תיקון ליל שבועות: אכסניה לזהותו של היהודי החדש

תארו לעצמכם יהודי שלא רצה ללכת לישון כי פחד לפשוט את בגדיו שמא לא ימצא אותם בבוקר. מה עשה? לקח נייר ועיפרון וכתב את מקומו של כל אחד ואחד ממלבושיו: המצנפת בצד זה, המכנסיים בצד שני, הנעלים בצד ההוא וכן הלאה. בבוקר התעורר, רצה לאסוף את בגדיו וקרא מה שכתב: כאן מקום המצנפת, כאן מקום המכנסיים, מקום הנעליים ועוד ועוד. ואז שאל: "אבל איפה אני?" – כי גם את עצמו חיפש סביב.

סיפור חסידי זה הוא מטאפורה מופלאה בעיניי לצבירת ידע על דברים חיצוניים מבלי לדעת קודם את עצמך. אין כאן רק חיפוש פיזי, אלא ניסיון לתהות על זהות שבמובן רחב יותר אולי גם מבקר את עולם הלימוד היהודי השכלתני כל כך או מנגד את העולם החילוני העסוק רק בענייני חולין ובכך שוכח את זהותו היהודית המקורית.

הדברים האלה עומדים לנגד עיניי כאשר אני מתבונן בתופעת תיקוני ליל השבועות המגוונים המתקיימים ברחבי הארץ. התופעה תפסה תאוצה בשני העשורים האחרונים והפכה לסמל של ההתחדשות היהודית והחזרה לארון הספרים היהודי. מידי שנה, המוני בני אדם בכל רחבי הארץ עורכים בליל שבועות מסעות לימוד תורה שלעתים נמשכים עד אור הבוקר. לרבים מהמשתתפים אין אירועים אלה מחייבים דבר מבחינה דתית, אך הם מצביעים על התעניינות בתכני הלימוד והרצאות בנושאי המקרא, התלמוד, ההיסטוריה, הפיוט, היצירה העברית לדורותיה, ועוד.

חג חקלאי או רוחני?

אז מה יש בו בליל שבועות שנהפך בשנים האחרונות לאירוע עממי?  מהו תיקון שבועות, ומהם מקורותיו?

כדי להבין זאת עלינו לעקוב אחר התפתחות חג השבועות דווקא כחג מתן תורה ולא במקורו הידוע כחג חקלאי ויום עליה לרגל לבית המקדש בירושלים. החג מכונה בספר שמות "חג הקציר", בספר במדבר "יום הביכורים" ובספר דברים "חג שבועות", בעקבות מועדו החַל שבעה שבועות מפסח – לאחר ימים המכונים "ספירת העומר". בשום מקום, לא בתורה בכתב ולא שבעל-פה, אין לחג אזכור כחג מתן תורה, וזאת למרות שהחג נודע בשם זה במסורת הכוהנים ממעמד הר סיני ועד חורבן בית שני, שחל בשנת 70 לספירה.  

לפי מסורת הכוהנים, חג שבועות (גם מלשון שבועה) מחדש מדי שנה את ברית מעמד הר סיני המקודש ומתן התורה לעם ישראל, וכך הוא גם מתואר היטב בספרים החיצוניים עם הדגשה על נוכחות האלוהים על ההר בדומה לחזון המרכבה של הנביא יחזקאל. והנה, כאשר עוצב החג מחדש לאחר חורבן בית שני על ידי התנאים (כותבי המשנה), נמחק מן הכתובים הקשר הזה למתן תורה בטענה שמאז שחרב בית המקדש בוטלה עבודת הקודש ובעקבותיה כל מסורת הכוהנים הפולחנית והמיסטית. כל המידע נדחק לספרים החיצוניים שנאסר לקרוא בהם ולכן הפכו למסורת סוד ביהדות. עדות כתובה לחג מתן תורה אנו מוצאים בספר היובלים, ספר טוביה, ספרי המכבים, מגילת המקדש שנמצאה במערות קומראן, ספר "קדמוניות היהודים" של יוסף בן מתיתיהו, מסורת השומרונים והמסורת האתיופית.

התעלמות זאת קשורה גם לעובדה שחלק ממסורת הכוהנים אומצה בידי הקהילה היהודית-נוצרית שפעלה בירושלים במאה הראשונה לספירה וקבעה את חג השבועות שלה כיום החמישים – פנטקוסט ביוונית – כמועד גילוי רוח הקודש, החַל בתום שבעה שבועות מאז תחייתו של ישוע מנצרת בפסחא.

