רפואת הלב
מקום של אהבה
סדרות הריון וטיפוח עור התינוק עכשיו במבצע ברשתות הפארם והטבע

רפואת הלב

הפצע האישי הוביל את אורי כהן עד פרו, שם מצא ריפוי אצל שמאן אינדיאני זקן. מאז גם הוא מסור לדרך הרפואה

גדלתי בחברה שבה הישרדות היא אורח חיים. משפחתי התפרקה עם מותו של אבי במלחמת יום הכיפורים, בקרב הטראומטי בחווה הסינית, עת שירת בסיירת הצנחנים. מותו היה סופה של משפחתי כמשפחה. אחותי הקטנה הפסיקה לדבר. אחותי האמצעית הסתגרה בתוך עולמה הדמיוני. אימי בכתה כל היום. אני הלכתי לשדות. שוטטתי בטבע. בלילה הייתי ישן במקלט רדוף רוחות רעות של פחדים וצער שנשארו כלואות שם.

אחרי מספר חודשים ברחתי מהבית ומהקיבוץ. לא יכולתי לשאת את היגון ואת האחריות על שתי אחיותיי הצעירות. הייתי ילד פרוע בן שמונה וחצי שביקש לחיות. במשך ארבעים שנה יחסיי עם אימי היו קשים מנשוא. ארבעים שנים מדממות, לשנינו. עמוסי טענות על נטישה (הדדית), עמוסי כעס שהשכול לא הרפה ממנו. נטושים, נוטשים, לבד, כל אחד מנסה לשרוד בדרכו.

כל אחד מאיתנו מצא בכוחם של החיים את דרכו. אימי התמסרה לעבודתה בבית חולים ולעזרה לזולת, אני, כשבגרתי, הייתי למפיק מצליח ובהמשך יצרתי פרויקט לטיפוח בני נוער שוחרי אומנות, לאחר מכן הצלחתי שנים רבות כמוסיקאי אבל הדימום לא הפסיק, הוא פשוט הפך להיות תת עורי, כמעט בלתי נראה לעין.

הדחקות הן אמצעי שרידה משוכלל, אין ביכולתן להפוך את ההישרדות לאיכות חיים של ממש. הן מאפשרות להתנהל, לא יותר ולא פחות. לפני שבע שנים החלטתי שמיציתי את מוטיב ההישרדות בחיי ויצאתי לגלות את מה שצפון ומחכה לי בשלב הבא של האבולוציה. האבולוציה הריפויית, הרוחנית, הרגשית, והפיזית שלי. מכרתי עסק מצליח שהקמתי בישראל ויצאתי לקראת הבלתי ידוע. נפשי ביקשה להגיע לפרו, ארץ האינדיאנים, הרפואות השבטיות, מרחבי הטבע הבראשיתיים, ואני הלכתי אחריה.

כעבור חודשיים בהם הייתי בצפון פרו - באזור בו אין תיירים בכלל, בקהילות מבודדות בלב הרי האנדים, בקרב נשים מטווח גילאים רחב, שיושבות בצוותא סביב מדורה ועליה כד חרס ענק בו הן צובעות את צמרי האלפקות והכבשים, בקרב ילדי טבע מאושרים שמשחקים עם כלביהם וסוסיהם באחו, במחיצת איש רפואה זקן, בלב הטבע שבו השקט מתערבב עם צהלות השמחה של הילדים ועם קריאות הנשרים - כעבור חודשיים שכאלה החלטתי לדחות את שיבתי לישראל בחצי שנה ולהישאר בפרו שנה שלמה. מחזור שלם של עונות.

לאחר התנסות במסע ריפוי עם רופא הצמחים הזקן אשר חלק איתי צמח מקומי שהשימוש בו ברפואה השבטית מתועד זה כבר 3000 שנה, החלטתי להתמסר לנתיב זה ולסגולותיו של אותו הצמח הנקרא בשפת הקֵצ'וּואה, שפתם  של בני האנדים, וואטשוּמׇה. איכויותיו של הצמח מעניקות גישה אל תת המודע, אל הדברים אשר הודחקו על מנת לשרוד, אל הטראומות, אל ליבת הכאב. הוא מחדד את החושים, ומאפשר למשתמש בו הזדמנות להניח ל"סיפור" שתחזק שנים ארוכות ולהתבונן בו בעֵרות מוחלטת מפרספקטיבה חדשה. בלי אשמה וקורבנוּת, בלי רחמים עצמיים ומסכנוּת, עם תחושה עמוקה שהכול קשור זה בזה – סיבה ותוצאה ועמן האחריות האישית המתלווה להבנה הזו.

