להביא אור חנוכה – גם ברשתות החברתיות [איגרת 236]

 הרשתות החברתיות בישראל הפכו לשדה שבו רבים, ובכללם אנשי ציבור, מוציאים מתוכם רצון מכוון לפגוע באחרים. יפתח שילוני מציע לנקוט באקטיביזם אישי ולנסות לפתח שיחת הכרות עם המתלהמים

מאז יציאתו לאור של גיליון "סליחות" אני מאזין לשיח הפוליטי והתקשורתי בישראל ממקום אחר: אני שומע ורואה את ההתלהמות הגוברת, את חוסר ההקשבה, ואת הרצון המכוון לפגוע. רבים ממנהיגינו ומשליחי הציבור שלנו אומרים דברים שהם יודעים שיפגעו באחרים. ובעשותם זאת – הם גוררים אחריהם ציבור גדול לפגוע יחד אתם. אינני מזהה שם ציניות או מרירות. אני רואה שם רוע.
אני שואל את עצמי איזו מין ילדות היתה לאדם שמסוגל לפגוע באחרים ביודעין, ובצורה מבטלת. אילו חוויות חיים עצבו את אישיותם כך שאינם יכולים כיום לראות, לחמול או לאהוב את האנשים שחיים בסביבתם.
ישראל היא חברה עתירת טראומות – מן הטראומות של ההיסטוריה הרחוקה, דרך השואה והגירוש של קהילות שלמות ממדינות ערב, עבור במלחמות הקיום של העשורים הראשונים של המדינה ומלחמות הברירה של העשורים שאחריה, וכלה בגלי הפיגועים הרצחניים בערים בשנות התשעים. כל אלה נוספות תחושות קיפוח עדתיות ואתניות ושסעים כלכליים ואמוניים.
כמעט אין בישראל אדם שלא נפגע בעצמו או שמישהו מן היקרים לו נפגע באחד מאלה. ואם לא נפגע – הרי שהפחד מפני הפגיעה הפך למרכיב משמעותי בחייו. והטראומות האלה צילקו אותנו והותירו בנו חותם. נדמה שהם צילקו גם רבים מאד ממנהיגינו שהגיעו לעבודה הציבורית מתוך המקום הפגיע, ומכאן גם שהפוגע. הם נוטלים את פצעי הטראומה והופכים אותם לסכינים מחודדות – כאלה הפוגעות שוב ושוב באחרים.
ישנם אנשים – שהם מתי המעט – שהצליחו להמיר את הטראומה באורח חיים בריא, בחדוות חיים, בתודה על כל מה שקיבלנו ובאהבה לאחר באשר הוא: לטבע, לסביבה, לצומח, לחי ולאדם.אני מאמין שהקהילות האנתרופוסופיות בישראל נמנות על סוג האנשים השני: אנו לא מתכחשים לפגיעות ולכאב, אך איננו מוכנים לשעבד להם את חיינו.
אני משוטט הרבה ברשתות החברתיות. אני ער להתלהמות, להתבהמות ולביזוי. אני שואל את עצמי איך אוכל לתרום לכיבוי מדורות השנאה. אני מרגיש שההתנצחות איננה התשובה, גם אם אני בטוח שדעתי היא הצודקת. בכל פעם שאני בוחר להשתתף בשיח שכזה – אני יוצא מנקודת הנחה שמשתתפים אחרים בשיח הם אנשים פגועים ומפוחדים. הפחד משתק אותם וחוסם בהם כל יכולת לראות את האחר ולאהוב.
בכוחי המוגבל אני שואל אותם לשלומם ולסיפור חייהם. אני מזדהה עם כאבם. אני מספר להם על עצמי, ושואל אם ירצו לשמוע את סיפורי שלי. לעתים מתפתחת שיחה. אולי לראשונה בחייהם הם פוגשים אדם מן הצד ה"אחר" שאינו שופט אותם או תוקף אותם, אלא כזה שמוכן להקשיב.
חינוך וולדורף רואה את עצמו כ"חינוך מרפא", חינוך שבמעשיהם של המורים, בגישתם החינוכית ובאופן דיבורם – הם מסייעים לתלמידיהם להתפתח נכון – מבחינה גופנית, נפשית ורוחית. אני סבור שהריפוי החברתי הוא ממשימותיהן העכשוויות של הקהילות האנתרופוסופיות בישראל.
וחלק מן הריפוי כיום עובר דרך המקלדת – בשיחה עם האנשים הפגועים שמולנו, בהתעניינות, בגילוי אמפתיה, ובמתן תקוה מהסוג שהאלימות לעולם אינה יכולה להעניק לאיש.
זהו האור שנוכל להפיץ בחברה הישראלית הכואבת שלנו. אם יגדפו אותנו נאמר פשוט "זה לא נעים לי", ואם יסכימו לקיים אתנו שיחה – נקיים אותה בכאב ובאמונה.

בקשו את השלום ורדפוהו. האמינו בכוח הריפוי החברתי שלנו. אהבו והאירו!