להיות אחד עם העולם: על המסע המתמיד להארה אישית
"שמור על הפחד הזה היטב. הוא ללא ספק יוביל אותך אל מחוז חפצך"

להיות אחד עם העולם: על המסע המתמיד להארה אישית

כיצד מרגיש אדם החווה רגע של הארה אישית? מהי המשמעות של הליכה בעקבות מורה רוחני, והאם ההליכה בעקבותיו היא לכל החיים? עמיר פריימן חושף בפנינו טפח מרגעי ההארה שלו, ומספר על מסעות הארה של אחרים.

אנשים מתחילים לבקש הארה בזמנים שונים ובנסיבות שונות בחייהם ומטעמים שונים. אחד המורים הרוחניים שראיינתי לאחרונה סיפר לי שבגיל שלוש, כששיחק בערב קיץ אחד בצעצוע של גופי (הכלב המצויר מאולפני דיסני) על המרפסת הקדמית של בית הוריו בטקסס, התמוססו גבולות תודעתו והיא התפשטה עד אינסוף – מבלי שהייתה לו כל יכולת להבין או לתת מילים לחוויה זו. זכר אירוע זה, שנחרט עמוק בתודעתו, הביא אותו, עשרים שנים מאוחר יותר, לנסוע למזרח ולחיות שש-עשרה שנים במנזרים ביפן ובקוריאה, במטרה לחזור אל אותו מצב תודעתי. מורה הזן שבמנזרו תרגלתי מדיטציה ביפן עבר אירוע דומה בגיל שבע-עשרה על פסגת הר אותו טיפס, ואת חווייתו תאר כך: "חוויתי את עובדת היותי אחד עם העולם ואת גדלות החיים שניתנו לי. באותה עת הרגשתי שאני גדל עוד ועוד ושאני מוחזק על-ידי הכול. ואז לא יכולתי עוד להכיל את עצמי, ובקול גדול קראתי את שמי מספר פעמים אל עבר האופק הרחוק."

אותי העלה על נתיב החיפוש ספר בשם "המבנה של מהפכות מדעיות" של הפילוסוף תומאס קון, שקראתי (במאמץ לא קטן) בגיל שש-עשרה. בספר טוען קון שהקהילה המדעית פועלת בכל זמן נתון במסגרת פרדיגמה – השקפת עולם שמבוססת על הנחות יסוד מסוימות – שמגדירה את תחומי עולמה ומתווה את אופי הפעילות המתקיימת בתחומים אלו. תוך כדי קריאתו הבנתי, שהדברים האלו תופסים לא רק לגבי הקהילה המדעית אלא גם לגביי: גם אני חי ופועל בתוך הנחות יסוד ודפוסי מחשבה מסוימים שרכשתי מסביבתי (בתיווך השפה בה אני חושב), ומגעי עם העולם עובר דרך מסננות אלו, מוגבל ומצומצם על ידן. גמרתי אומר לעשות את כל שעליי לעשות כדי להסיר את המסננות האלו ולהיות במגע ישיר, לא מתווך, עם המציאות.

לא ברור לי איך הגיע לידיי מספר חודשים לאחר מכן, במושב בני ציון של תחילת שנות השבעים, הספר "זן וחכמי זן" בתרגומו של שלמה קאלו (ז"ל), אבל בו גיליתי שאיני הראשון שביקש לדעת ישירות את המציאות ולחיות מתוך ידיעה זו, ושלמצב זה קוראים "הארה". מקריאת ספרים התגלגלתי ל"סדנאות הארה", בהן התעמקתי במשך ימים, באינטנסיביות רבה וללא הפסק, בשאלות "מי אני?" ו"מהו העולם?", ובהמשך - למנזר זן ביפן, בו תרגלתי מדיטציה במשך שנתיים במטרה "להגיע להארה". ה"הארה" הפכה להיות למעין מגנט חי שהרטיט ומשך אותי מעמקי נשמתי, והחיפוש אחר המצב המסתורי הזה הפך להיות הציר המרכזי של חיי.

