תושב חוץ | תסמונת המעקף הרוחני

עד כמה שידוע לנו, הירח הוא גוף קוסמי, סובב סביב עצמו, סובב סביב כדור הארץ, סובב סביב השמש, וניתן לראותו במופעיו המתמלאים והמתמעטים במקצב של כ-28 יום. הוא אינו מפיץ אור משל עצמו אבל משקף ומחזיר את אור השמש, בצבע שונה לגמרי מזה של האחרונה, ואנחנו משליכים עליו יכולת להשפיע על הלוך הנפש שלנו, על איכות השינה, על חיי האהבה.

לא כאן המקום לפרט על היווצרותו כגוף שמימי, על משמעויותיו והשלכותיו בכתביו של שטיינר, למעט זה שהירח הפיזי, הגוף השמיימי, אינו אלא משקע פיזי של תהליך רוחני; של שלב ההתפתחות המכונה "הירח הבראשיתי" (הקדמון). הירח, אומר שטיינר, נפרד מכדור הארץ כשזה איים להתקשח, להפוך חומרי מדי, ונטל עמו את אותן אנרגיות שהיו מונעות את התפתחותו הרוחנית של האדם.

האנתרופוסופיה היא עולם תוכן שמנחה את ההולכים בדרכה לנווט את דרכם במציאות חושית ונפשית ולהרחיב תוך כדי כך את תודעתם למציאות שלרוב אינה מתגלה מעצמה. אלא שאופן הרחבה כזה של התודעה אינו ניתן להשגה רק על ידי קריאה בכתביו של מישהו, גם אם שמו רודולף שטיינר. שכן אז נימָצֵא בסיכון גבוה למצב שבו הרחבת התודעה לא תהיה אלא השתקפות חיוורת בירח פנימי מטפורי – אשליה שצִבעה אינו כצבע השמש והיא מתמלאת ומתמעטת במחזוריות, כמו אותו גוף קוסמי, שהשפעתו על חיי הנפש ידועה ומוכרת.

הפסיכיאטר ג'ון וולווד (Welwood,1943–2019) תיאר את תסמונת ה"המעקף הרוחני", שלפיה האדם עושה שימוש במרקם רעיונות רוחניים ובאמצעותם נמנע מלפתור מצוקות נפשיות אקטואליות, מדחיק אותן, משכיח אותן מעצמו.

העתקה של מצב כזה לז'רגון אנתרופוסופי היא הניסיון להתמודד עם שאלות של עולם הרוח, במקום עם משימות עכשוויות ובוערות שהחיים (הקארמה!) מנגישים לפרט, בהיותן אתגר שהוא עצמו, בטרם היותו, הציב כתמרורים למהלך חייו. או במילים אחרות: היתָלוּת בידע רוחני שנרכש מתוך קריאה או שמיעה, ושימוש (שגוי) בידע הזה כמחסום מפני המציאות, כהשתקפות טרנסצנדנטית מזויפת של אירועי השעה; בבחינת ייחוס מקור האור של הירח לירח עצמו והתעלמות מהיותו השתקפות של מקור אור אחר, אותו ניתן אמנם לחוות, אבל הסתכלות ישירה לתוכו עלולה לגרום לעיוורון.

המעקף הרוחני אינו נחשב אצל וולווד כאסטרטגיה נפשית שלילית, בתנאי שהשימוש בו הוא זמני. אבל כאשר הוא הופך להדחקה ארוכת טווח של מעקשים פנימיים או חיצוניים, הוא אינו אלא שהייה מתמדת לאורה של השתקפות, שכאמור, אינה יציבה.

השנים האחרונות, ובמיוחד מגפת הקורונה ומשבר ה-7 באוקטובר, היו והִנם זָרזים בעלי עוצמה לפיתוח מעקפים רוחניים; להיתלוּת בתיאוריות רוחניות שאין להן בסיס. קטעי ידע ששוּנן מכתבי שטיינר, למשל, מחוברים באופן שאמור לתת הסבר אוקולטי לאירועים שההיגיון הארצי הבריא לא מצליח למצוא בהם פשר. דברים ששטיינר אמר או כתב בהקשרים היסטוריים ותוכניים שונים נשזרים על חוט ומחורזים למעקפים רוחניים נטולי תשתית. תיאוריות קשירת קשר אזוטרי של חוגים שטניים כאלה ואחרים מופצות: שיתוף פעולה בין לשכות של הבונים החופשיים ואנשי כספים יהודיים הפיץ את וירוס הקורונה, המלחמה הנוכחית היא שיתוף פעולה מאחורי הקלעים של החמאס ויועצי סתר של ממשלת ישראל, ועוד כהנה וכהנה.

(שאלה כזאת הופנתה אליי אחרי הרצאה על המתרחש בארץ, שנשאתי במרץ בגתאנום. לשמחתי אחזה בקהל פלצות...).

ומנגד, יש מי שמתכנס בתוך עצמו, מתנתק מאירועי היום, שוקע במדיטציה כרונית, ומספר לעצמו שאנרגיית המדיטציה שלו תפתור את בעיות השעה, אם רק יתמיד בכך. מעקפים רוחניים, אמרנו?

קשה באמת לרדת לסוף דעתו של שטיינר, שקבע שהאנושות כולה ניצבת על הסף; מצב שבו הפוטנציאלים של הנפש – רצון, חשיבה ורגש – ניתקים אלה מאלה. אבל במחצית השנה האחרונה חוויתי משהו מזה. החשיבה נעה לכיוון אחד, הרגש לכיוון אחר – והרצון משותק. אולי אתגר ההווה הוא בדיוק זה? להסכים לשהות בתחום המבוכה, לנסות להתמודד עם המשמעויות שלו, לא להימלט להסברים שאינם מבוססי אמת, אלא להימצא איפשהו בין אור השמש להשתקפותו בירח, לנסות לחוות הלוך נפש של מבוכה, חוסר יציבות – ואת היעדרה של פרספקטיבה ברורה. ודווקא שם, להיווכח שהתודעה מתרחבת. שגם מצב שבו אין לי הסבר הגיוני, רוחני או קארמתי מובנֶה להתהוותו, הוא סף, שמעבר לו אולי לא אפגוש מלאכי עליון – אלא את עצמי.