חינוך מרפא ללא רופא?

חינוך ולדורף שונה מהחינוך המקובל, מאחר שהוא מותאם לצרכיו הפיזיים, הנפשיים והרוחניים של הילד מגיל הגן ועד לסיום התיכון. מעצם היותו חינוך מרפא ולא חינוך לידע, נדרשת נוכחות תרפויטית בין כתלי בית הספר, ועל כך ארחיב במאמר זה.

שבעונים של בריאות

כשאנחנו שומעים את צמד המילים "חינוך מרפא", מייד עולה במחשבתנו חינוך של ילדים עם צרכים מיוחדים, אך לא כך הדבר. חינוך ולדורף נוצר במהותו כדי שיתאים לצרכיו של הילד, כישות אנוש בהתהוות – ולא כמבוגר קטן, כמקובל בחינוך הרגיל. ההבדלים בין ילד בן שלוש לילד בן תשע ברורים דיים לכל הדיוט, אולם ההבדלים התודעתיים בין ילדה בת 12 לילדה בת 16 פחות מובנים בהסתכלות שטחית, וכאן באה לסייע לנו ההבנה העמוקה של התפתחות הילד, שמגיעה מהידע האנתרופוסופי.

כדי להבהיר את התמונה נחלק את גילאי הילד לשלוש תקופות:

השבעון הראשון, בו מתפתחת המערכת העצבית-חושית בשיא עוצמתה, ובו מתמקדת התפתחות הילד במישור הגופני – במיוחד בחושים התחתונים: מגע, חיים, תנועה עצמית ושיווי משקל. פעילות הגפיים בשנים אלה וריבוי תנועה מגוונת מבטיחים יצירת חיבורים חדשים ופיתוח של מרכזים במוח, כמו מרכז הדיבור, יכולת שיווי המשקל וחישת התנועה העצמית. לכן, המאמץ בחינוך ולדורף בשבעון זה מתמקד בטיפוח הצדדים הגופניים-חושיים של הילדה והילד דרך חוויות החושים, התנועה, שיווי המשקל, יכולות החיקוי ועוד. לימוד של ידע, כתיבה וקריאה אינו מתאים בשלב זה, כי הכלי הגופני, קרי מערכת העצבים, וכמותה גם האיברים האחרים, עדיין לא התפתח במידה מספקת.

בגילאים אלה עסוקים הילדה והילד בחיקוי, וכך הם לומדים את העולם המקיף אותם. הם אינם בשלים עדיין לחשיבה ולהסברים מייגעים, ולכן החינוך בשבעון זה יעסוק בפעילות פיזית מגוונת. חריגה מכלל זה תפגע בבריאותם הפיזית, ובהמשך גם בהתפתחותם הפנימית, תוך יצירת תשתית לקשיי הסתגלות, חרדות, חולשה פיזית וחולשה בכוחות רצון. כמו כן יעלה הסיכון בגיל המבוגר למחלות ולתהליכי התקשות גופניים בטרם עת, כמו יתר לחץ דם, סוכרת וסרטן.

בשבעון השני, בגיל בית הספר היסודי, מהתחלפות השיניים ועד ההבשלה המינית, מופנית האנרגיה של הילד לפיתוח המערכת הריתמית המתבססת על הלב והריאות. האזור הריתמי הוא אזור הרגש והחוויה הפנימית, ולכן קיימת חשיבות רבה לעבודה על ריתמוסים ולסמכות אוהבת. הפעילות תהיה מכוונת לטיפוח אלה דרך החוויה האמנותית. הידע הנלמד נמסר בצורה אמנותית-חווייתית, תוך הימנעות מהצפה בנתונים ובחשיבה מופשטת.

בתקופה זו נדרשת פעילות חזרתית כמו גם שִגרה נכונה, כדי לעודד את הריתמוסים הפנימיים של הילדה והילד, שיאפשרו להם בבגרותם לבנות מרחב פנימי של חופש. לא ניתָן ואין זה נכון לבקש מילדים בתקופה זו ליצור תהליכי שיפוט מדויקים ובחינה אנליטית קרה של ידע או נתונים.

