שטיינר האוריתמיסט

רודולף שטיינר השווה את עשיית האוריתמיה היום לתהליך שעובר ילד קטן שלומד לדבר. רק בשלב ההתפתחות של יופיטר, כך אמר, תגשים עצמה האוריתמיה במלואה, אולם לא במישור הפיזי. כדי שהאוריתמיה, שהגיעה לעולם אך לפני כמאה שנים, תתגשם בעתיד הרחוק כל כך, עלינו להתחיל לבנות אותה היום. [1]. רודולף שטיינר עצמו לא עשה אוריתמיה בפועל, בפיזי. הוא יילד את האוריתמיה מתוך תודעתו העל חושית, מתוך הישות של האנתרופוסופיה, מתוך תמונת האדם שהיא מציגה והקשר שלה עם עולמות הרוח בתקופת נפש התודעה.

להבנתי, שטיינר ניסה ליצור את האוריתמיה מן המקום שממנו ברא אלוהים את האדם, מן הדבר, המילה, הלוגוס. הוא קיווה שכאשר האדם יעשה אוריתמיה הוא יוכל לגעת בכוחות הבוראים שיצרו את ישותו; יוכל מתוך כך לעצב את האינדיווידואליות של עצמו, ולפגוש מתוך עצמו את עולמות הרוח באופן חדש. האוריתמיה, כפי שהיא חיה ברוחו של שטיינר, מבטאת את תהליך הנשימה שדרכו אלוהים נהיה אדם והאדם נהיה לאלוהים. זו הדרך ששטיינר עשה במהלך כל חייו, זה שביל ההתפתחות שהוא העניק לנו, שביל נכון, אמיתי, מעניק משמעות, שבו יכול כל אדם לבחור. שביל שעליו צריכה האנושות לפסוע יד ביד עם האלוהות. בהרצאה הראשונה במחזור ההרצאות האוריתמיה כדיבור נראה לעין, אומר שטיינר:

אלוהים עושה אוריתמיה, ומתוך פעילותו נוצרת דמות האדם כנובעת מתוך האוריתמיה [...] דרכה ניתן לחדור לעומק הקשר הקיים בין הישות האנושית לבין הישות הקוסמית באופן מיוחד ובמידה הקרובה ביותר, מכיוון שהאדם עצמו משמש לה כלי. [2] בדבריו אלה הוא ביקש מן החברים לקחת במלוא הרצינות את העובדה שכאשר אלוהים ברא את האדם, הוא אכן עשה זאת באמצעות התנועות והמחוות האוריתמיות. אם כי שטיינר לא "עשה אוריתמיה", זו היא בעבורי התמונה של "שטיינר האוריתמיסט".   

האם תוכלי לרקוד את זה

מכיוון שהגיליון הפעם עוסק בדמותו של רודולף שטיינר כאדם ולא במשנה שלו, חשבתי לתאר איך התגשמה האוריתמיה לפני 100 שנה, ולהעלות מספר אנקדוטות שקראתי ושמעתי מפי אוריתמיסטים ותיקים מאוד על האופן שבו שטיינר לימד את האוריתמיה. שטיינר כל כך רצה להביא את האוריתמיה לעולם, והיא היוותה עבורו נדבך כה משמעותי של האנתרופוסופיה, עד שהוא חרג ממנהגו להמתין עד שנשאל על ידי אדם כלשהו שאלה שאפשרה לו להעניק משהו חדש לאנושות, וניסה לסלול דרך לשאלה שתאפשר לו להתחיל ליילד את אמנות התנועה החדשה.

במאי 1908, אחרי הרצאה שנתן שטיינר בהמבורג – שבמרכזה עמדו המילים הפותחות של הבשורה של יוחנן: "בראשית היה הדבר, והדבר היה את האלוהים, ואלוהים היה הדבר: 

הוא היה בראשית אצל האלוהים: הכל נהיה על ידו ומבלעדיו לא נהיה כל אשר נהיה: בו היו חיים, והחיים היו אור בני האדם: והאור בחושך זרח והחושך לא השיגו" – הוא ניגש אל מרגריטה וולושין שהייתה רקדנית, ושאל אותה: "האם תוכלי לרקוד את זה?"