ה"הארה" הפכה להיות למעין מגנט חי שהרטיט ומשך אותי מעמקי נשמתי, והחיפוש אחר המצב המסתורי הזה הפך להיות הציר המרכזי של חיי

פגישה באדם מואר

בקיץ 1987 הייתי בן 29 ובסוף השנה החמישית ללימודי הרפואה בירושלים. ידיד מאוד קרוב שלי ו"חבר לדרך" נסע לאמסטרדם כדי לפגוש שם "מורה מואר", וכשחזר אחרי חודש סיפר לי שאותו מורה "משרה הארה" על הסובבים אותו, ושהוא הזמין אותו לבקר בארץ. זיהיתי שינוי עמוק ומהותי באותו חבר – נינוחות, ביטחון ושמחה שכמותן לא הכרתי בו – וחיכיתי בהתרגשות מהולה בחשש לבואו לארץ של אותו מורה, אנדרו כהן שמו.

כשפגשתי סוף-סוף באיש, בדירתה של חברה בירושלים, הופתעתי. "הוא בסך הכול בחור יהודי נוירוטי טיפוסי מניו יורק...", חשבתי לעצמי. זה בכלל לא היה מה שציפיתי מ"אדם מואר". אבל במהלך אותו ערב, בו דיברנו במשך שעות על הארה, תפיסת הזמן ותרגול רוחני, קלטתי שהאיש חשוף ופגיע, חף מפוזות וחסר חשיבות עצמית, באופן שעוד לא פגשתי בחיי. חשתי שמשהו נוקשה ומכווץ בתוכי מתחיל להתמוסס ולהירגע בחברתו.

באותו ערב שאלתי את אנדרו מדוע, לדעתו, טרם זכיתי להארה, למרות שנים של חיפוש ותרגול רוחני. הוא התבונן בי ארוכות וענה לי: "כי אתה מפחד". לא היה לי שמץ של מושג על מה הוא מדבר. שאלתי אותו: "ממה לדעתך אני מפחד?", והוא אמר לי שעל שאלה זו יהיה עליי לענות בעצמי. באותו לילה ישבתי במיטתי במשך שעות וניסיתי לגלות – ממה אני מפחד? עד שהגעתי לתשובה שהשביעה את רצוני. בבוקר התקשרתי אליו וביקשתי להיפגש אתו. כשנפגשנו, אמרתי לו שיותר מכול אני פוחד מהאפשרות שאבזבז את חיי ואמות מבלי לדעת מי אני, בשביל מה אני כאן ומה כל זה (כשאני מחווה בתנועת יד רחבה על העולם כולו). לא אשכח את המבט על פניו כשאמרתי זאת – הוא כל-כך שמח! ואז הוא הביט בי ברצינות רבה ואמר: "שמור על הפחד הזה היטב. הוא ללא ספק יוביל אותך אל מחוז חפצך."

זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שמישהו נתן תוקף, בכזה ביטחון ושכנוע, לחיפוש שלי אחר הארה ולאפשרות שאגיע אליה. הרגשתי שהוא יודע בדיוק על מה אני מדבר, ושהביטחון והשכנוע שלו נובעים לא מאמונה אלא מניסיונו האישי. פתאום לא היה לי ספק שאצליח להגיע למחוז חפצי.

צילום: גיל-לי כהן

אין לי מושג כמה זמן הייתי במצב זה, כי לא היה בו "אני" ולא זמן. נראה לי שאם מישהו היה עומד לידי עם שעון-עצר, הוא לא היה מודד יותר משניות ספורות, אבל אני הייתי ב"ממד" או "במצב קיומי" בו אין הבדל בין שבריר-שנייה לבין נצח נצחים.

אירוע של תודעה אחדותית

בשלושת השבועות שלאחר פגישתי הראשונה עם אנדרו, נפגשנו איתו מדי ערב, קבוצה קטנה של אנשים, בחדר האורחים של אותה חברה בירושלים, והוא המשיך לענות בפשטות, מתוך חווייתו בזמן הווה ומידיעה ישירה וצלולה, לשאלות על הארה, חופש רוחני, המציאות המוחלטת והדרך הרוחנית. הרגשתי ששיחות אלו משחררות ומניעות "לוחות טקטוניים" בתוכי. ואז, ערב אחד, בלי שום הכנה מוקדמת, צצה בי שאלה מוזרה וסירבה לעזוב: הייתכן שאנדרו הוא המורה שלי?