בסביבות גיל תשע בערך מתייצב היחס בין ריתמוס הנשימה לריתמוס פעילות הלב, ומאפשר בעתיד בּריאות פיזית ונפשית לאורך זמן. שיבוש הפעילות הריתמית על ידי עבודה מוכוונת ידע, הפונה בעיקר אל מערכת העצבים, תשבש את הריתמוס הפנימי של הילד ותחשוף אותו למחלות פיזיות ונפשיות בגיל מבוגר.

השבעון השלישי מתחיל עם ההבשלה המינית ומסתיים בגיל 21 לערך. זוהי התקופה בה המערכת המטבולית מבשילה וכוחות הרצון הפועלים בה יוצאים אל העולם ופועלים עליו.

עם תחילתה של תקופה זו – היות שהגוף כמעט סיים את ההתפתחות הפיזית שלו – יכולים הנערה והנער להתחיל להיכנס לעולם החשיבה המופשטת, הביקורת והשיפוט העצמאי. בשלב זה, עבודה נכונה תדרוש מהם לצאת ולפעול בעולם כדי להביא לידי ביטוי את כוחות הרצון. העניין בעולם ובסביבה יקבל דגש משמעותי, אך עיסוק בחשיבה בלבד, שינון ולמידה יגרמו להחלשת כוחות הרצון בבגרות ולפגיעה ביכולות החברתיות.

כפי שראינו עד עתה, מתוך מודעוּת לתהליכי ההתפתחות הללו ומתוך רצון לשמור על בריאותם של הילד והילדה, מתאים חינוך ולדורף את תוכנית הלימודים לגילם של הילדים ולצרכיהם הפיזיולוגיים והתפתחותיים, ובכך הוא מגן עליהם מפני נזקים גופניים ובריאותיים – לא רק במשך שנות שהותם במסגרת בית הספר, אלא כבסיס לבריאות טובה במשך כל ימיהם.

ניתן לומר על חינוך ולדורף שהוא חינוך מונע מחלות, ולאור הבנה זו, לא פלא שהנחייתו של שטיינר, מייסד חינוך ולדורף, הייתה לשלֵב פעילות תרפויטית בבית הספר במהלך שעות הלימוד כתמיכה לעשייה הפדגוגית.

מורה יוצא מההכשרה עם ידע מועט בנושא התרפיות, ולכן המודעות לּ תמיכה מרופא או תרפיסטים היא נמוכה עד לא קיימת. זו כנראה הסיבה לוויתור הקל על נושא התרפיות בבית הספר

בית ספר לרפואה מוֹנעת 

במפגש עם מורי בית הספר הראשון בשטוטגרט ב-16.1.1921, כשנתיים וחצי מיום היווסדו, המלצתו של שטיינר הייתה: "כפי שאני רואה זאת, צריך להיות רופא בית ספר אשר מכיר ומלווה כל תלמיד״. מכאן התפתח הנושא לנוכחות של רופא ותרפיסטים, המסתייעים ברופא, כחלק ממערכת בית הספר. הגישה הזו התרחבה בהמשך לבתי ספר נוספים באירופה, וחלקם פועלים כך עד היום.

אחד מהאתגרים ומעקרונות העבודה הבסיסיים בחינוך הוא להבין את הילד ומה הוא מבקש מאיתנו. בחינוך ולדורף עובדים המורים, הרופא והתרפיסטים כצוות. הם מבצעים תהליך של התבוננות משותפת בילד, בתנועה שלו, בהבעה ובציורים, כדי להגיע לתמונה של הקונסטיטוציה שלו; מנסים להבין היכן חוסר האיזון וכיצד המערכות העצבית-חושית, הריתמית והמטבולית משתלבות – מי מהן דומיננטית יותר, מהו הטמפרמנט של הילד, האם המורה מצליחה לפגוש את הילד כפי שהיינו רוצים, ואם לא – כיצד ניתן לסייע לה בכך.

