שיחות עם הארי סלמאן (חלק א')
פסטיבל אביב - קמפינג משפחות ברוח האנתרופוסופיה >>> לפרטים

שיחות עם הארי סלמאן (חלק א')

פרופ' הארי סלמאן הוא חוקר רוח והיסטוריון הולנדי שספרו העולם החברתי כאתר התקדשות זוכה לפופולאריות גדולה בישראל. לקראת בואו ארצה בחודש מרץ הקרוב, קיימנו עמו ראיון מקיף. לפניכם חלקו הראשון

בחודש אוקטובר 2019 נסעתי להולנד, שם השתתפתי בכנס לקוחות של חברת הייעוץ הארגוני IMO. התירוץ הרשמי לנסיעה היה להעביר סדנה משותפת עם רונן האן, היועץ הארגוני של אדם עולם, ולהציג את התהליך שהתרחש בארגון בחמש השנים האחרונות; אך הסיבה האמיתית הייתה לראות קצת עולם, לבקר ביוזמות אנתרופוסופיות ולפגוש אנשים מרתקים.[1] גולת הכותרת של נסיעתי הייתה המפגש עם ההיסטוריון והסופר ההולנדי הארי סלמאן.

לספריו של סלמאן נחשפתי כשהייתי אנתרופוסוף צעיר ונלהב. ביוזמת "סביבון עסק קהילתי"[2] ישבנו ולמדנו בשקיקה את ספרו העולם החברתי כאתר התקדשות. מאז ועד היום הוא סוג של מצפן עבורי, כמו בעבור רבים אחרים שפגשו בכתביו ושואפים להביא לידי ביטוי את הצד החברתי של האנתרופוסופיה. בהמשך נחשפתי לספרו המקיף על ההיסטוריה הרוחנית של אירופה, והבנתי שהאיש הוא אוצר בלום של ידע.

הפגישה עם סלמאן נערכה בדירתו גדושת הספרים שבעיירת החוף נורדוויק, הסמוכה לעיר האוניברסיטאית ליידן, שם לימד סלמאן עד לאחרונה, עת יצא לגמלאות. שיחתנו ארכה שלוש שעות, והיא נעה באופן אסוציאטיבי בין שלל נושאים. סלמאן הוא אולי המלומד המרשים ביותר שיצא לי לפגוש: דובר 15 שפות, ביקר ב-80 מדינות, כתב 20 ספרים ומאות מאמרים. שנים רבות מחייו הוא התגורר בארצות שאת תרבותן חקר; בבולגריה לבדה, שם חקר את האחווה הלבנה שייסד פטר דנוב, חי 12 שנים. חייו מוקדשים למחקר, כתיבה והוראה. נראה שתמיד הוא במהלך כתיבה של איזה ספר. כשהוא בבית, כך סיפר לי, הוא קם בבוקר ומתחיל לכתוב.

התמלול המלא של שיחתנו יכול היה למלא את דפי כל הגיליון הזה, אך בחרנו מתוכו את החלקים שמתאימים ביותר לנושא הנוכחי, וחלקים נוספים מהשיחה יתפרסמו בגיליונות הבאים. ודאי תשמחו לדעת שבחודש מרץ הקרוב יגיע סלמאן לישראל, לביקור שיכלול שני סמינרים ארוכים, הרצאות קצרות במקומות שונים בארץ ומפגשים עם יוזמות מקומיות. מידע נוסף על ביקורו של סלמאן כאן.

ספר איך הכרת את האנתרופוסופיה

בשנת הלימודים הראשונה שלי באוניברסיטה. למדתי פילוסופיה, ומצאתי ספר מאת שטיינר בשם הנצרות כעובדה מיסטית. גיליתי שיש קבוצת סטודנטים באוניברסיטה שלומדת את הספר הזה ביחד, והצטרפתי אליהם. ככה יצרתי קשר עם האנתרופוסופיה. זה היה בשנת 1971.

קם בבוקר ומתחיל לכתוב. הארי סלמאן

 וזה שינה את כל מסלול חייך?

