אדם עולם כתב עת אנתרופוסופי ישראלי
בשנה האחרונה התרחשו בארץ כמה וכמה אירועים מורכבים ביותר בבתי ספר ולדורף. מורים ומשפחות מצאו את עצמם בדילמות מוסריות וחברתיות קשות סביב הנחיות משרדי החינוך והבריאות בנושא הקורונה; סיפורים על אלימות ומחדלים חינוכיים תססו במדיה החברתית והתפרסמו בתקשורת; מנהל בית ספר הודח מתפקידו ללא שימוע, בניגוד לחוק. בנוסף על כל אלה, במסגרת תהליך ההסדרה של חינוך ולדורף, הגיע הרגע שבו מימוש הדרישות של משרד החינוך – אשר אינן בהלימה עם התפיסה החינוכית האנתרופוסופית – היכה גלים בכמה מקהילות בתי הספר.
כל מי שחינוך ולדורף בלבו וקולט את המתרחש, ודאי תוהה ברמה כזו או אחרת: מי משיט את הספינה הזו ולאן בכלל אנחנו שטים? גם אני, כאמא לשתיים בחינוך ולדורף, כמי שמצאה בו תשובה לתיקון עולם וחרֵדה באופן אינטימי לעתידו, תוהה כבר יותר מדי זמן – מי, למען השם והמלאכים, אחראי על חינוך ולדורף בישראל?
את מיכל בן שלום הכרתי במהלך הכשרתי לחינוך ולדורף באורנים, שם ניתנה לי ההזדמנות ללמוד ממנה פדגוגיה והתפתחות הילד. את "שאלת האמא והאבא של חינוך ולדורף" שלא מרפה ממני, אני מרגישה שנכון להפנות אליה. מי שהייתה מחנכת הוולדורף הראשונה בישראל (יחד עם גלעד גולדשמידט) וכיום מכשירה מלווים פדגוגיים, פעילה בפורום הארצי ומלווה בתי ספר בעצמה, תוכל בוודאי לספק מענה כלשהו לשאלה. לו הייתי כותבת מסה סנטימנטלית, הייתי אולי מכנה את מיכל "האמא" של חינוך ולדורף בארץ – מפתה לראות בה דמות שיכולה להוביל ולהנחות. אלא שמיכל ממש מבקשת שלא אעשה זאת. זה לא רק ענין של צניעות ותחושת שותפות עם אינספור אנשים בדרך, היא אומרת, יש פה גם ענין מהותי. כששאלתי אותה מי אחראי על חינוך ולדורף בישראל, היא חייכה ואמרה לי – בואי לכוס קפה.
אין היררכיות, הכשרים וגושפנקות. אנחנו מנסים לטפח מבנה ארגוני עתידי, לא היררכי, עבודה מעגלית ברוח ששטיינר השאיר לנו. אני מאוד סלחנית לעצמי ולעצמנו שאנחנו נופלים וטועים, כי אין לנו ממי ללמוד
אלף פרחים יפרחו!
מיכל: אני מבקשת שהשיחה בינינו לא תהיה סנטימנטלית. אם יש משהו לא מספיק מובן או לא מחובר למציאות – אל תרפי ותשאלי אותי.
שחף: אני מחפשת את מי שאחראי בארץ על חינוך ולדורף. התחושה היא שכולנו חלק ממשהו מובנה ויציב פדגוגית, אבל בכל הקשור להתנהלות ארגונית הוא לא לגמרי מתפקד.
מיכל: השאלה שלך היא טבעית וצפויה. אם היא נשארת בספירה הרוחנית זה סיפור אחד. אבל אם היא עוברת לספירה הארגונית, היא מגלה את המבנה האנושי הישן, בו אנחנו מחפשים תשובה היררכית; מאמינים שיש מישהו חכם יותר, מנוסה יותר, איזשהו זקן השבט, יו"ר המפלגה. הוא מחזיק את התשובות והוא יביא סדר. אם נעשתה טעות הוא יגיד היכן. הוא ירחיק ויקרב אנשים בהתאם לצורך ויביא שקט על הארץ. אלה הם מבנים שהורגלנו לפעול בהם במשך עידנים. חינוך ולדורף פועל ושואף לרוח אחרת.