השלב הבא הוא איתור הצרכים של הילד ומתן מענה טיפולי בתוך כתלי המוסד בשעות הלימודים, תוך כדי עבודה משותפת עם המורה וקבלת היזון חוזר לגבי השפעת הטיפול.

הנוכחות של הצוות הטיפולי מעניקה למחנכת נקודות מבט מגוונות ותמונה הרבה יותר שלמה ורחבה של הילד, ומכאן יהיו גם כלי ההתערבות שלה מדויקים יותר. כמו כן, העבודה המשותפת משפרת את מצבו של הילד, ודרכו באופן עקיף – גם את מצבה של כל הכיתה כגוף שלם.

ד״ר קוליסקו היה הרופא הראשון בחינוך ולדורף, והוא מתאר איך דרך הקשר החי בין המורה לרופא או לתרפיסט, יודרך המורה בדרכו אל הילד: העבודה המשותפת של המורה עם הצוות הרפואי תסייע לו לגלות, למשל, כי נוקשוּת יתר שלו עצמו עלולה לפגוע בחלק הריתמי של הילד, או שהסברים מפורטים ואינטלקטואליים מדי יתישו את המערכת העצבית-חושית של הילדים ויקררו את המטבוליזם שלהם, עד לרמה של הופעת כאבי בטן ובעיות שינה אצל חלקם. המורה מקבל משוב על הטמפרמנט שלו עצמו, ויכול לקבל עזרה במצבים שבהם ביטויי הטמפרמנט שלו אינם מאוזנים ויכולים להתבטא בכעס עודף (מורה כולרי), או בפדנטיות שאינה במקומה (מלנכולי).

בהסתכלות הוליסטית ארוכת טווח, הפעילות המשותפת הפדגוגית-רפואית בחינוך ולדורף היא במהותה רפואה מוֹנעת.

מבט על תרפיות 

מפאת קוצר היריעה, אתייחס בקצרה לשלושה תחומי טיפול נפוצים – עיסוי ריתמי, אוריתמיה מרפאת וטיפול באמנות – במטרה להבהיר את חשיבותן של התרפיות לכל ילדה וילד בחינוך ולדורף (ובכלל). הרחבה על תחומים אלה ואחרים ניתן למצוא במאמר ״מבוא לתרפיות״ בגיליון זה.

העיסוי הריתמי הוא שיטת טיפול שפותחה על ידי ד"ר איטה וגמן, הרופאה האנתרופוסופית הראשונה. היא התחילה בעיסוי שוודי ובהמשך שילבה לתוכו תובנות המבוססות על ידע האדם ועל הבנת יחסי הגומלין בין המערכות השונות.

המערכת הריתמית מספקת איזון בריא בין המערכת העצבית-חושית – המעודדת הרס ופירוק, לבין תהליכים של בנייה וחילוף חומרים במערכת המטבולית. לכן הריתמוס הוא הבסיס לבריאות מיטבית; נשימה ומחזור הפעימות הם תוצאה של אינטראקציה ריתמית בין המרכיבים הגבוהים באדם (גוף אסטרלי ואני) לבין הנמוכים יותר (אתרי ופיזי).

חיזוק המערכת הריתמית דרך העיסוי מחזיר את האיזון על כנו דרך ההרמוניה של הריתמוס הפנימי. הבעיה העיקרית היא כאשר הגוף האסטרלי כבול או משוחרר מדי ברקמות שבהן הוא פועל. טיפול יעיל יכול לתרום באופן משמעותי לריפוי, באמצעות איזון נוכחותו של הגוף האסטרלי ברקמות.

