הקולקטיבית, שמטבעה הובילה גם להתנהגויות בלתי מאוזנות. "הייתה שם מין חווית התקדשות אינסטינקטיבית, מיידית. כולם שם היו פתוחים לרוח, היינו עושים שלוש פעמים ביום כמעט שעה של מדיטציה. ובגלל שהיינו כל כך צעירים, היה שם גם משהו לא בשל לגמרי. אנשים היו נכנסים להיכל המדיטציה והיו להם התגלויות ישירות מהרוח... אבל חסרה לנו דרך החניכה שאדם מודרני צריך לעבור כדי להגיע לרוח. דרך החניכה שמתווה האנתרופוסופיה."[9] המחויבות אל האנתרופוסופיה כדרך רוחנית מרכזית נוצרה בקבוצה בהמשך הדרך, דווקא לאחר ביקור בפינדהורן, קהילה רוחנית מחלוצות העידן החדש, שהוקמה בסקוטלנד בתחילת שנות השישים וקיימת שם עד היום.[10]

בשנת 1982 קיבלה הקבוצה קרקעות במועצה אזורית זבולון שבגליל התחתון, ושם היא הקימה יישוב קבע. עם העלייה לקרקע של קיבוץ הרדוף, החלו צעירים לנסוע לחו"ל כדי ללמוד בהכשרות אנתרופוסופיות באנגליה, שוויץ וגרמניה — במיוחד בתחום החינוך, אך גם בתחום התרפיה, האמנות והחינוך המרפא. כשצעירים אלה חזרו לארץ, מאמצע וסוף שנות השמונים, נוסדו בהרדוף יוזמות אנתרופוסופיות, שבמקרים רבים היו חלוצות בתחומן. בשנת 1985 הוקם בהרדוף גן ילדים קטן, בהובלתה של סטפני אלון, שהיה הגן האנתרופוסופי הראשון בישראל.

חיי הקהילה בקיבוץ הרדוף, אף כי התמתנו בקיצוניותם ביחס למצפה לבון, עדיין היו סוערים, תובעניים ולעתים פוגעניים, ונראה היה שהדומיננטיות של ישעיהו בן אהרן קיבלה לא פעם צביון כיתתי. לא כל הצעירים שנמשכו לאנתרופוסופיה מצאו את מקומם בקיבוץ הרדוף, וכך, בקריית טבעון, עיירה ציורית שקטה הממוקמת כעשרים וחמש דקות נסיעה משם, החלה להתבסס קהילה אנתרופוסופית — חלקה מורכבת מפליטי הרדוף, חלקה מבני המקום. סטפני אלון, שעברה עם משפחתה מהרדוף לטבעון, הקימה בשנת 1989 את הגן הראשון של עמותת "שקד", מה שהפך ברבות השנים למפעל חינוכי וקהילתי מפואר, שהחל משנות התשעים משך אליו "מהגרי ולדורף" מאזור המרכז, דבר שחיזק וביסס מאוד את הקהילה האנתרופוסופית בעיירה. בין לבין, בשנת 1986, נוסד גן הוולדורף הראשון בירושלים על ידי אמיר גלר, בן קיבוץ גבעת חיים (מאוחד), שאחרי תקופה בכפר רפאל נסע ללמוד חינוך ולדורף בגרמניה. הרדוף־טבעון־ירושלים היו משולש קהילות חינוך ולדורף בישראל עד שנות האלפיים, עת החלה להתגבש קהילה נוספת, במרכז.

עם עזרה מידידים בחו"ל

לאורך כל התקופה המשתרעת מסוף שנות ה־70 ועד סוף שנות ה־90, הגיעו לישראל בטפטופים קטנים אך יציבים אורחים מחו"ל, במיוחד מאירופה — אנתרופוסופים מנוסים ובעלי מעמד כגון יורגן שמידט, ראש החברה האנתרופוסופית בנורווגיה ורודולף גרוס, מחנך ולדורף חשוב מגרמניה ומזכיר החברה האנתרופוסופית. באירופה, ובמיוחד בגרמניה, פעלו באותה עת עמותות שמטרתן הייתה לתמוך בפיתוח החינוך האנתרופוסופי בישראל. דוגמה להן היא עמותת "אינטרוול" הגרמנית, שאספה כסף ואף שלחה ריהוט ומומחים לחינוך ולדורף.