מתחילת הדרך, בתי ספר עלו על הקרקע כמו סוג של שיטפון. אף אחד לא ישב עם מפת הארץ ונעץ נעצים על סמך איזו תכנית אסטרטגית. מדובר ביוזמה חברתית, יוזמה אזרחית פשוטה ונאצלת; העניין שיש לבני אדם כי הם אוהבים את ילדיהם, כי הם מחפשים משהו גם לעצמם, כי הם מרגישים שמשהו לא בסדר במערכת הממלכתית. זה עבד וממשיך לעבוד מלמטה. למעשה, הלמטה הוא הלמעלה החדש. זה חלק מהתשובה לשאלתך – אין היררכיה, יש פעילות יזמית שמנסה להיות מאורגנת בזכות זיקות משותפות.
שחף: כמי שהייתה שותפה להקמת בית חינוך יסמין בבנימינה, אני מכירה מקרוב את האתגרים העצומים שניתן לפגוש במסע כזה. למה לא להתעורר לאפשרות של משהו מאורגן ומונחה יותר? לא רק בהקמה אלא גם בשוטף.
מיכל: בזרם הממלכתי הקונבנציונלי יש הרבה מאוד דמויות, תקנים ותקציבים. יש מפקחות ומדריכות מקצועיות שמסתובבות בבתי הספר ונותנות הדרכה למורים. בוולדורף אין את זה. לפורום הארצי אין מלאי של מלווים פדגוגיים, שאפשר לשלוף ולהגיד – הנה, קחו בר או בת סמכא ותתחילו לעבוד. בתי ספר מתחילים לעתים בלי ליווי בכלל או עם ליווי חלקי, או עם ליווי שאינו מיטבי. זאת המציאות. אני עושה כמיטב יכולתי לחבר, לעשות התאמות אישיות בין מלווים לבתי הספר. אנחנו עובדים על רצון טוב.
אם כל בית ספר היה שכפול של בתי הספר שקדמו להקמתו, היינו פוגשים אסופה של שיבוטים. לשמחתי הגדולה, החיים הם לא כאלה. בתי ספר קמים באופנים שונים – בתודעה ייחודית להם, עם היסטוריה משל עצמם, אבל זה היופי של ריבוי אנושי – אלף פרחים יפרחו! אין היררכיות, הכשרים וגושפנקות. אנחנו מנסים לטפח מבנה ארגוני עתידי, לא היררכי, עבודה מעגלית ברוח ששטיינר השאיר לנו. אני מאוד סלחנית לעצמי ולעצמנו שאנחנו נופלים וטועים, כי אין לנו ממי ללמוד. אנחנו מקימים משהו חדש.
למעשה, לחינוך ולדורף יש אמהות ואבות בכל גן ובית ספר. כל יוזמה מתבקשת לגדול באופן עצמאי, אישי, אינדיווידואלי, למקום של אחריות מלאה על המעשה החינוכי שלה. למשל, בשעה שמתחולל משבר חינוכי או ניהולי באחד מבתי הספר, אין מערכת שתציל אותו.
שחף: תוכלי לתת דוגמה לתגובה של הנהלה למשבר?
מיכל: בשבוע שלפני ליל הסדר השנה, כשהתעורר שיח במדיה ובקהילות בעקבות פוסט שהעלתה תלמידה לשעבר מהרדוף על המחנך שלה, בית הספר בהרדוף לא סגר את עצמו ולא ננעל בצדקתו. היה הלם – אבל בעיקר הייתה התעוררות. אנשי צוות היסודי והתיכון שברו חופשות כדי להיות נוכחים לגמרי בטיפול באירוע. צוות בית הספר עבד באינטנסיביות מול קהילת ההורים עם המסר "אנחנו פה בשבילכם, שתפו אותנו… ואם קשה לכם לדבר איתנו, פנו למפקחת, אל תישארו לבד עם השאלות." במקביל, אני החזקתי את הקול של ההיקף הארצי. שלחנו לפורום מנהלי ולדורף הודעה, שבית הספר בהרדוף לומד את האירוע, לא מכחיש או מצדיק, אלא מבקש לגעת באמת. הבנו שגם מי שלא קשור באופן אישי ירגיש את ההדף שנוצר וייאלץ להתמודד איתו בדרך כזו או אחרת.