ובכן, כבר אז הייתי אדם רוחני מאוד, ידעתי על זרמים אזוטריים, וקראתי את מגזין הניו-אייג' ההולנדי. אבל מה שהאנתרופוסופיה נתנה לי היה לראות את עצמי כישות רוחנית בהתפתחות. בשבילי זאת הייתה נקודת המפתח לאנתרופוסופיה. התפתחות האדם, התפתחות החברה, וגם התפתחות הקוסמוס. מאוחר יותר, במהלך לימודי הפילוסופיה שלי, הבנתי שכל רעיון ההתפתחות הזה הוא משהו חדש, בן 200 שנה. לפני כן, לא הייתה אידיאת התפתחות, אלא רק אידיאת המחזוריות. כלומר, רעיון המחזוריות התקיים בפילוסופיה, אבל לא הייתה מתודה של התפתחות בכיוון מסוים. רעיון ההתפתחות מגיע מהרומנטיקה הגרמנית, ומהביולוגיה, ושטיינר "תירגם" אותה למושג רוחני.

אבל הוא לא תיאר התפתחות ליניארית, אלא ספירלית, כלומר, מחזוריות עם כיוון.

כיוון מסוים, כן. וישנם שבעה שלבי התפתחות. אני מצאתי את הרעיון מעניין ביותר, וישים בדרכים רבות, לא רק במחזורי החיים של הביוגרפיה האישית, אלא גם במחזורי החיים של הארגון ושל התרבות. כל הרעיון הזה של שבע תקופות תרבות פוסט-אטלנטיות ריתק אותי. כשהייתי בהודו, באיראן, במזרח התיכון, ראיתי את המקומות שבהם נוצרו התרבויות הקדומות, ראיתי איך הן נתנו משמעות לחיים של אנשים, וראיתי גם איך המקומות האלה התפתחו מאז.

 איך אתה חוקר מקומות היסטוריים?

אני הולך למקומות בעלי היסטוריה אזוטרית. אני לומד את הנושא מראש, כך שאני יודע מה קרה שם, ואז אני רואה את זה בעיני רוחי. אני גם משוחח עם אנשים שיודעים על זה יותר – אם הם עוד בחיים – מדבר איתם על המשמעות של אימפולס רוחני כזה או אחר, בין אם הוא מואר או אפל. לדוגמה, הייתי בסין, באזור שג'ינגיס-חאן הגיע ממנו, וביקרתי במאוזוליאום שלו, שנמצא על הגבול עם מונגוליה. שאלתי את עצמי, "למה הוא יצר אימפריה גדולה כל כך?", "למה הוא חש צורך להגיע לאירופה?" ואז עלתה בתוכי תשובה: "רציתי להראות לעולם שאנחנו הילדים של האלים. רציתי להראות לעולם את תהילתה של אסיה". "ומה התהילה הזאת?" שאלתי, והתשובה הייתה, "שאנחנו הילדים של האלים. שיש לנו מנדט מן האלים שלנו לשלוט בעולם".

עבודתו שוות ערך לעבודה של שטיינר. פטר דנוב

וזה מה שהסינים עושים היום?

הסינים עובדים באותה צורה, כן. הם קוראים לארץ שלהם "ממלכת האמצע". הסינים מרגישים שהם באמצע העולם ושהעולם שייך להם.

מדוע שטיינר לא מדבר על סין ככוח משמעותי בעתיד של העולם? הוא מדבר על הסלאבים כמובילי תקופת התרבות הבאה, ולאחר מכן על קליפורניה. הוא לא מדבר על סין. איך זה מסתדר?

אנחנו עדיין מדברים על מודל של שבע תקופות התרבות הפוסט-אטלנטית, מודל שאגב נוצר גם על ידי שטיינר, וגם על ידי המורה הבולגרי פטר דנוב.

 גם הוא יצר אותו? בנפרד?

כן, בנפרד – ובכן, הם היו קשורים מבחינה רוחנית, אני קורא להם אחים.

בספרך על ההיסטוריה הרוחנית של אירופה אתה מתייחס אליהם כמצויים על אותה רמה.

כן. למדתי את עבודתו של פטר דנוב, והיא שוות ערך לעבודתו של שטיינר.

זאת אמירה גדולה.

כן, אבל זהו שביל רוחני אחר, מקביל. שטיינר רוצה לעשות ספיריטואליזציה של האינטלקט, להפוך את החשיבה לרוחנית. המטרה של האחווה הלבנה בבולגריה היא לטהר את הלב, ושטיינר הולך מן החשיבה אל הלב – הלב צריך להתחיל לחשוב, אבל עליך עדיין לפתח קודם את התודעה המנטלית שלך. דנוב מתחיל מתודעת הלב, ואז הוא מחבר אותה עם החשיבה.