לא היה לי מושג מהיכן הופיעה השאלה הזו. במשך יותר מתריסר שנות החיפוש שלי אחר הארה, תמיד הייתי חשדן ואפילו עוין כלפי האפשרות של התקשרות למורה רוחני או לתורה רוחנית, אפשרות אותה תפסתי כהחלפה של המסננות הקיימות במסננות אחרות – מהלך שלא יקרב אותי אפילו בצעד אחד למצב ההארה אותו ביקשתי. אבל השאלה המשונה הזו לא נתנה לי מנוח, וכמו אילצה אותי להתייחס אליה ברצינות. אבל איך אוכל לענות עליה? איך אפשר לדעת דבר כזה? ומה זה בכלל אומר "שאנדרו הוא המורה שלי"?

בבוקר חם ולח אחד של סוף יוני, הסופה הרגשית והמצוקה שעוררה בי שאלה זו היו כה עזות, שלאחר שהגעתי לבית החולים בו למדתי (באותו יום היינו אמורים ללמוד הרדמה בחדר הניתוח) לא יכולתי להביא את עצמי להצטרף לכיתה שלי. "אני חייב לפתור את החידה הזו”, אמרתי לעצמי, וללא דיחוי: חיי תלויים בכך. אבל איך אדע? חשיבה רציונלית נראתה כחסרת ערך לגמרי בפני השאלה הזו. במצב סוער ומבולבל התהלכתי הלוך ושוב לאורך המדשאה של בית החולים, ללא הועיל. בייאושי החלטתי לנסות להירדם על הדשא, בתקווה שאולי תבוא אליי התשובה בשנתי. נשכבתי מתחת לאחד העצים, אבל זמזום הזבובים והזמזום של מחשבותיי בראשי לא נתנו לי להירדם. "די, זה לא יעבוד," חשבתי לעצמי, "עדיף כבר שאצטרף לכיתה שלי ואנצל את שארית היום ללימודים." התחלתי להתרומם מהדשא לעמידה, וכשהייתי כמעט זקוף לגמרי, "נזרקתי" פתאום למצב של תודעה אחדותית.

אין לי מושג כמה זמן הייתי במצב זה, כי לא היה בו "אני" ולא זמן. נראה לי שאם מישהו היה עומד לידי עם שעון-עצר הוא לא היה מודד יותר משניות ספורות, אבל אני הייתי ב"ממד" או "במצב קיומי" בו אין הבדל בין שבריר-שנייה לבין נצח נצחים. איני יכול להשתמש במילים "חוויה" או "ידיעה" ביחס למצב זה, כי בשביל "חוויה" או "ידיעה" נחוץ פיצול בין סובייקט ("אני") ואובייקט (מושא החוויה או הידיעה), ובאותו מצב לא היה פיצול כזה. יש שמדווחים על מאפיינים כמו טוּב מוחלט, אינטליגנציה קוסמית, חיוּת, קדוּשה וכולי של אותו ממד או מצב קיומי, אבל מושגים ומילים אלו שאולים מהממד האנושי ומהחוויה האנושית ואינם מתאימים כלל למצב בו הייתי.

כאשר חזרתי לעולם הזמן, ה"אני" וה"עולם", נעשיתי מודע מיד לשני דברים: חושיי היו חדים ורגישים בהרבה מהרגיל, וידעתי שאנדרו היה מאז ומעולם ויהיה תמיד המורה שלי. ברגליים כושלות הגעתי לטלפון הציבורי שבכניסה לבית החולים והתקשרתי אליו כדי לומר לו זאת. היה ברור לי שחיי, כפי שהכרתי אותם, הסתיימו, ולא היה לי מושג איך ייראו החיים החדשים שלתוכם נולדתי.

בעקבות אירוע זה ואחרים שבאו בעקבותיו, עזבתי את לימודי הרפואה ואת הארץ ונסעתי לאירופה ואז לארה"ב כדי להיות במחיצתם של אנדרו ושל אחרים שהתקבצו סביבו. הייתי חבר בקהילה שנוצרה במשך יותר משני עשורים ועזבתי אותה – ואותו כמורה שלי – לפני שמונה שנים. כיום איני מתייחס עוד לאנדרו כמורה שלי.