באחת הישיבות מישהו הציע לסרוק את תלמידינו לדורותיהם, לשאול את עצמנו איפה השארנו מרירות או פצעים. אני מכירה חברים שלי, כולל אני, שיצרו בחודשים האחרונים קשרים עם תלמידים לשעבר, לשאול – מה שלומכם? איפה השארנו את הדברים? מה אתה רוצה להגיד לי ולא יכולנו לדבר עליו? בית הספר בהרדוף לקח את הדברים לעבודה כנה. יש פה בצוות לא מעט אומץ. תמיד יש גם דברים לא מטופלים, לכולנו יש צל. בגילי אני לא נבהלת מזה.
שחף: פעלתם באחריות גם כלפי בתי הספר האחרים, זה כל כך חשוב. אם לא הייתם עושים את זה מיוזמתכם – מי היה עושה את זה? מה תפקיד הפורום הארצי
אם כך?
מיכל: הפורום הארצי הוקם לפני הרבה שנים, עוד במאה הקודמת (1999) – למען קידום וטיפוח של חינוך ולדורף בארץ. מאז, הפורום הארצי מתפקד כקול הרשמי והמייצג של חינוך ולדורף ביסודי ובתיכון כלפי משרד החינוך. יחד עם זאת, הפורום הוא לא המנהל של חינוך ולדורף, הוא אינו המפקח של חינוך ולדורף. הפורום הוא הגוף המרגיש דברים ופועל בהתאם. ממש כמו לב שפועם – מקבל מידע מההיקף ומזרים דם על פי יכולתו ובהתאם לצורך.
חשוב לציין שהפורום עובר ממש בימים אלה שינוי ארגוני מהיסוד. אנחנו ערים לצרכים המשתנים של הקהילות וללחצים הגוברים על בתי הספר מבחוץ, ועל כן מחפשים בשנה האחרונה את המבנה החדש שלנו. צוות הפורום מורכב כרגע משבעה אנשים שעושים את רוב עבודתם בהתנדבות. זה לא מותאם לחיי האנשים המעורבים וגם לא להיקף המשימות. למבנה העבודה החדש שלנו ייכנסו דמויות חדשות, תחת הגדרות תפקיד המותאמות למציאות.
יש התנגשות מובנית בין עקרונות יסוד של המדינה, כמו שוויון זכויות, שוויון הזדמנויות, ובין מה שאנו פוגשים בחיים עצמם. מנקודת הראות שלנו, זה לא טבעי שילד שסיים גן ולדורף לא ימשיך לבית הספר בגלל שהוא לא עלה בהגרלה
מקומות בהם הלב פועם
שחף: בואי נדבר על המשימות הארציות בנוגע להסדרה.
מיכל: ההסדרה ההיסטורית של חינוך ולדורף במשרד החינוך מינואר 2017 אפשרה לנו להמשיך בדרך באופן חוקי וגלוי, מתואם עם המדינה. יחד עם זאת, ההסדרה לא הצליחה להשיג את כל מטרותיה. ישנם כמה דברים מהותיים שהתעקשנו עליהם עד הקצה אבל לא הצלחנו להעביר: הבטחת רצף חינוכי לילדים (מעבר מגן ולדורף לבית ספר ולדורף), איחוד אחים (הצטרפות אחים ואחיות מאותה משפחה גרעינית) והסכמה על גיל העלייה לכיתה א'. כמו כן, במישור הניהולי, נשאר פער גדול מדי בין בקרת התקן של משרד החינוך לבין צורת ההתנהלות של בתי הספר.
כמו בכל משא ומתן, יש נקודות שבהן את אומרת – לא עכשיו. יש גבול למה שאת יכולה להשיג כשאת הולכת למהלך בסדר גודל כזה מול המדינה.