כך כותבת וולושין בזיכרונותיה: "הוא חזר על המשפט ועמד מולי, הביט בי כאילו מצפה שאשאל אותו דבר מה, אך אני לא שאלתי." [3] כשנה לאחר מכן, בסתיו, אחרי הרצאה נוספת, בברלין, שוב פנה אליה שטיינר, הסביר לה על מהות הריקוד, ושוב הוא עמד מולה כממתין לשאלה שתבוא ממנה, אך היא שוב לא שאלה. ארבע שנים מאוחר יותר, היא הבינה שהיה עליה לשאול כדי שהאוריתמיה תוכל להתגשם. 

ב־1911, בפגישה בין קלרה סמיטס לשטיינר, [4] אשר התעניין בקריירה של בתה, לורי מאייר-סמיטס (Lory Maier-Smits), לאחר פטירתו של אב המשפחה, נסובה השיחה על נושא הריקוד והתנועה. שטיינר אמר לה שניתן לייסד אמנות תנועה שמבוססת לחלוטין על מדע הרוח – ואז היא הציבה בפניו את השאלה הבאה: האם ניתן להשפיע באופן מרפא ומחזק, וליצור הרמוניה ורגולציה על ידי תנועות ריתמיות של הגוף האתרי, המהווה מרכז של כל מה שהוא ריתמי, גם של בריאות וגם של חולי? 

שטיינר – לא זו בלבד שאישר בהתלהבות את האפשרות הזו, אלא הצהיר באופן ספונטני, שהוא מוכן לתת את ההנחיות הנדרשות כדי ללמוד אמנות תנועה חדשה זו. מאז ועד 1924, הזמן שבו ניתנו שני הקורסים הבסיסיים והמסודרים באוריתמיה בדיבור ובמוזיקה, עבד שטיינר במשך שתים עשרה שנים עם מספר אוריתמיסטיות במקומות שונים ובזמנים שונים. הוא נתן עוד הנחיות רבות מאוד, אשר לאט לאט ובהדרגה יצרו את אמנות האוריתמיה על הבמה בדורנאך, את האוריתמיה הפדגוגית בבתי הספר – בתחום החינוך והחינוך המיוחד, ואת האוריתמיה המרפאת בקליניקה עם ד"ר איטה וגמן בארלסהיים. 

אלכימיה

בספטמבר 1912 במהלך קורס בן מספר ימים, הוא לימד את לורי מאייר-סמיטס איך לעצב את המילה העברית "הללויה". זו המילה הראשונה והיחידה ששטיינר הנחה באופן מדויק כיצד לעצב את הצלילים שלה. עם תום התהליך, קראה לפתע מריה שטיינר: "אבל דוקטור, זה מוכרח לתת המון כוח!" והוא ענה לה: "מה את חושבת, רק לרקוד אנחנו רוצים? אנחנו גם רוצים לעזור לאנשים חולים." ואז הוא רשם על הלוח: "חיזוק של הגוף האתרי." [5] באותם מפגשים, בזמן של עבודה אוריתמית מאומצת ולאחר שניתן מענה לשאלותיה של לורי מאייר-סמיטס, נראָה פעם שטיינר שקוע ומכונס בתוך עצמו, ואז אמר: "כן, אבל עלינו לתת שם לדבר שלנו". לא עבר רגע עד שגברת שטיינר קראה ללא היסוס: "כן, אוריתמיה", והוא הגיב מייד, לקח פנימה את השם ללא היסוס חזר ואמר: "כן, אוריתמיה." (ביוונית, אוי פירושו יופי, שלמות; וריתמי – ריתמוס, תנועה). [6]

לאחר שאמנות התנועה החדשה קיבלה את שמה, ושטיינר הרגיש שהונחו יסודות מספיק יציבים שיאפשרו לאוריתמיה להתגשם על פני האדמה, ושקיומה הוא כבר עובדה מוגמרת, אמר ללורי מאייר-סמיטס: "עכשיו את יכולה להתחיל לשאת את האוריתמיה אל העולם באופן כזה, שיגיע יום שהאוריתמיה תוכל אפילו את הכדורגל לדחוק הצידה. אך כשאת יוצאת אל העולם ומלמדת אוריתמיה, את צריכה שישלמו לך ושישלמו היטב, מפני שהאוריתמיה נחטפה מידיו של אהרימן והוא דורש לקבל על כך פיצוי." [7]

הוא המשיך ואמר: "כאשר את עומדת מול התלמידים שלך, ייתכן שהם יעשו שש טעויות, עשי לי טובה והצביעי רק על הטעות השביעית. את היית איתנו בחזרות במינכן, ושמת לב שאני אף פעם לא תיקנתי טעויות, ולבסוף האנשים עשו את הדברים בדיוק כפי שרציתי." [8] זו הייתה ההנחיה המתודית היחידה ששטיינר נתן.

