לדעת שאני עושה טוב לעולם

לדעת שאני עושה טוב לעולם

בגיליון שמוקדש לאיטיות, הקצב של ניצן זהר נתפס אולי כאנטיתזה, אבל כשאת יודעת כבר מכיתה ה' מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה וכשבכדי להגשים את זה את צריכה ללמוד 7 שנים ואז להתמחות עוד 6 – ייתכן שלך זה נראה לאט

ניצן זהר היא בת 34, רופאה בבי"ח תל השומר, מתמחה בכירורגיה. בוגרת המחזור הרביעי בתיכון הרדוף.

את כנראה הרופאה הראשונה בארץ מחינוך ולדורף.

כן, כנראה.

איך הגעת לזה?

בכיתה ה' היה לנו שיעור אנטומיה עם קובי טוך, וכשיצאתי מהשיעור הודעתי שאני הולכת להיות רופאה. למה? לא יודעת. פשוט הכרזתי וזה מה שהיה.

איך זה שלא עברת מייד לריאלי בחיפה או משהו כזה?

דווקא בגלל שהידיעה הזאת הייתה לי כל כך ברורה, החלטתי להישאר בחינוך ולדורף. אמנם לא הייתי ב"מסלול" האלטרנטיבי וכן עשיתי בגרויות, אבל התחום המוגבר שלי היה אמנות. אחרי התיכון והצבא הייתי צריכה להשלים בגרות או שתיים, אחר כך עשיתי פסיכומטרי וזהו. התקבלתי ללימודי רפואה באוניברסיטת ת"א. איכשהו זה הסתדר לי מאוד בקלות.

ניצן זהר

איפה את במסלול ההתמחות?

אני אחרי שש שנות לימוד, מתוכן שלוש עיוניות ושלוש קליניות במחלקות, ועוד שנה סטאז' באיכילוב. ועכשיו אני בשנה השלישית מתוך שש של ההתמחות בכירורגיה בתל השומר.

איך נראה יום שלך?

ארוך. אני קמה בחושך, בסביבות ארבע וחצי-חמש... משהו שמתרגלים אליו והוא נהיה אפילו נחמד. נוסעת לעבודה בזריחה, מתחילה בביקור אצל החולים שניתחנו, ואז משתתפת בישיבת בוקר של כל המחלקה, מפגש שיש בו אלמנט מאוד לימודי – עוברים על נושאים שעולים מהעבודה, כמו איך לנהל סיטואציות לא טריוויאליות וכדומה. רפואה הוא מקצוע שולייתי מאוד במהותו, את כל הזמן לומדת עוד ומתמקצעת. בהמשך היום אני נכנסת לחדר הניתוח או שאני במיון ואחר כך עוברת למרפאות לטפל בחולים שבאים למעקב. אחר הצהריים אני יורדת שוב לחדר הניתוח, עד סוף היום, וחוזרת הביתה בסביבות תשע בערב.

מתי את אוכלת?

בין לבין. אה, ויש גם תורנויות לילה, 7-6 לילות בחודש שאני לא ישנה בכלל, כלומר מעבירה רצף של יומיים בלי שינה.

זה ממש כמו בסרטים? רופאים באמת לא ישנים?

ישנים מעט מאוד. אתמול, למשל, הגעתי בשש בבוקר לעבודה, הייתי כל היום במיון, ניתוחים דחופים, טראומה, ואז תורנות לילה שהמשיכה באותו הקצב עד הבוקר. הגעתי הביתה הבוקר בשעה 11, קרסתי לישון לכמה שעות ועכשיו אני מקפלת כביסה בגל אנרגיה שהולך להיגמר. עוד מעט בטח אירדם ומחר יום חדש.

וואו! נשמע תובעני.