דוגמה בולטת למומחית כזאת הייתה מגדה מאייר, גרמנייה ילידת 1929, בת לאם יהודייה, עמה ברחה לאנגליה בעת מלחמת העולם השנייה. היא הייתה בוגרת חינוך ולדורף, ובהמשך חזרה לגרמניה והפכה למורת ולדורף בבית הספר בשטוטגרט. מגדה, המתוארת כאדם חם, לבבי, חיוני ושש לעזרה, הייתה כמו הסנדקית של חינוך ולדורף בארץ: היא הרבתה להגיע ואף גרה כאן תקופה, העבירה את הסמינרים הראשונים בארץ על חינוך ולדורף, ליוותה את בתי הספר הראשונים שהוקמו בישראל, ותמכה במורים ובצוותים החינוכיים. עבור רוב הישראלים, במיוחד אלה שלא נסעו ללמוד בחו"ל, מגדה הייתה גם המפגש הראשון עם מחנכת ולדורף וגם המפגש הראשון עם בוגרת חינוך ולדורף — מעין התגשמות חינוך ולדורף באדם אחד.

בסוף שנות התשעים נערך בישראל כנס בינלאומי בהשתתפות מזכירי החברות האנתרופוסופיות מכל העולם. לקראת כנס זה נעשתה עבודת הכנה על ידי פעילים אנתרופוסופיים מכל הארץ, במה שהיה יכול לבשר על הקמתה של חברה אנתרופוסופית ישראלית. אולם הכנס, שהיה אירוע שיא של הפעילות האנתרופוסופית עד לאותם ימים, היווה גם סוף מסוים לאותה רוח קהילתית. למגינת לבם של המזכירים, חברה אנתרופוסופית ישראלית לא הוקמה. היוזמות השונות החלו להתמקד כל אחת בביסוס פעילותה־היא.

בתי ספר אנתרופוסופיים

בית ספר הוולדורף הראשון בישראל הוקם בשנת 1989, כשגלעד גולדשמידט, שחזר מלימודים בשוויץ, ומיכל בן שלום, שחזרה מלימודים באנגליה, חברו כדי להקים את בית הספר בהרדוף. מספר התלמידים שהגיעו מהגנים האנתרופוסופיים בטבעון ובהרדוף לא הספיק כדי לפתוח כיתה, ובחיפושם אחר תלמידים נוספים, חרשו גלעד ומיכל את צפון הארץ ברכבם. "בכמה חודשים האלה, מאז שאני חזרתי לארץ ועד תחילת שנת הלימודים, הסתובבנו שנינו בגליל — היה לנו איזה אוטו מצ'וקמק, פיאט 127 — והתחננו להורים שייתנו לנו את הילדים שלהם," נזכרת מיכל בן שלום. "סיפרנו על חינוך ולדורף ניסים ונפלאות, כמו שיכולים רק סטודנטים אידיאליסטיים שזה עתה גמרו ללמוד. חלק מההורים בחוגי בית פגשו אותנו בחום ובאמון, בעיקר ביודפת, וחלק בעוינות וביקורת, עד רמה של התקפות." גלעד גולדשמידט, שחינך את הכיתה הראשונה, מחזק את דבריה: "בעצם ההד היחיד הממשי שמצאנו היה בקהילת יודפת, ולרוב אצל משפחות ברוכות ילדים שכבר הבינו מה זה בית ספר, והיו בפתיחות לדרך רוחנית. הן הסכימו לשלוח אלינו את הילדים, ולכן הכיתות הראשונות היו הרדוף־יודפת, עם ילדים בודדים ממקומות אחרים."[11] כיתה א' האנתרופוסופית הראשונה בישראל מנתה עם פתיחתה 13 ילדים. בשלוש השנים הראשונות פעל בית הספר כמוכר שאינו רשמי, ולאחר מכן קיבל סטטוס של בית ספר מוכר ורשמי. בית הספר ולדורף השני בישראל, שנקרא "אדם", הוקם בירושלים בשנת 1993, השלישי — "שקד", בטבעון ב־1994, והרביעי — "אורים", הוקם ברמת השרון בשנת 1996.

שלושת בתי ספר ולדורף הראשונים בישראל הוקמו על ידי מורים ישראלים שרכשו את השכלתם האנתרופוסופית בחו"ל, ובמיוחד בגרמניה ואנגליה. ברור היה לכולם, שכדי להפוך את חינוך ולדורף לרווח יותר בישראל, יש להכשיר את המורים הבאים כאן בישראל. בשנת 1992 הוקם בירושלים סמינר ״אדם״, ובשנת 1996 הוא עבר לפעול בתוך מכללת דוד ילין. מהלך זה, לצד "תעודת הכשרות" שהוא העניק לפדגוגיה האנתרופוסופית, גם אִפשר למורים לעשות תואר ראשון בחינוך ולקבל תעודת הוראה, דבר הכרחי למורים בבתי ספר ממלכתיים, שעליהם נמנו גם בתי הספר האנתרופוסופיים.