אירופה המערבית קשורה לחשיבה, אז שטיינר מתחיל שם. הוא רוצה להפוך לרוחנית את המסורת המדעית שמגיעה מאריסטו. העבודה האריסטוטלית נפלה לידיהם של המלומדים המוסלמים, משם עברה לאירופה, ועל הדרך הפכה לנומינליסטית ומטריאליסטית. שטיינר מנסה להציל את המורשת של אריסטו ולהחזיר לה את הרוח. לעומתו, פטר דנוב פותח את הלב לאימפולס האהבה. וכך, אלה הן פעילויות משלימות והן שייכות זו לזו. זה רעיון שאני מפיץ בחוגים אנתרופוסופיים.

איך הם מגיבים?

באופן מאוד חיובי. כי גם שטיינר אמר שהאנתרופוסופיה מתחילה במדע, אבל צריכה את האמנות כדי להחיות את המושגים, תהליך שמסתיים ברגש דתי. לאנתרופוסופיה יש משימה לאחד בין המדע לבין הדת. שטיינר מתחיל עם המדע, ופטר דנוב מתחיל בדת. הם נעים זה לקראת זה. זו תנועה משולבת, שבה שניהם עובדים לקראת התרבות הסלאבית: פטר דנוב מבולגריה, והוא מעורר את כוחות הלב, טיהור הרגשות; שטיינר, ממרכז אירופה, מעורר את התודעה החדשה.

 גם דנוב וגם שטיינר מדברים על כך שתקופת התרבות הבאה היא סלאבית, אבל מנקודת מבטנו בהווה זה נראה רחוק מהמציאות.

הרס התרבות הרוסית בידי הקומוניזם הוא כה נרחב, שעבודת תיקון רבה צריכה להיעשות. התרבות הרוסית צריכה להיוולד מחדש מבחינה רוחנית, דבר שיכול לקרות במאות הקרובות. לאנשים רבים נדמה שמאז המאה ה-20 אנו נעים לקראת אסון חברתי ותרבותי גלובלי. בהחלט יכול להיות שעולם הרוח מחפש תרחישים עתידיים חלופיים לתרבות הבאה. אנחנו יכולים רק לשער זאת. לפי דעתם של כמה אנתרופוסופים הולנדיים, ביניהם לקס בוס[3],  ברזיל יכולה להיות אלטרנטיבה ראויה.

ברזיל. האם היא "המקום הבא"?

 לכן יש בברזיל תנועה אנתרופוסופית חזקה כל כך?

נכון, והיא נתמכה רבות גם על ידי ה-NPI[4]. ובכל מקרה, לדעתי התרבות החדשה לא תהיה בצפון מזרח אירופה, או באזור גיאוגרפי כזה או אחר, אלא בכל רחבי העולם. התרבות הבאה תתפשט ממקומות שונים, וברזיל בוודאי תהיה אחד המוקדים שלה. שאלתי פעם את הברזילאים, "אתם יכולים לדמיין שברזיל תהיה התרבות השישית האלטרנטיבית?" והם אמרו "כמובן! אנחנו כבר ארץ קוסמופוליטית, יש אצלנו כל כך הרבה גזעים, כל כך הרבה תרבויות שונות שמתחברות – שבוודאי נוצר כאן הגֵן הטוב ביותר לעתיד".

 כלומר, יש אנתרופוסופים שלא מקדשים את דבריו של שטיינר, אלא פועלים מתוך המציאות כפי שהיא התפתחה אחריו.

כן, כל מחזור התרבויות הזה, שבע התרבויות הפוסט אטלנטיות, משאיר הרבה חללים ריקים. ומה עם התרבות הסינית? והתרבות היפנית? וכל שאר התרבויות הגלובליות הללו, שגם הן חשובות? אני חושב ששטיינר תיאר רק קו אבולוציה אחד, אשר שייך למרכז מסתורין אחד מסוים באטלנטיס. קיים בנוסף קו אחר, הזרם הטוראני [Turanian] מאטלנטיס, שעובר דרך הטורקים, המונגולים והסינים. אני מאמין, שגם השוּמרים צריכים להיכנס איפשהו לתמונה. ומה לגבי אפריקה? האם ישנו רצף של אימפולסים תרבותיים אפריקניים? אני מאמין שיש.

