מקצב החיים: מבט אנתרופוסופי על פרס נובל לרפואה 2017 [איגרת 277]

השבוע הוכרזו חתני פרס נובל ברפואה לשנת 2017. שלושת חתני הפרס - ג'פרי הול, מייקל רוסבאש ומייקל יאנג, פענחו את המנגנון המולקולרי של השעון הביולוגי באדם וכיצד הוא פועל בתא החי. התגליות שלהם מסבירות כיצד צמחים, בעלי חיים ובני אדם מתאימים את הקצב הביולוגי שלהם כך שהוא מסונכרן עם תנועתו של כדור הארץ.

במרכז המחקר של השלושה עומד החלבון, אשר נמצא בכל תא בגוף. הם גילו שבתא החי יש מנגנון מולקולרי שפועל במחזורים בני 24 שעות ומווסת את יצור החלבון בתא. השעון הביולוגי הזה מבקר את פעולתם של רבים מהגנים הנמצאים בחלבון שבתא ומאפשר לגופינו להתאים עצמו לשלבי היממה השונים, כולל בקרה על מחזורי השינה והערות, לחץ הדם, חום הגוף ושחרור הורמונים חיוניים אל הדם. זיהוי המנגנונים האלו בגוף מאפשר לרפואה להתייחס לממד הזמן והתזמון בטיפול, ולשפר אותו.

השעון הביולוגי מוכר לנו מעבודתו של רודולף שטיינר, ובאופן פרקטי הם באים לידי ביטוי בחינוך וולדורף, חקלאות ביודינמית וברפואה האנתרופוסופית. כל חינוך וולדורף נשען על ריתמוסים של יום ולילה; כל תהליך למידה לוקח בחשבון את "עבודת הלילה" שמתרחשת באופן טבעי בגוף האדם, ובעזרתה התלמיד מעבד את החומר הנלמד, רק כדי לחזור עליו שוב למחרת ולהוסיף לו רובד נוסף.

שטיינר הכיר את התהליכים הללו כיוון שחקר כיצד פועלת הרוח בתוך החומר. מבחינתו, "חומר הוא לעולם עם רוח, רוח היא לעולם עם חומר" (שטוטגרט, 24.9.19). לדידו, גם החומר המינראלי המת וגם החומר הביולוגי החי מתפתחים כתוצאה משיתוף הפעולה של כוחות הקוסמוס והאדמה.

בהרצאותיו הִרבה שטיינר לדבר על החלבון כחומר הפיסי המושפע ביותר מתהליכים קוסמיים. לדבריו, החלבון הוא החומר החי הבסיסי ביותר של האורגניזם, אבן הבניין של החיים, אשר מצוי בטבע במצב זורם וגמיש המאפשר לו לקבל כל צורה שהוא צריך להיות בה כדי לבצע איזשהו תפקיד בגוף החי. שמו בלועזית מרמז על חשיבותו: "פרוטאין", שמשמעותו – ראשוני. את סודו של החלבון מוצא שטיינר ביסודות שמהם הוא מורכב – פחמן, חמצן, חנקן ומימן; מאחורי כל אחד מהם פועל כוח רוחני.

הפחמן קיים בשלד של כל יצור חי, והוא החומר שנותן לדברים צורה. פחמן הוא הפׇסַל של הטבע: הוא קולט לתוכו מהקוסמוס דגם צורני ובונה ממנו גוף חיים. כמו הפסל שמדמיין תחילה את הצורה שהוא רוצה להוציא מן הסלע, כך גם בחלבון: הפחמן לוקח את התנועה הזורמת של הרוח ונותן לה צורה בחומר.

אל תוך הצורה הזאת זורם החמצן שנושא את כוח החיים – הכוח האתרי. את האיחוד בין החמצן והפחמן מאפשר החנקן, שמהווה 78% מהאטמוספרה, והוא היסוד שנושא את האסטרלי בעולם.

המימן קשור לכוחות המוות, שגם הם כמובן חלק ממחזור החיים. המימן הוא היסוד הארצי ביותר, והוא נכנס לפעולה כאשר האדם מסיים את חייו הארציים. ברגע הזה עליו לשחרר את הרוח שנמצאת בחלבון או בגוף הפיזי כולו ולהחזירה לקוסמוס; המימן הוא היסוד שמפרק את החיים ומשחרר לאוויר את החמצן והחנקן. עתה הם חוזרים לקוסמוס שממנו התחיל הכל ואליו הכל חוזר. השארית, שהיא הפחמן, נקברת באדמה. ושם, במשך שנים רבות ותחת לחץ וחום רב, הוא יהפוך לפחם ואולי  ליהלום. האיכויות של הפחמן הופכים את השמימי לארצי בתוך האדמה; היהלום מנצנץ כמו כוכב זוהר כי כאשר היה יסוד עם חיים הוא ספג מהקוסמוס את איכות השמים. אבל זה שייך לסיפור אחר.

בדרך זו מאפשרת האנתרופוסופיה לתפוס את הטבע בכללותו. היא מאפשרת גישה אל הרוח בדרך מיוחדת במינה המאפשרת למידה מעמיקה כיצד אפשר להגיע אל יסודות רוחניים בעולמנו דרך התבוננות על הטבע החיצון. כל התהליך המסתורי הזה שתיארתי הוא תהליך קוסמי של התגשמות הצורה והופעתה בעולם הפיזי, מתווך על ידי החלבון. ולכן, לא פלא הוא שדווקא בו מצאו המדענים הזוכים את קוד השעון הביולוגי, שמתקתק את הקשר של האדם עם הקוסמוס.