שחף: את חושבת שאפשר לשנות את רוע הגזירות?
מיכל: יש התנגשות מובנית בין עקרונות יסוד של המדינה, כמו שוויון זכויות, שוויון הזדמנויות, לבין מה שאנו פוגשים בחיים עצמם. לכאורה, עקרון השוויון מוביל את המדינה לפרקטיקה של הגרלות. מנקודת הראות שלנו, זה לא טבעי שילד שסיים גן ולדורף לא ימשיך לבית הספר בגלל שהוא לא עלה בהגרלה, או מצב של משפחה עם ילד בוולדורף וילד לא בוולדורף. הפורום הארצי עסוק כיום בניסיון להשלים את ההסדרה ומחפש את הדרכים הנכונות להתקדם.
שחף: המהלכים האלה מעוררים בי חשש אמיתי לגבי עתידו של חינוך ולדורף בארץ.
מיכל: אני מבינה ללבך. בשנים האחרונות אני שואלת את עצמי – מה יישאר מחינוך ולדורף בעתיד? ומהאנתרופוסופיה? התלמידים של תלמידיי, בניהם של נכדיי – מה יישאר להם פה? אני אגיד לך מה יישאר לדעתי, וזה מה שמלווה אותי ב-15 שנים האחרונות: רק מקומות שיפעם בהם לב – יישארו. איפה שלא יהיה לב, זה יתפורר כמו אבק. יהיו צורות קשיחות, מלאות גאווה, ידע חלול. רק איפה שאנשים ירצו באמת להכיר ולשאת אחד את השני, איפה שהם ירצו להיות אחד בשביל השני, איפה שהאחר יהפוך לאני אמיתי בעבורי. רק זה ישרוד, שום דבר אחר לא.
שחף: איפה את פוגשת את זה?
מיכל: צריך לעשות הרבה עבודה כדי לגעת ביסוד הנסתר הזה. אני פוגשת משהו מהמאמץ הזה בקולגיומים, בקהילות הורים, באסיפות הורים עם מורים. במוסדות בהם אנשים באמת רוצים לשאת זה את גורלו של זה.
לדוגמה, סיפר לי חבר-קולגה שהייתה לו אספת הורים קשה בסוף השנה, ההורים הביאו הרבה ביקורת. במקום להישאר בכיווץ הזה, בחוויה שכולם יצאו ממנה מונמכים, הוא החליט לאסוף עוד אסיפה, למרות שנכנס החופש הגדול. לאסיפה הנוספת הוא הגיע פתוח, שיתף אותם במה שעבר עליו. ההורים יכלו להסתכל על הביקורת שלהם, לפתוח את זה אחרת. זה בעיניי מקום שישרוד.
זה גם נכון לגבי בית הספר בהרדוף. הדברים שנאמרים לבית הספר, יש בהם חד משמעית גרעין נכון. אבל בואו ננסה להפריח כאן פרח אנושי חדש; לפגוש את ההורים, לפגוש את הילדים, לשוחח. לנוע בחיפוש של המקום האנושי. מי שמבקש לרחוץ בניקיון כפיו בימינו לא מבין את הזמן שלנו. הרי אנחנו כולנו בתוך מהלך רחב ושלם. יש בינינו אנשים שהם בחזית האירועים, אבל הם רק שליחים. כולנו מתבקשים להתעורר.
ברור שבתוך הפעילות העצומה והנפלאה הזאת נעשות גם המון טעויות, עולים הרבה צללים. אני לא פוחדת מזה. אני פוחדת שלא נתהווה
זרעים של תרבות חדשה
שחף: איך יכולים בתי הספר להתארגן מחדש עם התובנות האלה, לדעתך?
מיכל: זו השאלה המשמעותית בעיניי – מה אנחנו לומדים מכל זה על התרבות הבית ספרית שלנו? כיצד נוכל לברוא תרבות בית ספרית חדשה, מודרנית? תרבות מתחילה איפה שאדם חדל לזרום עם ההווה ומתחיל להתהוות. כשהוא עובר למודוס של "אני פעיל", לישות בוראת. בתי ספר שמחפשים רק את המסורת של חינוך ולדורף חיים בהוויה (בניגוד להתהוות). איפה שמתקיימת פעילות של "איך נמציא את הדבר הזה לשנה הבאה?" – שם מתהווה תרבות.