אז תן לי לסכם את מה שהבנתי עד עכשיו. במובן מסוים, אתה מציב בסימן שאלה את התיאוריה של שבע התרבויות – אתה לא אומר שהיא לא נכונה, אלא שהיא רק אלטרנטיבה אחת מתוך כמה שבילי התפתחות.

כן. באטלנטיס היו מרכזי מסתורין שונים הקשורים לפלנטות השונות. כששטיינר דיבר על תקופות התרבות, הוא התייחס לגל של תרבויות אשר קיבל השראה ממרכז המסתורין של השמש. אבל מה עם הזרמים האחרים? גם הם הלכו למקום כלשהו, וגם הם יצרו מרכזי מסתורין משל עצמם. לכן, אפשר למצוא בתי ספר להתקדשות בכל מקום. קשה למצוא עדויות לשלבים מוקדמים יותר, כיוון שלא קיים על זה חומר כתוב, ולא היו רואים רוחיים שתיארו שלבים מוקדמים יותר של התרבות הסינית או המונגולית, למשל.

 שלא לדבר על התרבות האפריקנית, שנחרבה לחלוטין…

כן. ובוודאי היו, למשל בזימבבואה, תרבויות מפותחות מאוד הקשורות במכרות הזהב, תרבויות שהחזיקו בטכנולוגיות מתקדמות. אבל זה לא קו ההתפתחות העיקרי שבו לרוב מתעניינים האנתרופוסופים.

כיוון ששטיינר לא דיבר על זה.

הוא לא דיבר על זה, ועכשיו, בהסתכלות אחורה, אנו יכולים לומר שהייתה לו נקודת מבט אירופוצנטרית. באותו זמן, לפני מאה שנה, לא הייתה לשטיינר סיבה לדבר במונחים גלובליים. הוא לא נסע ליבשות אחרות. לכן, במובן זה, גם שטיינר היה "בן תקופתו", ואפילו היו לו דעות קדומות של אירופאים נגד אפריקנים או סינים או הודים ונגד כל התרבויות האחרות. בעניין התרבות הרוסית, לשטיינר היה אסור לנסוע לרוסיה לפני המהפכה, כיוון שהשירות החשאי עצר בעדו, לבקשת הכנסייה האורתודוכסית. אז שטיינר נתן שתי הרצאות בהלסינקי לאנתרופוסופים רוסים שבאו מסנט פטרבורג. באחת ההרצאות הללו הוא אמר שגל של רוחניות סינית יגיע לאירופה במהלך המאה העשרים.

כן, אבל זו לא רוחניות סינית שמגיעה, זה לא הדאו או הזן. מה שאנחנו מקבלים מסין זה תרבות אהרימנית לחלוטין.

כרגע. אבל אני מכיר מחקר שנעשה בגרמניה, שאומר שלמעשה, כל החשיבה הדיגיטלית היא צורה של חשיבה סינית. צורות מוקדמות של חשיבה דיגיטלית אנו מוצאים אצל הפילוסוף הגרמני לייבניץ. בתקופתו מלומדים ישועיים כבר התחילו להביא מסין את הפילוסופיה והמדע הסיניים בחזרה לאירופה, כך שבמאה ה-18 הידע הזה כבר היה זמין במערב. לייבניץ קיבל השראה ליצור צורת חשיבה דיגיטלית משלו, על פי מודלים סיניים. אולי זו דרך אחת שבה הרוחניות הסינית כובשת עכשיו את העולם, כחשיבה דיגיטלית, בינארית, שבה אין אמצע, רק "כן" ו"לא". אולי לכך התכוון שטיינר, אבל קשה להסיק, כי זה היה רק משפט אחד. הוא דיבר גם על עימות העומד להתרחש בין אמריקה לסין, ואמר שזה יהיה גרוע מאוד לאירופה אם העימות הזה יתרחש מעליה.

 זה באמת מה שקורה עכשיו, וזה מביא אותנו לנושא הבא: אירופה, והעתיד שלה – או המשימה הרוחנית שלה – לאור אמריקה מצד אחד וסין מן הצד האחר.

בדיוק סיימתי לכתוב את הספר על אודות אירופה, קראתי לו Stolen Wealth (עושר גנוב). את העושר והרווחה שהשגנו, גנבנו דרך מוצרים זולים מאוד שיוצרו עבורנו בתנאים שהם מתחת לסטנדרטים אנושיים, נורמליים והוגנים. עלינו לשלם הרבה יותר עבור חולצות הטריקו ושאר הדברים שמיוצרים בבנגלדש.