ישנם איברים, כמו הכבד, שבהם הפעילות הנוזלית דומיננטית; אחרים, כמו הכליות, בהם פעילות האוויר דומיננטית; או כמו הלב, שבו פעילות החוֹם דומיננטית. תנועות הידיים בעיסוי הריתמי יכולות לחקות את תנועת האלמנטים באיבר וכך להחזיר אותם להרמוניה; זאת לעומת תנועות עיסוי מכניות כמו בטכניקות מגע מסוימות, המתנכּרות למרכיבים האתריים, האסטרליים והרוחניים של האיברים ומושכות אותם לתחום הפיזי, המינרלי, חסר החיים בלבד – ולכן הן פחות יעילות לצורך ריפוי עמוק של הבעיה.

כוחות אתריים הם כוחות של קלוּת, ופעולתם הפוכה לזו של כוח המשיכה. לכן, כאשר אנחנו מבצעים תנועות עיסוי של הרמה או מעין משיכה של הרִקמה, נעודד פעילות אתרית באותו אזור. לחץ ברמות שונות של עוצמה, לעומת זאת, מביא לשיפור התודעה והפעילות המטבולית – השפעה שנדרשת אצל ילדים עם הפרעת קשב ספציפית מסוג ADD, בה פעילות זו נמצאת בעודף ומקשה על הקשב. לשפשוף האיברים השונים יש חשיבות בעיסוי הריתמי, השפשוף הריתמי של אזור מעל איבר פנימי מסוים גורם להתעוררות קלה ולתפקוד טוב יותר של האיבר. השפשופים חייבים להיעשות בחום כדי לעורר פעילות אני, והם עשויים להימשך כשתי דקות בכל פעם. ניתן אף למרוח את האיבר הספציפי עם המשחה התואמת לו – על פי הרפואה האנתרופוסופית המחברת בין שבע המתכות לשבעת האיברים העיקריים בגוף.

אצל ילדים, העיסוי הריתמי יכול לסייע בבעיות של ויסות חושי, הפרעות קשב וריכוז, אי שקט, בעיות שינה, בעיות התנהגות, חוסר ביטחון עצמי, קשיים חברתיים, טראומות, חרדות, פחדים, סיוטי לילה, חולשה של מערכת החיסון ועוד.

ברגע שבית ספר הופך להיות מוכר על ידי משרד החינוך, מאחר והמשרד לא מכיר בתרפיות שאינן ממסדיות – מתחיל מאבק

האוריתמיה המרפאת היא תרפיה בתנועה אשר התפתחה כענף מתוך האוריתמיה האמנותית. הטיפול מתבסס על ביצוע תנועות גוף, כביטוי ויזואלי של אותיות – עיצורים ותנועות – כלומר, מעֵין "דיבור" הבא לידי ביטוי בתנועה של כל הגוף. הדיבור האנושי הוא השתקפות של הדיבור הקוסמי, הבורא, ומכאן שאוריתמיה מחוברת עם כוחות הבריאה, ולכן ניחנה בפוטנציאל לרפא מחלות.

בטיפול פועלים דרך תנועה עם הכוחות שחיים בשפה, במילה ובמוזיקה – אותם כוחות המעצבים גם את האדם. לכל תנועה של צליל דיבור יש קשר מסוים לתהליכים המתרחשים בגוף.

הטיפול באוריתמיה יכול לסייע בריפוי מחלות והפרעות רבות, כולל בעיות התפתחות. האוריתמיה המרפאת מייצרת הרמוניה בין שלוש המערכות לבין ארבעת הגופים (פיזי, אתרי, אסטרלי ואני), כך שכל התפקודים יחזרו לפעילות מסונכרנת ונכונה. לדוגמה, האות A מסייעת למטופל לחזק את אלמנט האדם שבו, ולכן ילדים עם בעיות יציבה והזדקפות יכולים להסתייע בביצועה. האות M משלבת בין תנועה לעיצור ולכן מסייעת למערכת הריתמית. כך למשל, רצף האותיות T S R M A מיועד לסייע לסובלים מקדחת השחת, ואילו הרצף LAOUM מיועד לטיפול בסובלים מאסטמה. מכאן ברור שניתן לייצר אינסוף רצפים מרפאים למגוון בעיות.

