"חג לה' מחר"

"ויַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיהוָה מָחָר"(שמות פרק לב' פסוק 5)

וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו" - כאשר השליך אהרון את הזהב לאש, התחזק כוחו של הצד הרע בעולם שם בתוך האש ויצאה דמות העגל, בשל כוחות הכישוף של הצד הרע. ומיד אחר כך "וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו" שאם לא היה מקדים ובונה מזבח זה, היה העולם חוזר לחורבנו. ראה אהרון שכך הוא, אחז ברפואה, והתחזק בצד הקדושה. “וַיִּקְרָא אַהֲרֺן וַיֺּאמַר חַג לַיהוָה מָחָר" חג ליהוה ולא לעגל, ולצד הקדושה עשה, ולצד הקדושה קרא ואמר, וזו הרפואה שהקדים. שאם לא היה עושה כן, לא היה עומד העולם על קיומו [ספר הזוהר, פרשת כי תשא דף קצג עמוד א'].

בזיכרון המודרני נותרה זעקתם של בני-ישראל במצרים כסמל לשעבוד הנורא, לעול ולעוול המצריים. לאמיתו של דבר, זעקת בני-ישראל נשמעה לאחר שפרעה הכביד את עולו עליהם כתגובה לבקשתו של משה לשחררם. מצריים הייתה אז ערש הציוויליזציה. תקופת יציאת-מצרים היא זמן שבו התרחשה שקיעת התרבות המצרית הקדומה, רבת ההוד והחכמה. את האימפריה הגדולה הזאת היה עליהם לעזוב, ולא מרצונם. מתקופה זו ואילך, מתחילה התודעה העברית הקדומה להשתנות. אמנם בזעיר-אנפין, אך זרעו של תהליך ארוך וממושך מתחיל לנבוט.

"וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות פרק יט' פסוק 6) – האֹמנם? מה זה עלה בדעתו של אלוהים? מהי הארץ המובטחת זבת החלב והדבש, שם ייכון המקדש, שם תתגשם הגאולה? האם יכול אדם שגדל במצרים בעת ההיא, על ברכי ניסי המכשפים המצריים, להאמין לזה?

מחד עומדת מצרים, זיכרון חד, חזק ומרשים. זיכרון טרי מאוד... היא ממשיכה להתקיים מאחורי גבו של האדם העברי הקדום אשר בעל-כורחו עומד לחצות סף אל תודעה חדשה. ומאידך, שם הרחק, מעבר לים ולמדבר, ישנה ארץ מובטחת, ארץ עתידית. יש להתאמץ ביתר-שאת כדי לזכות בה. ולשם מה? מדוע לראות את השמדת כל חיל צבא פרעה, ללכת במדבר אל מקום לא נודע, ועוד לאכול מַן?! מה קורה לאלוהים ולמשה? לשם מה חָברו השניים כנגד עָם שלם? מדוע אנו כה ממהרים לגנות את העם העברי העומד תשוש לחלוטין למרגלות הר-סיני, בעוד מנהיגו משה נעלם לזמן ממושך באורח מסתורי, ואחיו אהרון הוא זה שמשליך את הזהב לאש? האם אדם מאיתנו, אף לאחר פירות הסבל והייסורים, הדעת והחכמה אשר קנתה לעצמה האנושות, היה נוהג אחרת ולא סוגד לעגל הזהב?

גם היום, כמו אז למרגלות ההר, אנשים נוטים להילחם כנגד אירוע של אמת בכל עוזם כדי למנוע את התפשטותו. אור התורה לא מסנוור את עיני העברים. אלא שאז, המילה האחרונה לא הייתה נתונה בידי העם. הם היו נתונים בידי כוח אלוהי. פעילותו של משה ביטאה כוח זה והוא לקחם אל המסע על-אפם ועל-חמתם. בזמננו אף כוח אינו יכול לאלץ אדם לעשות את הטוב. הטוב ייעשה רק מכוח הרצון החופשי של האינדיבידואל. היום, עודנו עומדים מול הר-סיני אך עושים זאת לא כעם אלא כפרטים.

עגל הזהב מסמל, לפי רודולף שטיינר, את כל מה שמביא איתו האדם מחייו הקודמים. כאשר התינוק הרך בא לעולם הוא חי מכוח העבר. הוא נולד אל תוך גורלו, בתוך משפחתו. זוהי קהילת הדם שלו, קהילת העבר אשר נמצאת שם למענו כדבר טבעי ומובן מאליו.

עם הגדילה הודף הילד והמתבגר את הקהילה שאצלה בא לעולם ומתחיל אט-אט להשמיע את קולו הייחודי. רק בשנות השלושים לחייו, על פי החוק הביוגרפי המקובל (העומד תמיד אל מול הקרמה של האדם הקונקרטי) יכול אדם באמת לעמוד בעולם ולבנות את זהותו לא ממה שמשותף לו ולאחרים או מכוח התורשה.

שאלת חג השבועות היא כיצד להפוך את קהילת העבר לקהילת העתיד? שאלת האדם בן-זמננו היא כיצד להיות בן העולם הזה ולא רק בן העם הזה. שאלת העם הזה היא איך להיות עם ייחודי בעל זהות ראויה ויחד עם זאת להשתייך לקהילת עמי העולם האוניברסאלית?

בזמן שלנו אנו מכירים את הנתיב אל החירות, ומכירים פחות את הדרך אל אהבת האחר. זהו המתח שבין היחיד לקהילה. כיום עלינו לבנות, במאמץ גדול, קהילה חדשה. לא עוד קהילה של אנשים הכבולים אל עברם, אשר מצריים ועגל הזהב עוד קוראים להם לשוב אליהם, אלא קהילה של אנשים חופשיים, הפתוחים אל הרוח ומסוגלים ביחד לסלול דרך חדשה של שיתוף פעולה כדי לשאת באהבה את היחיד, את האחר.

זוהי אולי הארץ המובטחת.

לקריאת המאמר בגירסת PDF לחצו >> גיליון 6 חג לה' מחר מיכל קרמר