מנקודת ראותי, צפים ועולים שלושה תחומי נזקקות מהשטח – שלושה אספקטים המבקשים להנכיח את עצמם בעוצמה שלא הייתה בהירה מספיק קודם, מבקשים מאיתנו להתעורר וליצור משהו חדש. אני בוחרת שלושה, אבל בטוחה שיש נוספים.
הראשון – חינוך הוא קודם כול חינוך עצמי. זה משפט של שטיינר שאומר: אם אתה רוצה להיות בקשר עם הדבר הזה שנקרא חינוך, אתה חייב להתהוות, אתה נדרש לעבודה פנימית צנועה ועמוקה. אם מורים נשאבים בצורה חד צדדית מדי אל המרחב הקדמי, אל העשייה המתמדת בחוץ, ולא נעים בהתאמה לאחור, אל המרחב של הפעילות הפנימית – נוצר חוסר איזון.
למי שלא היה ברור עד עכשיו – אז הנה זה בא. קיבלנו תזכורת מצלצלת למצב שלנו – מדובר בעשיית דרך. אני מבקשת להגיד את זה בלי טיפת אשמה לאף אחד, גם לא לעצמי.
שחף: אשמה לא טובה להתפתחות רוחנית...
מיכל: נכון. במקום זה – חמלה עצמית, עדינות עצמית: "ככה אני, אני מקבלת את זה ואני חותרת ליותר טוב." זה מוביל לצורך השני שאני מזהה – טיפוח מרחב שמוכן לעמוד על הסף בהכרה מלאה, קודם כול בקהילות המורים. בבתי הספר יש יותר אווירה של – "תיסגר על עצמך, תעשה מה שצריך, פה זה מִסדר מצוינים". קצת יותר מדי מתח ופחות מדי אוויר. אבל מי שלא ער לחוסר האונים שלו במציאות, לא יודע איפה הוא חי. מורה חייב לדעת איפה הוא חי, להיות הנציג של הזמן. שטיינר אומר, מורה נכנס לכיתה – הילדים צריכים לראות את רוח הזמן נכנסת. ורוח הזמן היא סיפּית, הרבה מאוד חוסר אונים. זה לא סנטימנטלי, זה לא "ילדים, אני לא יודע מה לעשות איתכם הבוקר". מדובר בידיעה הצנועה שאתה לא יודע הכול על הילדים שלפניך, אבל אתה מתעניין בהם. הייתי שמחה אם מורים היו אומרים לעצמם: "הייתי בהמון השתלמויות, שמעתי המון רופאים ומורים, אבל הילדים שכרגע מולי הם עדיין חידה בשבילי."
שחף: את מדברת על שינוי מהותי. שינוי, שהמקור שלו הוא פנימי.
מיכל: זה בהחלט מתחיל מבפנים. אני מציעה לפתח תרגילים עבור ישיבות מורים. תרגיל יכול להיות, למשל, עבודה עם משפט פתיחה שאנחנו מזמינים אחד את השני להשתמש בו: "אינני יודע איך..." – השלימו את המשפט. "בשבוע האחרון לא הצלחתי...", "אני שואלת את עצמי אם..." – לפתוח מרחב שואל במקום מרחב של תשובות. זה מרחב שצריך בשבילו אומץ.