הממד המוחלט והממד היחסי

האירועים של תודעה אחדותית שעברתי לא רק ענו על משאלתי להיות במגע ישיר ולא מתווך עם המציאות, אלא אף גילו לי שברמה מסוימת אנו נמצאים כל הזמן במגע כזה עם המציאות (רק שלרוב איננו שמים לב ואיננו מודעים לכך). מאז אותו גילוי אני נמצא במצב של "תודעה כפולה" – מודע בו-זמנית (אף שבעוצמות משתנות) הן לממד הזמן, המרחב והיחסים, בו אני חי ופועל באמצעות מחשבות, תפיסות, אמונות ושפה, והן לממד שמחוץ לזמן ולמרחב, אתו אני נמצא במגע ישיר, לא מתווך ובלתי ניתן להמשגה. לשם קיצור אקרא לראשון "הממד היחסי" ולשני "הממד המוחלט".

אירועים אלו גילו לי דבר נוסף, ועליו אני מבקש להרחיב כאן מעט את הדיבור: שכיוון שבממד המוחלט לא קיים "אני" (במובן הפשוט והמקובל של המילה), לא שפה, לא זמן ולא עולם (במובן של "לא-אני"), איני יכול "להביא" ממנו דבר אל הממד היחסי: לא תיאור, לא מסקנות ולא כללים לגבי "המציאות" והחיים הראויים בעולם. כלום. נאדה. כל אלו אינם קיימים בממד המוחלט ו"נדבקים" אליי רק כשאני עובר לממד היחסי ומתחיל (באופן בלתי-נמנע, בגלל טבעו של ממד זה) להתייחס לעצמי כסובייקט ולעולם כאובייקט, להמליל ולהמשיג את מחשבותיי ודעותיי.

כיוון שכפי הנראה איננו יכולים להתקיים ולפעול בעולם שלא בתיווכן של מחשבות, המשגות והמללות, איננו יכולים להתייחס לחווייתנו והכרתנו את הממד המוחלט אלא באמצעותן. אם נכון הדבר, משמעותו שאנו "מלבישים" על מצב ההארה או המצב של תודעה אחדותית, שאינו ניתן לתפיסה במחשבה ובמילים, את המושגים, הרעיונות, האמונות ותפיסת העולם המותנים והמגבילים שלנו – ואת משאלות לבנו, הכמוסות יותר או פחות. הארה היא, על כן, מעין קנבס ריק וניטרלי, שכל מי שניצב לפניו מושח עליו את צבעי נפשו כרצונו.

צילום: נופר ויינבלט

כך ניתן להבין, למשל, את המסר שקיבלתי בעת ה"מעבר" בין הממד המוחלט לזה היחסי, בנוגע ליחסים ביני לבין אנדרו: מסיבות שונות – פסיכולוגיות, קרמתיות, נפשיות או רוחניות – "הלבשתי" על החלל הריק והפתוח שבו הייתי עד לאותו רגע את משאלת לבי למצוא לי מורה לחיים, ודימיתי לי שמסר זה הגיע אלי מהממד המוחלט. באותו אופן, אדם ש"יגיע" אל ההארה מרקע בודהיסטי יתייחס אליה בצורה שונה לחלוטין מאדם שיגיע אליה מרקע יהודי, שמאני, פוסטמודרני או אנתרופוסופי, וכל אחד מהם יפרש אותה בצורה שונה ויסיק ממנה מסקנות שונות, בהתאם להתניותיו ולנטיות לבו.

כדי להמחיש זאת אני מבקש לחזור אל אותו מורה זן עליו סיפרתי בפסקה הראשונה. כשנתיים לאחר ההארה שעבר בפסגת ההר, התנדב האיש להיות טייס קמיקאזה ולצאת למשימת התאבדות למען הקיסר והאומה היפנית, והוא מספר שכאשר נכנעה יפן, שעות ספורות לפני טיסת ההתאבדות המתוכננת שלו, הוא פרץ בבכי מר של אכזבה. ההתניות התרבותיות והפסיכולוגיות שלו, שנבעו מהזמן ומהמקום בו חי, גרמו לו למשוח את ההארה שעבר בצבעים של הקרבה עצמית למען עמו ומולדתו. למרבה המזל, ניתנה לו הזדמנות נוספת לפרש מחדש את הארתו.