סמינר המורים בדוד ילין, לצד שביעות הרצון הכללית מארבעת בתי הספר האנתרופוסופיים שכבר פעלו, הכינו את השטח לשלב הבא של חינוך ולדורף בישראל, "ולדורף 2.0", שהמאפיין המובהק שלו הוא שיוזמיו היו הורים, שראו את ארבעת בית הספר הראשונים ורצו דבר דומה לילדיהם. בשנת 2001 נפתח בית ספר זומר, וב־2003 בית הספר עודד ביודפת. בשנת 2006 נפתחו שלושה בתי ספר, ובטווח השנים 2006–2016 נוסדו בישראל 23 בתי ספר נוספים.

בשנת 2000 הקימה ורה כהן את המגזין החיים האנתרופוסופיים בישראל (ממנו נולד בשנת 2007 אדם עולם), ונוסד אתר האינטרנט "אנתרופוסופיה בישראל". בשלב הזה האנתרופוסופיה בישראל עוברת לפאזה מתועדת יותר, וכאן גם מסתיימת הסקירה של פרק זה.

פרק על ראשית האנתרופוסופיה בישראל לקוח מתוך ספרו של נועם שרון זומר — ביוגרפיה של יוזמה חינוכית, אשר עתיד לצאת לאור בקרוב, בהוצאת העמותה לקידום החינוך בר"ג.

 

[1] התפרסם בגיליון השני של מגזין החיים האנתרופוסופיים בישראל (אביב־קיץ 2001).

[2] מתוך האוטוביוגרפיה המקוצרת שכתב בנימין בן צדוק לכבוד כרך הביוגרפיות החמישי (2022) של אדם עולם.

[3] נכון לכתיבת שורות אלה, מאי 2022, ראו אור 244 ספרים מאת רודולף שטיינר בעברית, תורגמו 105 ספרים אנתרופוסופיים שאינם של שטיינר, ונכתבו בעברית 54 ספרים אנתרופוסופיים (לא כולל ספרי ילדים). סה"כ תורגמו לעברית 1,966 הרצאות, שהן כמעט שליש מסך ההרצאות של שטיינר הזמינות בגרמנית.

[4] נכון לכתיבת שורות אלה, מאי 2022, ראו אור 244 ספרים מאת רודולף שטיינר בעברית, תורגמו 105 ספרים אנתרופוסופיים שאינם של שטיינר, ונכתבו בעברית 54 ספרים אנתרופוסופיים (לא כולל ספרי ילדים). סה"כ תורגמו לעברית 1,966 הרצאות, שהן כמעט שליש מסך ההרצאות של שטיינר הזמינות בגרמנית.

[5] דברים לזכרו ועדויות אודותיו, שנאספו בשנת 2004, ניתן למצוא באתר הוצאת חירות.

[6] החיים האנתרופוסופיים בישראל, גיליון אביב 2002 בנושא חינוך. את סיפור חייה           של אילנה שנל ניתן לקרוא באוטוביוגרפיה שמתפרסמת בכרך זה.

[7] במאמרה של דפנה ברנס, "כאשר ייסדנו את הענף הראשון בארץ, אפשר היה לספור את האנתרופוסופים על עשר אצבעות כמעט", אדם עולם, גיליון 16, קיץ 2011.

[8] במאמרה של סימונה מצליח חנוך, "הם נכנסו לנו ללב", אדם עולם גיליון 59, ינואר־פברואר 2019.

[9] במאמרו של יונתן לוי "האבות והבוסר", אדם עולם גיליון 38 בנושא הרדוף, נובמבר־דצמבר 2015.

[10] מבט אל דברי הימים של תקופה זו במצפה לבון, מנקודת מבטה של ילדה בכיתה ה',ניתן לקרוא בספרה של שרון עברי, רוח מול רוח (הוצאה פרטית). על קהילת פינדהורן ניתן לקרוא בספר מעוף אל מעבר לחופש, אוטוביוגרפיה מאת איילין קאדי, מייסדת הקהילה. הוצאת אדם עולם, בתרגום חמי בר יוסף.

[11] במאמרה של סימונה מצליח חנוך "כך היה הדבר", אדם עולם גיליון 62, בנושא 100 שנה לחינוך ולדורף, ספטמבר־אוקטובר 2019.