להיטבל בפגאניות: שבוע השבט כמבוא למונותאיזם

בהרצאותיו אודות החינוך הציע רודולף שטיינר לסיים את הפרק הראשון בחינוכם היסודי של הילדים, בכיתות אל"ף ובי"ת, ב"תקופה שבטית". בתקופה זו אמור להסתיים תהליך בניית "ישות הכיתה" — ישות שנועדה לשאת את הפעילות החברתית, וכן את הפעילות האינדיבידואלית של כל אחד מן הילדים, גם בשש השנים שלאחריה. וכשמה, "התקופה השבטית", אמורה לדמות חיי שבט בטבע. העשייה השבטית המשותפת, הכוללת מלאכות-שטח, בישול בטבע, נגינה, שירה ותנועה שבטית, טיולים ופעילויות רבות נוספות, הופכות את השבוע השבטי לחוויה עוצמתית עבור כל המעורבים בשבוע זה.
ואכן — לכל שבוע שבטי יש מספר מעגלים התומכים בו:
הראשון והמשמעותי, הוא המעגל של הילדים והמחנך, המהווה את ליבת הפעילות. בכל יום מצטרפים למעגל זה גם מספר הורים מלווים ומורי מקצוע המנחים את העבודה והיצירה באותו יום.
מעגל נוסף הוא של אנשי-צוות נוספים מבית הספר, אשר אינם עובדים עם הכיתה ביומיום, וכן של אחים, סבים, והורים שאינם מלווים ימים שלמים. כך, אירוע הסיום של כל תקופה שבטית הופך להיות חגיגה של עשרות רבות של אנשים השותפים לחוויה. ואמנם, הניסיון מלמד שהכיתה מתעצבת ומתגבשת מאד בעקבות החוויה.
אך האם הגיבוש ובניית ישות הכיתה הן המטרות היחידות של התקופה השבטית? והאם ניתן לשלב בתקופה זו גם ערכים ותהליכים נוספים?
התמזל מזלי לחנך את כיתה בי"ת פעמיים, ובשתיהן יצאתי עם כיתותי לתקופות שבטיות. בתקופה זו גם כתבתי את עבודת הגמר שלי בסמינר ולדורף "זומר" ברמת גן, שעסקה בקוריקולום התרבותי-היסטורי בחינוך ולדורף, ובהתאמתו לגילאים השונים.
בעבודה זו הצבעתי על כך שהקוריקולום הרשמי אמנם מתחיל בלימוד סיפורי התורה בכיתה גימ"ל וממשיך במיתולוגיות צפון-אירופאיות (בדל"ת), והודיות ומצריות (בכתה ה"א). לימודי היסטוריה של ממש מתחילים במחצית השנייה של כיתה ה"א בלימוד התרבות היוונית, ואחריה תרבות רומא, ימי הביניים, הרנסאנס והעת החדשה (בכיתות זי"ן- טי"ת). תרבויות קדומות יותר נלמדות באופן מודע רק בראשית הלימודים בתיכון.
מתוך היש מתגלה האין: לימודי התרבות (שנלמדים ללא הקשרם ההיסטורי) ולימודי ההיסטוריה בחינוך ולדורף נלמדים בדרך כלל ללא הנדבך הפרה-היסטורי שקדם להם. אותו הנדבך הוא, על פי הבנתי, החיים השבטיים.

להיטבל בפגאניות

ואכן, בחיים השבטיים פועלים לא רק חיי המעשה, אלא גם מערכת האמונות הקשורה קשר עמוק למקצבי החיים של הטבע. דווקא קוריקולום כיתה גימ"ל יכול לסמן עבורנו את הדרך לעבודה משמעותית בתקופה השבטית:
כיתה גימ"ל נפתחת בלימוד סיפורי הבריאה בספר בראשית, ומסתיימת בסיפורי האבות העבריים — אברהם, יצחק ויעקב. והרי, תודעת האדם באשר לתהליכי הבריאה הבשילה רק לאחר תקופת חיים ארוכה שבה חיה האנושות
חיים שבטיים (תהליך ששרידיו נמשכו עד המאה העשרים). כיצד, אם כן, חוו האנשים את העולם ללא סיפור בריאה מלווה? סיפורי האבות, ובייחוד סיפורו של אברהם אבינו, מספרים את המעבר מעבודה של ריבוי אלילים לאמונה מונותאיסטית ולעבודת אל אחד.

