"אז אני שר עכשיו – אולי זה עוזר"

החודש מלאו עשרים שנים למותו של היוצר, הזמר-משורר, מאיר אריאל. זאת הזדמנות לתת מבט חדש ביצירה שלו, שנדמה כי ממשיכה לחיות אחריו ולעשות את מסעה אל משולי היצירה הישראלית אל לב ליבה. ההכרה בחשיבותו, סגנונו הייחודי ומרכזיותו כגיבור תרבות ישראלי הולכת ומתעצמת.

פנים רבות היו למאיר אריאל שמביאות לידי ביטוי את תחנות חייו, מנעוריו בקיבוץ משמרות בו גם נקבר, ועד מותו בתל אביב ב-18 ביולי 1999.

ירושלים של ברזל

אל לב זחיחות הניצחון שאפפה את ישראל ב-1967, פרצה גרסתו החתרנית של אריאל לשיר "ירושלים של זהב", שיצרה נעמי שמר ערב מלחמת ששת הימים. אריאל הצנחן שלחם בירושלים, שינה את מילות השיר אשר נישא באותם ימים בפי כל. הזהב והאור בגרסתה של נעמי התחלפו במחשכים ושכול, ברזל ועופרת. שיר זה הביא לאריאל החייל תהילה מוקדמת, אך דווקא היא עצרה אותו מלפצוח בקריירה מוסיקאלית. אלבומו הראשון יצא עשור אחר-כך, בשנת 1978, כשהוא בן 36.

אלכימאי של שפה

בכתיבתו המקורית לש אריאל את העברית בדרך מחוכמת ומתחכמת, באופן מדויק וצנוע שלפעמים הביא תובנה מפתיעה ולעיתים קרובות העלה חיוך על פנינו. הבלשן רוביק רוזנטל כתב עליו ב"זירה הלשונית": "אלכימאי לשון, מגדולי השפה של הזמר העברי, שעִדכן אותה וסובב בה בין השפה הגבוהה והסלנג, המקרא והמדרש והביא פניני לשון שלא ניתן לחקותן".

בשיר הארס-פואטי "טיפש חכם", פתח לנו אריאל צוהר למצב התודעתי בו הוא נמצא בעת כתיבת שיר:

"אני לא יודע לאן / השיר הזה סוחב / אני לא קובע כאן / אני רק הכותב"

אפשר לדמיין את חיוכו הממזרי כשכתב שורות אלה.

ברבים משיריו כפל משמעות ורבדים שמתגלים רק בהאזנה חוזרת. הקשיבו ל"שיר כאב" ותשמעו את מורכבות הקונפליקט היהודי-ערבי בארץ ישראל נמשל למאבק על ליבה של אישה המחוזרת על ידי שניים. הקשיבו ל"ערב כחול עמוק", שכתב לריטה, ותבינו שהשיר יותר ארוטי ממה שנשמע בשמיעה רגילה. הקשיבו ל"שדות גולדברג" (ילדתי שלי, אל תלכי לבדך בשדה המוזהב") ותגלו בו שיר המתכתב עם "את תלכי בשדה" של לאה גולדברג ומדבר על שדה מוזהב שאיננו שדה שיבולים, אלא משל לחומריות האורבת. ילדתו שלו, שירז, שיתפה בכתבה ב"ישראל היום", ששאלה את אביה האם התכוון אליה בשיר, וכך כתבה: "אבא היה במבוכה. הוא ביקש שלא אפגע, ואמר כדרכו את האמת. 'הנשים בשירים שלי הן קודם כל ארץ ישראל, אחר כך אמא, אחריה את, ואחר כך כל בת ישראל'... כך הסביר ש'ילדתי שלי' זה שיר שפוחד על ארץ ישראל".

מקיבוצניק למאמין

הדרך שעשה כאיש מאמין בעשור האחרון לחייו, באה לידי ביטוי בכמה משיריו. בשירו "מה חדש במדע", שהתפרסם באלבום "ירוקות" (1988) הוא קורא תיגר על התפיסה המדעית הרווחת המתארת את העולם כאוסף סתמי, חסר משמעות, של אירועים סטטיסטיים שכל כולם חומר, נטול רוח וכוונה, מטרה או תכלית.  בגלל אורך השיר אביא רק כמה מפניניו:

ועוד על פי המדעים / נוצרו העולם והחיים / בשל נסיבות ותנאים / שנתהוו מן הסתם.