בחרתי להעמיק את התמסרותי לרפואה ולריפוי האישי שלי. במשך ארבעה חודשים התנתקתי מטלפונים, מאינטרנט, מהתערבבות עם אנשים ועם העולם החיצון ופניתי לנתיב חדש בחיי. נתיב הלב והרוח. זמן קצר לאחר שבחרתי בנתיב זה, עלתה בעיני רוחי דמותה של אימי. ראיתיה כילדה, כנערה, כאישה שגילתה את נשיותה, כאישה שבחרה ליצור עם אבא שלי משפחה, כאישה בהיריון, כאם, כאלמנה צעירה, בת 31, שעולמה התרסק באחת. ואהבתי אותה כל כך. שמעתי אותה שרה לי בילדותי את שיריה של חוה אלברשטיין, ראיתי אותה רוקדת את ריקודי העם שכה היטיבה לרקוד, שיערה השחור מתבדר עם רוח צעדיה. ראיתי אותה נושאת אותי בהריונה, ראיתי אותה מביאה אותי לעולם הזה, מניקה אותי ודואגת לי, מסורה כל כך. ראיתי אותה במסעות לטבע שעשינו כמשפחה טרם מותו של אבי. ראיתי אותה מניחה תקליט של ננה מושקורי על הפטיפון ועל פניה נהרת שמחה. ראיתי אותה מטפלת בחיות שהיו בביתנו, ראיתי אותה בקרב חבריה ומשפחתה. והתגעגעתי נורא. ראיתי גם את הגושים השחורים שנמצאים בתוכי, גושים של כעס וטענות, של נטישה ועצבות, של לבדוּת.

צמח המרפא של הג'ונגל

הבנתי שעל מנת ליצור ריפוי, על האדם, קודם כול, להבין שהוא פצוע. להסיר את מסך ההכחשות. צמח הרפואה היה חלק מהתהליך. לא המרכיב היחידי ובטח שלא כזה שירפא את האדם אם האדם עצמו אינו מבקש להתמסר לתהליך שכזה.

כתבתי לאימי שאני מבקש ממנה לבוא לפרו ולנסות, אולי בפעם האחרונה שניתנת לנו, להיות ביחד. כתבתי לה שאני לא מכיר אותה בכלל ושאני מתגעגע אליה. אימי היתה מסויגת בתחילה. יכולתי להבין את חששותיה שמא נהיה בקצה העולם ביחד אבל נרגיש לבד. אימי באה. חווינו שלושה שבועות של אהבה צרופה. היינו באמזונס ביחד, בהרי האנדים, בכפרים קטנים, אבל בעיקר היינו באהבה. מאז עברו שש שנים וחצי. מאז שבתי לארץ המובטחת שלי. ארץ האהבה, הסליחות והתודות. אימי היתה כאן שלוש פעמים. בכל שנה אני בא לישראל וחי איתה חודש בביתה. אנחנו מטיילים, מדברים על הכול בפתיחות ובפשטות.

יצרתי כאן, בפרו, חיים שלמים בהם אני מסור לדרך הרפואה. מגיעים אליי אנשים מרחבי העולם, במיוחד מישראל, ובוחרים להשאיר כאן, באדמת המקום המכילה את מה שהעיק והכביד עליהם, ולצאת מכאן חופשיים ליצור חיים טובים יותר לעצמם, למשפחתם, לאהוביהם ולמי שנקרה בדרכם; בוחרים להניח להישרדות ולבחור באיכות חיים שמיטיבה איתם. מניחים להשתקות, לביקורת העצמית המדכאת, מניחים לסיפורי העבר ומגלים דרך חדשה. דרך ששעריה נפתחו בזכותן של הסליחה, החמלה והאחריות האישית. זו דרך שלא פחות משאדם כמהַ היה לגלותה, חיכתה היא לבואו אליה. זו דרך של אהבה.

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*