 זה נכון עכשיו? או שזה היה נכון בעבר?

גם בעבר, כי בתקופות קולוניאליות זו הייתה אותה שיטה. בזזנו מינרלים מתוך האדמה, בלי להשיב דבר לעמים שחיו עליה ובלי להשיב לאדמה את האיזון שלה. בנוסף, הממשלות שלנו יצרו חובות על ידי לקיחת כספים מן העתיד להווה – וכתוצאה מכך דורות עתידיים יצטרכו לשלם את החובות שלנו. היבט אחר של הגניבה הוא שהעשירים והתאגידים לא משלמים מיסים, או משלמים מיסים נמוכים מאוד.

שאלתי את עצמי, בספר, כיצד נוצרה השיטה הזאת, בזמננו? וזה הולך בחזרה לסדר העולמי שנוצר מתוך מלחמת העולם השנייה, שבו האמריקנים יצרו מערכת כלכלית גלובלית בעלת קרנות כספיות וארגוני סחר בינלאומיים; הם חידשו סדר עולמי שהיה מבוסס על ניצול, סחיטת כספים ואימפריאליזם. אירופה הפכה לחלק מן השיטה, וזו הייתה אמריקה שחיברה את מדינות אירופה והביאה אותן למה שנקרא עכשיו "האיחוד האירופי". זה היה פרויקט של ה-CIA לתמוך בקבוצות שרצו לאחד את אירופה.

האיחוד האירופי נתפס בעיניי עד כה כמהלך חיובי, שמעלה את האדם מעל לתודעה הלאומית הצרה, לעבר תודעה אנושית משותפת.

זה גם צד של העניין, ותכף אגיד על כך משהו. אבל צריך להבין שאנחנו באירופה היינו חלק מתהליך שכעת עלינו להתמודד עם תוצאותיו – שהן שינוי האקלים ופליטים. באירופה כיום אכן יש מנטליות אחרת, עם פילוסופיה הומניסטית יותר, ויותר חמלה כלפי הארצות העניות – מגמה שהתחילה כנראה בשנות השבעים של המאה העשרים. כמובן, מקור הצרות נעוץ בקארמה הרעה שהמעצמות הקולוניאליות יצרו לעצמן במאות הקודמות, אבל עכשיו זה כבר גלוי לעין. תנאי ההישרדות כל כך גרועים בכל כך הרבה מדינות בעולם, שעמים שלמים נאלצים להגר מן הטריטוריות שלהם, והמקום היחיד שאליו הם יכולים ללכת הוא אירופה. אנחנו בהידרדרות אקלימית שתיאלץ עוד מיליוני אנשים לצאת מבתיהם, הם לא יוכלו עוד לשרוד בתנאים שיתפתחו – בוודאי שלא מיליארד האפריקנים, אשר מספרם עדיין מכפיל עצמו כל 20 או 30 שנה.

גידול האוכלוסייה שם אינו בר-קיימא. לכן, בספרי, אני מדבר על המשימה הממשית של אירופה, שהיא הומניזציה של הגלובליזציה. שנשלם מחירים הוגנים עבור המצרכים, שנטפח את כדור הארץ, שנשקם את הכדור שהרסנו, ובעיקר, שננסה לשלוט על החברות הרב-לאומיות הללו, שעושות את רוב מלאכת ההרס. אירופה מצויה בעמדה קשה מאוד, כיוון שהיא חלק מסדר העולם הליברלי החדש הזה, והאיחוד האירופי, כארגון, הוא חלק מכל המשחק הזה, ואין לו הרבה השפעה ברמה הגלובלית.

מאין תבוא הישועה?

אני רואה שיכולה להיות השפעה לקבוצות חברתיות. החברה האזרחית היא זו שצריכה למצוא פתרון, היכן שממשלות לא מסוגלות. עכשיו אלה אנשים צעירים שמתעוררים לעובדה שהדורות המבוגרים יותר הורסים את העתיד שלהם. כשהם רואים עולם שהם לא יוכלו לשרוד בו יותר, זה מדאיג אותם. גרטה טונברג היא סמל לכך, אבל בכל מקום, אנשים צעירים מודאגים ביחס לעתיד. ומה שהם יכולים לעשות, זה להעלות את המודעות של השאר. זה משהו שאני משוכנע בו, אבל זה בהחלט ייקח זמן.