מן הסתם, מה זאת אומרת? / שהתרחשו בשרשרת / שלא מתחילה או נגמרת / אקראית, מאז ומעולם...

... כך סתם פגש חלבון את חלבון / בחום היפה, באור הנכון / ומהם יצא חלבון עם כשרון... / והתכשיט כבר יודע לעשות חשבון!

(סתם)

בשירו הנוקב "חיית הברזל", מתכתב מאיר אריאל עם חזון דניאל ומתאר תמונה המזכירה גם תיאורים של שטיינר על החיות שבתוכינו, או על הישות המטריאליסטית-אהרימנית שפועלת ככוח נוגד-חיים, מרדים תודעה, ממכר ומעוור את האדם מלבטא את ייחודו והופך אותו ל"מסומם קידמה".

"...כל המגדלים המשוננים האלה הנוגסים בתכלת / כל השפיצים האלה בגרפים / ברזל כתנין, מתכת כפרד / ברזל כציפור, מתכת ג'ירפה / ברזל מצופה מתכת ערמומית / מוזרמת אלקטרוניקה, מוזרקת נתונים / פרצוף של שפחה, לא עושה ענינים / עם הרשת הכי גדולה של סוכנים כפולים / כל המחשבים האלה / המרדימים האלה, העוקרים האלה / את אצבעותינו... מעולמנו...

מודה על הרעה והטובה

בשיר "מודה אני" מכיר מאיר אריאל הקיבוצניק תודה לאלוהים, תוך הכנסת דגשים קטנים שהופכים את תפילתו לישירה ואוניברסלית. הוא משנה את הנוסח המופיע בתפילה המקורית "מודה אני לפניך מלך חי וקיים" והופך אותו ל"מודה אני לפניך ולך", ובכך מדבר איתו ב"גובה העיניים", בגוף שני.

בשיר יש השלמה עם כל מה שקיבל מבוראו – "על כל החסד והאמת והטובה והרעה והטובה". זו מעלה גבוהה יותר מ"הכרת הטוב". זו ההכרה שהבריאה הינה תמהיל מורכב שהטוב והרע משמשים בו בערבוביה, וקבלה שמוצאת "טוב, טוב מטוב, טוב מאד" בחיוך או צחוק מתוך שינה.

נזכרתי באחדים משיריו הרבים: "טרמינל לומינלט" המתאר התמודדות עם מצב נפשי (להרחבה קראו בקישור זה - 'בדרך לטרמינל עם מאיר אריאל' מאת נטע עמית), "אגדת דשא" – שיר הביכורים שכתב יחד עם שלום חנוך כשהשניים היו נערים בקיבוץ משמרות, ובו היטיב לתאר אהבת נעורים, "זרעי קיץ", "עברנו את פרעה", "ארול", "נשל הנחש", "הולך בטל", "שלל שרב" ו"לא יכול להוריד ממך את העיניים" שמדבר על "קסמי הפשטות של הדברים"...

כולם שירים יפים ומיוחדים, אך בחרתי לסיים בקישור לשיר "הגעגועים למאיר אריאל" שחיבר לזכרו אהוד בנאי 5 שנים אחריו מותו: בלוז כנעני.

"מאז שעזבת / הכל השתנה כאן / זהו זמן שיגעון / מהומה עד אין קץ.

ובכל רגע חדש פורענות לא עלינו / והכל חי ברשת והכל מתפוצץ"

הוא מביא תמונה קודרת של המציאות אך מותיר תקוה: "הנר שלך מאיר עדיין בוער".

אני מזמינה אתכם להקשיב שוב לשיריו של אריאל ולגלות בהם מחדש עומקים, גבהים, חן ואהבה.

בקרוב - גיליון 100 שנים לחינוך וולדורף
קבלו נקודת מבט רחבה אודות התפתחות חינוך ולדורף בעולם ובישראל. גיליון שהוא נכס לקהילת חינוך ולדורף בישראל!
>>> לפרטים נוספים והזמנה לבתי חינוך