דבר העורכים – גליון 54 – ישראל

"חַפֵּשׂ בְּתּוֹךְ עַצְמְךָ וְתִמְצָא אֶת הָעוֹלָם חַפֵּשׂ בְּמֶרְחֲבֵי תֵּבֵל וְתִמְצָא אֶת עַצְמְךָ

שִׂים לֵב לפִעְיִמַת המְַּטֻטֶּלתֶ בֵּין הָעַצְמִי לָעוֹלָם

וּלְךָ תְּגַלֶה עַצְמָהּ יֵשׁוּת אָדָם עוֹלָם יֵשׁוּת עוֹלָם אָדָם" - רודולף שטיינר

בימים אלה מציינת מדינת ישראל 70 שנים להקמתה. המחקר הביוגרפי רואה בהשלמה של עשרה שבעונים אצל האדם סיום של מעגל חיים שלם. לאחריו — הישות האנושית חופשיה לבחור את דרכה בעולם. בארגונים גדולים, מדינות למשל, סיומם של עשרה שבעונים עשוי לסמן סופו של עידן. לאחר רגע זה אין בהם כמעט דבר מן הכוחות ומן המאפיינים שהיוו את זהותם בתחילת אותו סבב חיים. אם חפצי חיים הם — עליהם להתמיר את עצמם, ולמעשה להמציא את עצמם מחדש. אם נשליך התבוננות זו עלינו, נראה שלישראל "התרוקן המצבר" שהביא להקמתה, ועליה למצוא לעצמה מקורות התנעה חדשים.

בגיליון "ישראל" אנחנו שואלים מהי, אם כן, אותה תמורה שצריכה ישראל לעבור כדי להיות בעלת חדוות חיים וחדוות יצירה גם בגלגולה הבא? אילו כוחות תרבותיים נדרשים לה לשם כך? ומעבר לזה, מהי שליחותה של האנתרופוסופיה, שמתבססת בישראל בעשורים האחרונים, ביצירת אותה ישראליות מתהווה?

בגיליון זה אנו שמחים לארח שלושה ממייסדי חינוך ולדורף והפעילות האנתרופוסופית בישראל. גלעד גולדשמידט סוקר את התפתחות חינוך ולדורף בישראל, ואת המקומות שבהם הוא משפיע על מערכת החינוך והחברה בישראל. גלעד אלון מתבונן בעבר, וסוקר את האימפולס הרוחני שהניע את הציונות; ואילו אורי בן דוד צופה פני עתיד, ומבקש להצביע על התרבות הישראלית, המשותפת ליושבי הארץ העברים והערבים, כמפתח למציאת משמעות מחודשת לקיומנו כאן.

אי אפשר לציין את עצמאות ישראל מבלי לבוא בחשבון נפש על יחסינו אל הציבור הערבי. לימודי הערבית במערכת החינוך העברית לוקים בחסר, ובעיה זו לא פסחה על חינוך ולדורף. אפי בת-אילן יצאה ללמוד על המצב, ושוחחה ארוכות עם לנה בחוס נסראללה, מורת ולדורף תושבת שפרעם המובילה את לימודי הערבית בבית ספר זומר, ר"ג. לנה אומרת שוולדורף יביא את השלום, אמירה שמקבלת עומק חדש כשהיא מספרת על טיולי השבת שלה בהרדוף, שבחלקו בנוי על שטחים שהיו שייכים למשפחתה.

המאמר המרכזי בגיליון מוקדש לקהילת "שקד" בקרית טבעון — הקהילה האנתרופוסופית העירונית הגדולה בישראל. אנו שואלים מהם התנאים להיווצרותה של קהילה פורה ופורחת, והאם ניתן להעתיק את המודל גם למקומות אחרים בישראל.

מדינת ישראל והפסיפס החברתי שבה הם אחד הניסויים המרתקים והמרגשים ביותר שהתרחשו בעולם בעידן החדש. נדמה שהאנתרופוסופיה בישראל היא אחד הכוחות החיים והרעננים ביותר בחברה הישראלית, ואנשיה יכולים להיות חלק ממעצביה בעשורים הקרובים. האם וכיצד נוכל לקחת על עצמנו את המשימה הזו?

ייתכן שהמפתח טמון במילותיו של עלי ברוק: "הפעילות שלי בשקד היתה מתוך הבנה שאי אפשר לתקן את המדינה בבת אחת, אלא צריך לבנות איי תרבות, בתקווה שהאיים האלה יתחברו יחד".

 

תמונת השער: חיה גרץ רן, מקטע מתוך היצירה: ילדות ושדות בעמק, 2018 , שמן על בד. 100/120 ס"מ. צילום העבודה: בועז לניר

את גיליון ישראל מלוות עבודות הציור של האמנית חיה גרץ רן על מצעים שונים: שמן על בד, על כפות טייחים ועל קרשי מטבח.
גרץ רן, אמנית עכשווית, פעילה ומוערכת בשדה האמנות הישראלי, משמיעה את הקול הנשי של בני דורה - תש"ח, הנעדר מסיפור האתוס הציוני כפי שהתקבע
בסצנת האמנות הישראלית, הגברית. עבודותיה מתכתבות עם צילומי ארכיונים מראשית ההתיישבות, אלבומי משפחה פרטיים ויומני חלוצות אישיים אליהם נחשפה
בחקירתה את הנושא לאורך שנות עבודתה האמנותית.
גרץ רן הציגה תערוכות רבות בארץ ובעולם במוזיאונים ובגלריות נחשבות, עובדת כמרצה בתכנית "סל ה תרבות".
עבודותיה נלמדות בערכת לימודים בבתי הספר בנושא: "שורשים באמנות החזותית" שיצאה השנה, מטעם האגף לאמנות חזותית במשרד החינוך ובשיתוף בית התפוצות.
ילידת 48 , חולון, מתגוררת בטבעון, הסטודיו שלה נמצא בקיבוץ שער העמקים.
www.graetz-ran.co.il | [email protected]