ואת הקוראת, ואתה הקורא – אלו צבעים אתם מושחים על הקנבס הריק של ההארה? איך אתם מדמיינים לעצמכם את הממד המוחלט ואת המצב המואר – ומדוע אתם מדמיינים אותם כך? מה אתם מצפים שיהיו השלכותיה של ההארה על אישיותו, מוסריותו, נפשו והתנהלותו בעולם של האדם שחווה הארה – ועל מה מתבססות ציפיותיכם?

תודעה אחדותית

אירוע של תודעה אחדותית נקרא גם "חוויית הארה", "חוויה מיסטית", "חוויית שיא" ועוד. הפסיכיאטר וחוקר התודעה וולטר פנקה (Pahnke) פיתח את הסדרה הבאה של מאפייניהם הבסיסיים של אירועים כאלו, בהסתמך על עבודתם של אברהם מאסלו ( Maslow) וולטר סטייס (Stace):

  • אחדוּת
  • רגש חיובי עז
  • התעלוּת מעבר לזמן ולמרחב
  • תחושת קדושה
  • אופי פרדוקסלי
  • האירוע לא ניתן להמשגה ולתיאור
  • השפעות חיוביות

כפי שמעידה הרשימה, במצב של תודעה אחדותית או של "הארה", אנו חשים שעזבנו את ממדי הזמן והמרחב של המציאות הרגילה ונכנסנו לממד שמחוץ לזמן ולמרחב, ושבמקום הפיצול הרגיל של תודעה וחומר, "אני" ו"לא-אני", פנים וחוץ, אנו נמצאים במצב של אחדוּת ויחידוּת. אנחנו חווים אחדוּת אקסטטית עם האנושות, הטבע, היקום ואלוהים, שמלווה ברגשות עזים של אושר, רוממות רוח, בהירות ושלווה פנימית. לתחושת הקדוּשה של מצב זה אין כל קשר לאמונה דתית קודמת; היא משקפת מגע ישיר עם טבעה המקודש של המציאות. תיאורים של חוויות הארה או אירועים של תודעה אחדותית מלאים בדרך-כלל בפרדוקסים. החוויה מתוארת לפעמים כ"חסרת תוכן אבל מכילה את הכול." אין לה תוכן ספציפי, אבל נראה שהיא מכילה את הכול בצורתו הפוטנציאלית. אנו יכולים לתפוס את עצמנו בו-זמנית כהכל וככלום. בעוד שזהותנו האישית והאגו המוגבל שלנו נעלמים, אנו חשים שהתפשטנו עד שהווייתנו מכילה את היקום כולו. באותו אופן, ניתן לראות את ריקוּת כל התופעות, או ריקוּת שכל התופעות נובעות מתוכה. אנו יכולים אפילו להגיע למצב בו אנו רואים שהעולם כולו קיים ואינו קיים בו-זמנית. את מה שגילינו במצב או בחוויה זו איננו יכולים להמשיג; מילים אינן יכולות לתאר אותו. האופי והמבנה של השפה אינם מתאימים למטרה זו. עם זאת, לחוויה זו יכולה להיות השפעה עמוקה על מערכת האמונות ועל תכנית החיים שלנו.