מספרים, שפעם נכנס שטיינר לחדר ההלבשה של האוריתמיסטיות וראה אחת מהן עושה אוריתמיה מול המראה. הוא האדים כולו מכעס, והרים עליה את קולו במלוא עוצמתו. "דבר כזה," אמר, "לא יעלה על הדעת!"

אני מנסה לתאר לעצמי איך הגיבה אותה אוריתמיסטית אל מול עוצמת הכעס שלו... ומספרים עוד, שהוא עיצב לאחת האוריתמיסטיות פורם (כוריאוגרפיה לקטע אוריתמיה), ונתן לה לעבוד עליו. הפורם היה קשה מדי, היא החליטה "לתקן" אותו ועשתה בעצמה פורם משלה. כאשר היא חזרה אל שטיינר, הוא אמר לה בזעם שהיא לא מבינה את המקום הרוחני שממנו הוא יוצר את הפורמים, וכי היא לא מכבדת את עבודתו. פעם, לאחר שלימד את האוריתמיסטיות את מחוות העיצורים, הוא נכנס לחדר בו הן התאמנו והקשיב, הוא שם את ידו על אוזנו כאפרכסת ואמר: "אני לא שומע"....

מישהי שאלה אותו פעם על ההבדל בין דלקרוז (סוג של ריתמיקה), לבין אוריתמיה, כך הוא השיב: "דלקרוז זה כימיה, אוריתמיה זה אלכימיה." הרבה פעמים אני שואל את עצמי מה זה אומר ששטיינר, כאשר ייסד את החברה האנתרופוסופית בכנס חג המולד, לקח על עצמו את הקארמה של כל חברי החברה האנתרופוסופית; והרי סיפור קטן ששמעתי מפי רקס ראב (האדריכל שתכנן את בית מרים):

עגלון אחד הסיע את רודולף ומריה שטיינר להרצאה. הם סיכמו ביניהם שיחכה להם בשעה מסוימת, כדי להסיעם חזרה הביתה. עם תום ההרצאה שבו בני הזוג שטיינר למקום שעליו סיכמו עם העגלון. הם חיכו וחיכו – והעגלון לא הופיע. הם עומדים בחושך, בקור, אולי גם בגשם, ומחכים. מריה מאבדת את סבלנותה ומבקשת למצוא תחבורה חלופית, אולם שטיינר מסרב בתוקף ואומר שהוא קבע עם העגלון הזה, והם יחכו לו. בסביבות שתיים בלילה מופיע העגלון – ונחשו מה עושה שטיינר? כועס על העגלון בשצף קצף ומטיח בו: "איפה היית? סיכמנו שתגיע בשעה מסוימת!" הגברת שטיינר הייתה המומה ממידת הזעם ומהאופן שבו שטיינר דיבר אל העגלון, ושאלה אותו בתדהמה: "למה אתה מתנהג אליו ככה?" שטיינר השיב: "כדי שהעגלון הזה, כאשר יגיע לעולמות הרוח, ייזכר ברגע אחד בחייו הארציים שבו היה ער..." 

שטיינר נשא את גורל החברים אף הרבה מעֵבר למחזור החיים הנוכחי, ונראה כי חווה את לידת האוריתמיה לעולם כמשהו משמעותי ביותר – הן עבור גורל האנתרופוסופיה והן עבור גורל האנשים שבפועלם הביאו אותה לידי התגשמות ארצית.

1 ר. שטיינר , Art as seen in the light of mystery wisdom, הרצאה שנייה, GA 275.
2 R. Steiner, Eurythmy as visible speech, GA 279.

3 R. Steiner, Eurythmy: its birth and development. GA277a. p 10.

4 שם, עמ' 8.

5 שם. עמ' 38–39.

6 שם, עמ' 44.

7 שם.

8 שם.

 

נדב נחתומי מלמד אוריתמיה ואוריתמיה מרפאת בבית ספר הורד, מטפל באוריתמיה מרפאת מזה שנים רבות. [email protected]