השאלה היא, האם יש לנו זמן. כי לפי המדענים, ב-2050, שזה מחר, הפלנטה כבר לא תהיה מקום שאפשר לחיות עליו.

כן, הטמפרטורה תעלה ב-2 מעלות מעל מה שהייתה בתחילת המהפכה התעשייתית, ובאפריקה מדובר ב-3 או 4 מעלות, אולי אפילו יותר. הזמן מוגבל. נותרו לנו רק כ-30 שנה, ועד אז עולמנו צריך להשתנות באופן חיובי מאוד, כדי למנוע כאוס. אז כפי שאמרתי, אני לא רואה שממשלות מסוגלות לעשות את השינוי, או שהתאגידים יכולים. התודעה של האנשים – היא זו שצריכה להשתנות. והתודעה הזאת יכולה להוביל אנשים למודעות שבאמצעות הצריכה שלהם, הם יכולים לנווט את הכיוון של העתיד.

זה קשה. כשאני מתקשה לסגור את החודש, אני מעוניין לחסוך בהוצאות.

כן, כן. אז אנחנו באמת במצב קשה באופן קיצוני, אבל אנחנו צריכים לדעת לאן אנחנו הולכים. אם זה יימשך כך – זה יהיה אסון. אני לא רואה פתרון מהיר, ואנחנו באמת נסבול מן ההשלכות של המעשים שלנו. אבל אני לא מוותר על התקווה, כי עשויים להתרחש אירועים שיגרמו לשינוי גדול בתודעה. השינוי התודעתי יכול להיות מהיר מאוד. תראה את גרטה, היא התחילה בפעולותיה רק לפני שנה!

אסור לאבד תקווה.

אסור, אף כי מבחינה רציונלית, כבר אין דרך לצאת מזה. צריך שיקרה משהו חריג. בתודעה הגבוהה של האנושות יש כל כך הרבה רעיונות מיכאליים[5] חדשים, והשאלה היא רק כמה מהר יכול מספר משמעותי מספיק של אנשים לתפוס את הרעיונות הללו ולהתחיל לחיות אותם. זה עדיין כוחה של הרוח, של היוזמה האישית, של החופש האישי. ליווכוד אמר תמיד בהרצאותיו, "אהרימן עושה את החישובים שלו ושולט כמעט בכל פרמטר, אבל לא שולט בחירותו של האדם". וזה באמת היה אחד המסרים החשובים ביותר שלו – תמיד אפשרי לפרוץ דרך מודלים קיימים. עדיין ישנה חירות – אף שהממדים שלה קטֵנים, ולמרות שמתמרנים אותנו מכל הכיוונים – עדיין ישנה מידת חופש מסוימת שבה ביכולתנו להשתמש. וזה עשוי להיות שינוי מכריע.

פרופ' הארי סלמאן יבקר בישראל בתאריכים 18.3 - 29.3 ויעניק סדרה של הרצאות וסמינרים.

למידע נוסף והרשמה לחצו. 

תמלול ותרגום: תומר רוזן-גרייס.


[1] מאז הנסיעה להולנד הספקתי לנסוע שוב, לחווה האנתרופוסופית המצרית סֶקֶם. דיווח על החווה אפרסם בגיליון הבא של אדם עולם.

[2] יוזמת "סביבון – עסק קהילתי" הייתה התארגנות קואופרטיבית לאספקת חומרי יצירה, ספרים ומתנות באזור ירושלים. כתבתי על היוזמה בגיליון הראשון של אדם עולם, מאי 2008. מנויי אדם עולם יכולים למצוא את המאמר בארכיון שבאתר ההוצאה.

[3] לקס בוס הוא אנתרופוסוף הולנדי, עבד עם ברנרד ליווכוד ב-NPI והיה ממייסדי IMO. עבר להתגורר בברזיל במטרה לפתח את האנתרופוסופיה שם.

[4] NPI – מוסד להתפתחות ארגונית שהקים האנתרופוסוף ההולנדי ברנרד ליווכוד, מפתח גישת הייעוץ הביוגרפי. ארגון IMO נחשב כענף שיצא מתוך ה-NPI.

[5] רעיונות מיכאליים – המלאך מיכאל נחשב באנתרופוסופיה כ"רוח הזמן". רעיון מיכאלי הוא כזה שבא להנכיח את הרוח בעולם החומר תוך שירות לטובת הכלל.

פסטיבל אביב - קמפינג משפחות ברוח האנתרופוסופיה >>> לפרטים

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*