חג חידוש הברית

חלפו השנים ובסוף המאה ה-13 חובר בספרד על ידי כמה מקובלים "ספר הזהר" המיוחס לרבי שמעון בר יוחאי, מהתנאים שפעלו בארץ ישראל במאה השנייה לספירה ובו מוזכר שוב הקשר בין שבועות למתן תורה. הזהר רואה בחג השבועות טקס נישואין רוחני, מעמד שאין כמוהו במהלך השנה, בו כמו בהר סיני יורדת האלוהות לאדמה. בעקבות זאת עיצבה מסורת הקבלה את ליל שבועות כליל הכנה לזיווג הקדוש שמתחולל בחג שהוא יום כלולות בין שמים וארץ, בין האל לעמו, בין תפארת למלכות ובין אלוהים – הפן הזכרי, לשכינה – הפן הנשי. במונחים הקבליים, תיקון ליל שבועות הוא מלשון התקנה וקישוט של הכלה לקראת מעמד הזיווג עם אהובה. הכְּתּובּה – החוזה הנצחי בין בני הזוג – היא התורה, ולכן לימוד התורה הוא ההכנה וההתקנה למעמד הברית עצמו. כך יצרה המסורת הקבלית, בשלל סמלים מיסטיים, את רעיון חידוש הברית בין האדם לאלוהים עם הזדמנות לגילוי רוח הקודש בלילה זה דרך קריאה בארון הספרים היהודי. מאז, רבים וטובים מספרים על חווית התגלות או התעוררות מיסטית שחוו בשבועות. מתוכם חשוב להזכיר את רבי יוסף קארו, מחבר "שולחן ערוך", שחווה התגלות בליל שבועות בסלוניקי ב-1533 ובעקבותיה הוא וחבריו עלו לארץ ישראל וייסדו בה את קהילת המקובלים של צפת. קהילה זו הקדישה את רוב זמנה לחידוש ברית הר סיני ומנהג תיקון שבועות בארץ ובעולם, ואולי אף השפיעה בתפוצות על הכמיהה לציון ושיבה למולדת.

האם הניצוץ המיסטי שבכל הסיפור הזה הוא הדבר שמושך את ההמונים לתיקון ליל שבועות? יתכן שהוא מהווה כמקור השראה אך לדעתי לב העניין טמון דווקא בתהליך שעוברת החברה הישראלית בעידן התעצמות האינדיווידואליות באדם.

אם פעם ידענו מה הופך חילוני ליהודי – חזרנו לארץ האבות ההיסטורית והקמנו בה חברת מופת סוציאליסטית, הרי עתה הפרדיגמה של המייסדים קרסה ואיתה גם האתוס הקולקטיבי. מנגד, עולה אתוס של אינדיבידואליזם, הגשמה עצמית, קרייריזם ואיתם נעלמה התשובה לשאלה "מה עושה אותי יהודי?"

היום הציבור החילוני מחפש תשובה חדשה לשאלה זו, מתוך מקום אינדיבידואלי, מקום של בחירה. לא מתוך חזרה בתשובה שיש בה כניסה למערכת חדשה עם מחויבות לכלל, אלא להיפך: האדם עצמו הוא הסמכות. וככזה, כאשר הוא רוצה היום ללמוד יהדות מתוך עניין אינטלקטואלי או רוחני, הוא סובר שהסמכות על חייו נמצאת אצלו ולא במקום אחר. יחד עם זאת, יש לו היום עניין בהחזרת תחושת "הבעלות" על התרבות והמסורת היהודית מסמכות רבנית לסמכות ריבונית. או כפי שמנסח זאת היטב מיכה גודמן, כותב רב המכר "חזרה בלי תשובה": "הדור החדש של הישראלים אינו מגדיר את עצמו על ידי שלילת היהדות, אלא מבקש להשתמש בה על מנת להעצים את זהותו החילונית. אל ארון הספרים היהודי הוא לא מתייחס כמו שהמגזר הדתי מתייחס, כלומר כמקורות סמכות. הוא רואה אותם כמקורות השראה."

הניצנים למהלך זה הנצו למעשה כבר לפני מאה שנה. הופעתה של התנועה הציונית והמאמץ לבנות "יהודי חדש" המחובר למולדת ולאדמה הובילו לחזרה אל התרבות המקראית, לרוב על ידי חילון רעיונות התנ"ך. כך חזר חג השבועות להיות בעיקר חג הביכורים. בשנים האחרונות, כשהמדינה פושטת את לבושה החקלאי ובמידה מסוימת גם את לבושה הציוני, השדות והמרחבים נעלמו, השדות הפכו לנדל"ן, וגם המרחב הנפשי של הארץ משתנה. וכך, כאשר מתעמעם אופיו החקלאי של החג, גדל נפחו הנשען על מתן תורה. בכל פעם שהיהודי החדש קורא ולומד משהו מן ארון הספרים של היהודי הישן, הוא לרוב כותב אותו בצלמו ובדמותו מחדש. גם כאשר הוא קורא את המילים העתיקות כלשונן, הן כבר לא עתיקות, הן הפכו לחדשות, כי הן שלו, הגויות על פי מידותיו ובהקשר לזמנו, כי כמו שמזכיר לנו הפילוסוף היווני הרקליטוס, אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים.

הצילום באדיבות Daniel Majewski, אתר ויקימדיה