כן, רפואה זה מקצוע טוטאלי, קשה, ובאמת תובעני מאוד, אבל אין יום שבו אני מתחרטת על הבחירה. גם בימים הכי קשים – ויש ימים קשים מאוד. זה מקצוע מדהים ויש בו הכול, זה לעבוד עם אנשים, גם עם הצוות וגם עם המטופלים, ואני פוגשת אנשים בסיטואציות הכי קשות שלהם. זה מקצוע מאוד "אקסטרימי". הלילה הייתי חלק מצוות שהציל חיים של אדם. זאת הרגשה שאי אפשר לתאר. אני נמצאת בסיטואציות גורליות וזה אף פעם לא הופך לבנאלי. הבוקר היה לנו מקרה דרמטי וכולנו יצאנו משם מוצפים באדרנלין ודיברנו על כמה שזה המקצוע הכי מטורף בעולם. רפואה, ובטח כירורגית, זאת בחירה שהיא הרבה יותר מ"מקצוע". היא מגדירה את החיים. הבחירה שלי ברפואה קשורה מאוד למי שאני ממילא – קשורה לצורך להיות כל הזמן הכי טובה שאני יכולה להיות. זה מקצוע שדורש לדחוף כל הזמן עד הקצה. אי אפשר להתפשר על ימים בינוניים, אי אפשר לבוא לעבודה ולהיות עסוקה במחשבות על החיים הפרטיים שלי. אני צריכה להיות שם במאה אחוז, כל הזמן.

להיות שם במאה אחוז. ניצן זהר

לא נעים לי להישמע כמו איזו דודה, ועוד אחרי ששאלתי מתי את אוכלת, אבל מה עם חיים פרטיים?

"חיים פרטיים" זה משהו שבינתיים שמתי בצד כי היה לי חשוב לתת את כל כולי לעבודה. אני מקווה בהמשך למצוא איזון יותר מוצלח.

אני תמיד שואלת את המרואיינים במדור אם הם רואים קשר בין מה שהם היום לחינוך ולדורף. אני מרגישה שבמקרה שלך השאלה הזאת פחות טריוויאלית.

זה דווקא משהו שאני חושבת עליו לא מעט. אני תוהה איפה הייתי אלמלא זה. אילו מההחלטות שלי בחיים התקבלו כתוצאה מהחינוך שקיבלתי בבית ובבית הספר ומה מגיע לגמרי ממי שאני במהות שלי. נכון שבאורח החיים שלי אין שום דבר "אנתרופוסופי", אבל את הצורך במשמעות בהחלט הבאתי גם מהבית וגם מהחינוך בוולדורף. את הידיעה שאני רוצה לעשות עם החיים שלי משהו שיש לו משמעות, שאני רוצה לקום בבוקר ולדעת שאני עושה משהו שמביא טוב לעולם, גם אם זה אומר שהרצונות האישיים שלי הם במקום השני. (מצד שני העבודה זה הדבר הכי חשוב בחיים שלי, אז זה משתלב טוב).

ומהכיוון ההפוך – המקום שגדלתי בו, שזה כולל גם את הבית וגם את בית הספר, נתן לי ראייה יותר רב תחומית, ובמקצוע הזה, בגלל שהוא כל כך טוטאלי,  יש נטייה להתעסק רק בו. חשוב לי להמשיך לקרוא ספרים שהם לא רק בתחום הרפואה, ולהמשיך להתעניין באמנות ובתיאטרון, להמשיך לטפח את הנפש והרוח ולא רק להיות בגוף.

נשמע שאת במסלול לרפואה אנתרופוסופית?

ממש לא. אבל אני באמת לא יודעת על זה מספיק כרגע כדי לענות.

תוכניות לעתיד?

יש לי עוד שלוש שנים לסיים את ההתמחות, והעומס רק הולך ועולה כל הזמן. אני גם אצטרך באיזשהו שלב להחליט במה אני רוצה להתמקצע. בכל אופן, הייתי שמחה למצוא איזון יותר טוב בין המקצוע למחירים שלו, לראות את המשפחה שלי יותר, לעשות עוד דברים שאני אוהבת בנוסף על ההתפתחות המקצועית.

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

תגובה אחת

  1. יורם גרשמן

    אכן אישה מרשימה עם סיפור מרשים וראוי להקרא!
    ולהוסיף, אני מכיר לפחות שתי בוגרות וולדורף שהמשיכו ללמודי ביולוגיה (במסלול של חיפה-אורנים, כיוון שלימדתי אותן מכיר אישית), עברו משם לארבע-שנתי באוניברסיטת ת"א ומתקרבות מהר לסיום לימודי הרפואה… אני בטוח שיש עוד כמה שם בחוץ.

מתעניינים בחינוך אנתרופוסופי?

הירשמו וקבלו חינם גישה ל14 מאמרים נבחרים ממגזין אדם עולם!

העגלה שלך