רילוקיישן רוחני

יהדות ואנתרופוסופיה גרות אצלנו תחת אותו הגג. את "אנתרופוסופיה" מייצגת האישה שתחיה, את "יהדות" מייצג אני, וזה עובד ככה כבר יותר מעשרים שנה. למען האמת, צריך להודות שהעסק לא נעשה יותר פשוט, להפך, ככל שחולפות השנים הולכות הדעות ומבשילות, ומנגד הרצונות הולכים ומתחדדים, וכבר מתחיל להיות מסובך להחזיק את שני הנ"ל תחת קורת גג אחת.

בהתחלה, ואנחנו מדברים על עשרים שנה אחורה, היינו על אותו הגל. החיפוש הזה של גילאי העשרים הביא את שנינו לאותם ספרים: גוף נפש רוח, כיצד קונים, הפילוסופיה של החירות. שנינו הוקסמנו מהידע הרוחני שקיבל צורה מדעית.

אני הגעתי לכל זה מעולם תורני שיש בו רוחניות, תפילה ודבקות, ולא פעם, כילד ונער, חוויתי חוויות דתיות אקסטטיות מרגשות ביותר, אך יחד עם זה, הראש שלי היה מבולגן, כי בישיבה התיכונית הייתה רוח, והיה חיפוש אחרי הנשמה, אבל לא הבינו שם מה לעשות עם שני החלקים הנותרים – הגוף והנפש. הגוף קיבל ריסון מצמית בכל היחס החרדתי למיניות, והנפש סבלה מישימון אמנותי, פשוט כי לא היה עניין גדול באמנות בחברה שהאידיאל שלה הוא לגדל לוחמי סיירות שיהפכו למקימי משפחות מתיישבות לתפארת, ולבסוף לבֶּנֶט. אז בקיצור, יצאתי מסיפור הכיפה הסרוגה בגיל 16 עם סלט בראש, שדווקא שטיינר היה הראשון שהצליח ליצור בו קצת סדר. הוא עשה את זה פשוט: גוף, נפש, רוח. זהו. מדעי, ניתן לתרגול, פרקטי.

אני זוכר את הפעם הראשונה שהתפיסה האמונית הזו נסדקה אצלי. זה היה בשנה השנייה ללימודי חינוך ולדורף, והמרצה דיברה על גוף, נפש, רוח. סטודנטית אחת הרימה אצבע ושאלה בהיסוס על כך שביהדות יש גם נשמה. תשובת המרצה נחרטה בזיכרוני: "אצלנו באנתרופוסופיה אין נשמה." (ואני זוכר היטב גם את מתק השפתיים, את החצי-חיוך המתנשא ואת החלחלה שכל זה עורר בי).

עכשיו, ברור שהמרצה התכוונה להגיד "שטיינר לא דיבר על נשמה", אלא שכפל המשמעות שנולד ברגע ההוא עשה לי משהו. וככל שהמשכתי להעמיק בכתבים אנתרופוסופיים – ותאמינו לי, עשיתי שם חריש עמוק – בסופו של דבר, נשמה לא מצאתי. מאידך, בשלב מסוים נחשפתי לדברים ששטיינר כתב על יהדות: על סיום תפקידו של העם היהודי ועל חוסר הנחת של שטיינר מרעיון השיבה לארץ ישראל – ושם הבנתי שדרכינו עומדות להיפרד. בשיחה שמעולם לא הייתה בינינו, אמרתי לשטיינר: "אוסטרי יקר, אתה ענק, עזרת לי הרבה בחיים, סידרת לי את הראש בשלב מבולבל בהתפתחות ועזרת לי להגיע אל הגשר הצר. הזמן שלי במחיצתך היה רילוקיישן רוחני זמני. עכשיו אני נפרד ממך, עולה על הגשר וממשיך הלאה, כי אני מאמין שמעבר לו אמצא את הנשמה שלי."

כי מה לעשות, אני בסך הכול יהודי פשוט (לפחות מנסה להיות כזה), ואני מאמין בפשטות במה שנאמר בתורה ובנביאים, והאמונה הזו – זכיתי בה מההפקר. זה לא "מדע רוח", אני לא יכול לשכנע אף אחד להאמין, אני גם לא רוצה. כמאמין – אין לי דרך אחורה. אני מתעורר מדי בוקר ולנגד עיניי המשתוממות אני רואה את התקומה של העם שלי ורואה איך נבואות ותפילות ודמעות של אלפי שנים הופכות למציאות שאפשר פשוט לגעת בה. אז אני מבין ששטיינר טעה בהבנתו את היהדות. מצדו זו הייתה אולי טעות קטנה, אולי בורות. אבל מבחינתי – זה הבסיס של הבסיס, לשם כך התכנסתי בגלגול הזה, זה המסע הנשמתי שלי ואולי הדבר היחיד בחיים שוודאי לי, שאני סגור עליו.

ומה עם האישה שתחיה? כל הסיפור הזה של "אנתרופוסופיה ויהדות" בסופו של דבר מלמד אותי שיש אפשרות ליצור גשר בין השתיים, גשר צר שהוא כנראה האופציה האחת והיחידה – וקוראים לה אהבה.