תרפיה באמנות. המערכת העצבית-חושית יכולה לפעול בעוצמה גדולה מדי, ואז היא עלולה להוביל את הילד למצבי עייפות, קיבעון, נטייה לחרדות, אי שקט, ורגישות יתר לקול, מגע, מזון ועוד.

מערכת מטבולית עוצמתית מדי תוביל מצד אחד לאימפולסיביות ולחוסר פחד, עד לרמה של סיכון עצמי, ומצד שני לסוג של אפתיות פלגמטית וחיבור יתר למערכת ההזנה, עד לעודף משקל. כל אחד מהמצבים הללו ידרוש טיפול אחר, כאשר נקודת המוצא תהיה המערכת הריתמית, אשר תנסה להחזיר את ההרמוניה בין הקוטב המטבולי לזה העצבי-חושי.

הפעילות האמנותית יודעת לבצע זאת בצורה הטובה ביותר באמצעות יצירת ריתמוס, קו, מרחב ותנועה על ידי צבע, צורה או חוסר צורה.

לדוגמה, ילד הסובל מהפרעת קשב בשל עודף פעילות עצבית-חושית, יעבוד בין השאר עם צבעי מים, על מנת ליצור זרימה וחוֹם ולשחרר את עודף המרכיב הצוּרני. לעומת זאת ילד עם הפרעת קשב, השקוע במטבוליזם שלו וסובל מחוסר כוחות צורה, יקבל המלצה לעבוד עם קווים מדויקים ופיסול.

נראה לי שמכל האמור לעיל, ברור הקשר ההדוק בין התרפיות השונות לחינוך מרפא במובן הרחב ביותר, וכן הקשר הנדרש בין רופא ותרפיסטים למערכת בתי הספר.

ניתן לומר על חינוך ולדורף שהוא חינוך מונע מחלות, ולאור זאת הייתה הנחייתו של שטיינר לשלב פעילות תרפויטית בבית הספר במהלך שעות הלימוד כתמיכה לעשייה הפדגוגית

תרפיות: תמונת מצב

תמונת הרפואה האנתרופוסופית בבתי ספר ולדורף בארץ משוועת לשינוי. למעשה, ברוב בתי הספר לא מוצעות כלל תרפיות במהלך יום הלימודים. הסיבות לכך רבות, והנה
כמה מהן:

חוסר מודעות מצד המורים. שורש הבעיה נמצא בהכשרת המורים בה לא נלמדים כלל או נלמדים בצורה מועטה (תלוי במסגרת ההכשרה) נושאים רפואיים הקשורים לחינוך, כמו תפקיד התרפיות בבית הספר ומהות התרפיות השונות. המורה יוצא מההכשרה עם ידע מועט יחסית בנושא זה, ולכן המודעות לעבודה משותפת וליכולת לקבל עזרה ותמיכה מרופא או תרפיסטים היא נמוכה עד לא קיימת. זו כנראה הסיבה העיקרית לוויתור הקל והמהיר על נושא התרפיות בבית הספר, כאשר הנהלת בית הספר צריכה להתמודד עם הרגולטור (משרד החינוך או נציגיו במועצה המקומית).

ההתפתחות והצמיחה המהירה מאוד של בתי ספר ולדורף בארץ היא דבר חיובי, המצביע על הצמא לחינוך הולם לילדינו, אך היא גם מאלצת לקלוט מורים שלא הוכשרו באופן מלא, ולכן היכרותם עם הידע האנתרופוסופי
לוקה בחסר.