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

4 תגובות

  1. תודה! גם אני חווה באופן דומה את הדברים ותמיד שמחה לגלות שאני לא היחידה… המצב שבו אין אני והמציאות לא קיימת, הוא מצב של ריק, בחוויה שלי. אין בו אור או אהבה או כל קסם אחר. בשבילי זו חוויה כל כך עוצמתית אבל נדיר שמוצאת לה הד בעולם, כי כמו שכתבת רבים מתארים אותה כחיובית, קסומה, אלוהית, ובחוויה שלי זה לא חיובי ולא שלילי…. זה פשוט המציאות כפי שהיא.
    מה לומדת מזה? שיש לי בחירה! אני חופשיה! מכיוון שלכל יש משקל שווה, כל המחשבות /רגשות/תחושות המרחפות להן בחלל שנקרא "אני" הינן שקולות זו לזו, התודעה שלי יכולה לבחור עם מה להזדהות ולמה לקרוא "אני". אני יכולה להיצמד למחשבות שמפחידות אותי לדוגמא ולראות את התוצאות שלהן (וזה קארמה) או להיצמד למחשבות האוהבות שלי ולראות את התוצאות שלהן (וגם זה קארמה). מכיוון שבמימד המוחלט הכל לא קיים, לא משוייך אליי או לכל דבר אחר, אני יכולה במעמד היחסי לבחור לאן לכוון את תודעתי.
    ו… כמובן שלא תמיד מצליחה בכך כי לא תמיד אני מחוברת באותו אופן למימד המוחלט.
    תודה שכתבת את הדברים.

  2. ועוד תגובה, של שרון אבני, בדף פייסבוק שלי.

    Sharon Avni: מרתק, מהרהר האם ההמשגה ב"מצב היחסי" חייבת להיות מותנית תרבות. ב"מצב המוחלט" ריקות ההמשגות, לתפיסתי בכל אופן, יכולה להעניק מבט אוניברסלי חוצה תרבויות ושפות. אתה חוזר אדם אחר מהמצב, ובהכרח התניותך.

    עמיר פריימן: זו תובנה מדהימה. זה דומה למה שאילניה Kor כתבה כאן למעלה. שניכם בעצם אומרים שאחרי ה"גיחה" ל"מצב המוחלט" אתה לא חוזר לאותן התניות בדיוק שהיו לך קודם לכן, אלא משהו בהן מתערער, נפתח, ומתעצב או ניתן לעיצוב מחדש. זה מתאים לגמרי לחווייתי ומסביר משהו (גדול וחשוב) שהחמצתי במאמר. צריך לעכל את התובנה הזו ולהבין מהן ההשלכות שלה.

  3. אני רוצה להביא כאן תגובה חשובה שהעלתה אילניה קור בדף פייסבוק שלי, אחרי שקראה את המאמר (ובעקבותיה התכתבותנו):

    Ilaniya Kor נהדר עמיר. ונדמה לי שזה מסביר את הדרך שלך כחוזר בשאלה. משם זה התחיל. משאלה. ואולי לכן אתה דבק בה גם כדרך רוחנית. לגבי הקנבס הריק , מחווייתי שלי אני פחות מתחברת שהציור המצויר הוא מהתודעה הסובייקטיבית ומפרשנות אישית ותרבותית. והרי החוויה הזו מחוללת לא פעם שינוי תפיסתי כה עמוק. אני יודעת שזו הגישה הרווחת גם של גי'ימס, אך ככל שהמגע עם הטרנסצנדנטי הוא ישיר, הוא יביא משהו שהוא באמת אחר… אחר מהאני. השאלה היא אולי מאיזה כיוון אנו כותבים את החוויה…..מהאני.? . מהמפגש?

    עמיר פריימן לחווייתי אי אפשר לכתוב, גם לא לדבר, מתוך המצב האחדותי — רק מתוך הממד שבו קיימים אני נפרד, שפה ויכולת המשגה. ואלה, בהכרח, הם מותני תרבות ואישיות. ברור גם לי שיכול להיות שינוי תפיסתי עמוק בעקבות החווייה. אני עדות לכך. אבל הוא בא בעקבות, לא בעת החווייה.

    Ilaniya Kor בוודאי שבעת החוויה אין אני מדבר. אך הכתיבה יכולה לשאת רישום עמוק של מה שמעבר לאני.. וזה האתגר בעיניי. לשוב אל האני ממקום חדש. ובתוך זה ניתן גם לייצר שפה חדשה. פרדיגמות חדשות… הנושאות את המטען הסגולי של החוויה והרי זה חלק ממבנה של מהפכות מדעיות ולא מדעיות. ? משם זה הרי מתחיל.. נדמה לי שהסיפא של המאמר עלול לסתור את תחילתו.

    https://www.facebook.com/freimann.amir

העגלה שלך