הצורך השלישי שאני רוצה להתייחס אליו קשור בנקודות המפגש האישיות של הורים עם בית הספר. בית הספר צריך ללמוד לשוחח גם עם דברים שלא נעימים או מחמיאים לו, לאורך כל הדרך, ובמיוחד ברגע היציאה של משפחות מן הקהילה. אין בית ספר שלא קורים בו דברים כאלה – יוצאים ילדים בצורה לא מטופלת ופתאום מתבררים דברים שלא עלו קודם, לעתים במשך שנים. היה טוב אם בכל בתי הספר היה קם צוות, איבר בית ספרי, שפוגש את כל המשפחות שעוזבות מכל סיבה שהיא. מפגש כזה צריך להיות סביב השאלה, "ספרו לנו מה החוויה שאיתה אתם מסיימים את התקופה שלכם בבית הספר." הצוות יקשיב, ישוחח, ואז גם יחזיר פנימה ביקורת שאפשר לעבוד איתה. בכנות, באומץ מוסרי, לא ברכילות. מתוך ההיכרות האישית של כל אחד עם העוולות בתוכו.
אנחנו מתבקשים פה לדרך ארץ. לדבר באהבה גם על דברים קשים.
שחף: ושוב חזרנו אל הדרך הפנימית.
מיכל: נכון. כששאלת אותי בתחילת שיחתנו מי אחראי על חינוך ולדורף בישראל, יכולתי להגיד לך "חמלה אנושית". חמלה היא המנהלת האמיתית של חינוך ולדורף – לא מתודולוגיה ולא מסורות. אליה אנחנו צריכים לשאת את עינינו, היא כוכב הצפון שלנו. האמנות הפדגוגית היא אמנות של אהבה. בכל מקום בו אנחנו לא בהירים לגבי זה, יוצרים צורות חזקות מדי, נסגרים או נפתחים מדי – בכל מקום כזה יעלו קשיים אנושיים.
חינוך ולדורף הוא בן מאה, אבל במובנים רבים הוא עוד לא נולד. שטיינר שולח אותנו רחוק אל העתיד: זה החינוך של התקופה החמישית, זה רק התחיל וזה מתהווה
חינוך ולדורף הוא נושא של תרבות; מעין "נושאת מטוסים" של התרבות הבאה. זאת המשימה שלו – לברוא, לבנות ולעצב תרבות חדשה במובן הכי עדין וצנוע של המילה. אנחנו מפליגים על סיפון ענק מלא ילדים ומשפחות בים סוער מאוד. אנחנו לא הקברניטים הכי מוצלחים בעולם, אבל אנחנו מחפשי דרך. אנחנו מארחים על הסיפון את האוריתמיה, את הבוטמר, את הדיבור – הרבה תחומים שלא יהיה להם בכלל אופק אם בתי הספר לא יישאו אותם בהכרה מלאה. אז ברור שבתוך הפעילות העצומה והנפלאה הזאת נעשות גם המון טעויות, עולים הרבה צללים. אני לא פוחדת מזה. אני פוחדת שלא נתהווה.
חינוך ולדורף הוא בן מאה, אבל במובנים רבים הוא עוד לא נולד. שטיינר שולח אותנו רחוק אל העתיד: זה החינוך של התקופה החמישית, זה רק התחיל וזה מתהווה. זה גם נותן לי פרספקטיבות שקטות. אורך רוח – איזה ביטוי יפה בעברית. באופן אישי, התמזל מזלי להיות בין המתחילים של משהו בארץ. אבל אנחנו במרוץ שליחים שכזה. מבחינתי, כל מי שמצטרף מתחיל משהו, וכל אחד צריך לעשות את המקטע שלו הכי טוב; לשלוח דברים באופן לא אנוכי אל העתיד, ולקוות שעשינו משהו קטן שמאפשר ללפיד של חינוך ולדורף לגדול. כדי שזה יקרה, כל רץ צריך לברוא את זה מתוכו בכל מקטע מחדש.
את השיחה עם מיכל סיימתי בהרגשה דומה לזו עמה יצאתי משיעוריה בעבר: הרגשה של סִנכרון אני–עולם, תחושה של שלום עם סימני השאלה. אני שולחת קריאה לכל אחת ואחד שעתיד חינוך ולדורף חשוב לו או לה – להתעניין, לפעול, להתחבר לכל מעגל עשייה נגיש ורלוונטי. הלוואי שנצליח יחד להשיט את הספינה הענקית והחשובה הזו הלאה בבטחה, בשמחה ובחמלה. כולנו חלק מהסיפור.