אי שיתוף פעולה מצד ההורים. ההורים, ברובם המכריע, שולחים את ילדיהם למסגרת האנתרופוסופית ללא היכרות עם עקרונות החינוך ובלי שיהיה להם מושג מהו תפקידם כהורים וכמשפחה במארג הקהילתי של חינוך ולדורף. באין מודעוּת למורים, אין מודעוּת גם להורים, וכאשר מורה מבקש מהורה לשלוח את ילדו לטיפול כלשהו, ההורה פעמים רבות מתקומם וטוען שהילד שלו "לא חולה" ואינו משתף פעולה.

העדר תקצוב. גם כאשר יש רצון להפעיל את נושא התרפיות בבית הספר, התקציבים דלים ואינם מאפשרים לשכור תרפיסטים ורופא בכמות השעות הנדרשת.

מחסור בכוח אדם. מיעוט בתרפיסטים בתחומים הנדרשים ובמיוחד באוריתמיה מרפאת. ההכשרות בארץ בתחומי התרפיות עדיין אינן מוכרות על ידי הממסד, דבר המקשה שבעתיים לשלֵב תרפיסטים בבתי הספר.

משרד החינוך. ברגע שבית ספר הופך להיות מוכר על ידי משרד החינוך, מאחר והמשרד לא מכיר בתרפיות שאינן ממסדיות ולא מצליח לעכּל את נוכחותן בבית הספר –
מתחיל מאבק.

מצד הרשויות מופעל על בית הספר לחץ כבד, שבסופו הוא נכנע ומוציא את התרפיות מחוץ לכתליו. הצוות החינוכי מאמין (או מקווה) שכך הבעיה תיפתר ושהתלמידים יקבלו את מה שדרוש להם לאחר שעות הלימודים, אולם המציאות טופחת על פניו. כאשר ההורים נדרשים להגיע לתרפיסט אחרי שעות הלימודים, לרוב הם אינם מוכנים לעשות את המאמץ, וזאת מסיבות רבות: חסר להם המגע היומיומי בין המורה לתרפיסט, וחסרים גם התבוננות משותפת ומערך ידע משותף. וכאן מתחילה התדרדרות אמיתית לכיוון של איבוד המשמעות של חינוך ולדורף אמיתי והוליסטי, כפי שהוא אמור להיות. התוצאות ניכרות בשטח: הכיתה פחות רגועה ופחות משתפת פעולה, במיוחד כאשר מספר גדול של תלמידים נמצא בחוסר איזון ואינו מטופל נכון. המורים נותרים לבדם, ללא צוות תרפיות תומך, במאמץ לשאת את התלמידים, דבר שמאיץ את השחיקה והתסכול שלהם.

המלצות לשינוי

הכנסה של נושא התרפיות לתוכנית הלימודים בכל ההכשרות למורים כסטנדרט מחייב.

הטמעת נושא התרפיות בהסבר ובתהליך ההכנה להורים המתעתדים לרשום את ילדם לחינוך ולדורף.

בניית סעיף בתקציב שיכיל בתוכו שעות תרפיסטים כשכירים בבתי הספר. ניתן לבצע שינוי בתִעדוף הסעיפים בתקציב, מה גם שאם ההורים יבינו את חשיבות הדבר, יש להניח שרובם יסכימו להוסיף את הסכום הנדרש על מנת לתַקצב
את הפעילות.

ההכשרות האנתרופוסופיות בארץ הן בעלות אופי מאוד אינדיווידואלי, וכתוצאה מכך נוצר קושי לבנות איגוד חזק בעל השפעה מול הרגולטור. נדרשת התאגדות כל
ההכשרות בארץ.

 

התאגדות כל בתי הספר תחת קורת גג אחת, אשר תקבע סטנדרטים כמקובל בחו"ל, על מנת שניתן יהיה להכריז על
בית ספר כבית ספר ולדורף. סטנדרטים אלה יכללו כמובן את נושא התרפיסטים והרופא כחלק ממהות בית הספר, ולא יהיו נתונים למשא ומתן מול הרשויות המקומיות.