מוכר במיוחד הוא מדרש "בראשית רבה", המספר את סיפורו של אברהם המנתץ את הצלמים בחנותו של אביו, כחלק מתהליך התמסרותו לאמונה באל האחד:  "תרח אבי אברהם יוצר פסלים היה... פעם אחתת באה אישה עם פנכה של סולת ואמרה לאברהם: 'הנה לך, תן את הסולת לפני הפסלים'. קם אברהם, לקח מקל ושבר אותם ושם את המקל בידו של הפסל הגדול ביותר. כשהגיע תרח אביו שאל את אברהם: 'מי שבר את הפסלים?' אמר לו אברהם: 'האם אוכל להסתיר ממך את מה שאירע? ובכן, אישה אחת הביאה פנכת סולת ואמרה לי לתת אותה לפסלים. זה אמר: אני אוכל ראשון, וזה אמר: אני אוכל ראשון. לבסוף קם הגדול שבהם לקח את המקל ושבר את הפסלים האחרים'. אמר לו תרח אביו: 'מה אתה משטה בי ? האם פסלים מסוגלים לכך?!' אמר לו אברהם: 'ישמעו אוזניך את הדברים שאומר פיך!"

סיפור הבריאה המקראי וסיפורו של אברהם אבינו מצביעים על האמונות שבהן היו בני האדם אוחזים בתקופה זו: אמונה עמוקה בכוחות הטבע, מתוך ההבנה החושית-והרוחית העומדת מאחוריהם, וסגידה לאיתני הטבע עצמם. העבודה הייתה לעצים ולאבנים, לכוכבים ולמזלות, ובשלב מאוחר יותר גם לצלמיות ולאלילים בגדלים שונים ומחומרים שונים. המקרא מלא וגדוש בעדויות למאבק מתמיד של המאמינים המונותאיסטים (בדרכי שכנוע ובדרכים אלימות) בעובדי האלילים, מאבק שנמשך מאות רבות אחר-כך. הסיבה למאבקים אלה היא, כמובן, אי-יכולתם הן של האלים המרובים והן של האל האחד לתת מענה ומזור לכל בעיותיהם של המאמינים. בהיעדר פתרון פנו תמיד חלק מן האנשים לחלופות אחרות.
את התובנות האלה בלתי אפשרי לספר לילדים ולא חכם לנסות לעשות זאת, הואיל ועליהם לחוות את הדברים מתוך התת-מודע. נכון עבורנו רק להעניק להם את חוויות האמונה בכוחות הטבע בטרם נפשותיהם חוו את תהליכי ההיפרדות מן העולם, ואת חוויית האמונה המונותאיסטית מיד לאחר ההכרה שלהם כי הם לבדם בעולם (סביב שנת חייהם התשיעית). הקדמה ארוכה זו נועדה להכין את לבם של ההורים ואת לבה של הקהילה לקראת מהלך
תודעתי שאינו מובן מאליו, ושעלול ליצור רתיעה, בייחוד בישראל. המדובר ב"טבילת" הילדים למשך זמן מוגבל באמונה הפגאנית, ויחד אתם לעבור מאוחר יותר את המעבר לאמונה באל אחד (בשנים הבאות יעברו תהליך משלים של "שקיעת האלים" ושל מציאת המקודש בתוך עצמם). ואכן, רבים בישראל — חילונים ודתיים כאחד — מחזיקים בעמדות שמרניות באשר לאמונה ולדת.
עבודת אלילים, גם אם סמלית ומרומזת, נתפסת כטאבו, ועלולה להרתיע הורים. ועל-כן חשוב עבור מחנכים המעוניינים לקיים תקופה שבטית שכזו לקיים שיח מקדים עם ההורים.

שבט אפריקאי

המחשבה לאיזו תרבות נכון לקשור את התקופות השבטיות ליוותה אותי במשך זמן רב: מחנכי ולדורף רבים נוהגים לקיים "תקופה אינדיאנית", אחרים עורכים "תקופה בדואית". האינדיאנית נדמתה לי מרוחקת מאד מן המקום שבו אנו חיים, ואילו הבדואית המדומיינת שונה מאד מחיי הבדואים כיום. כך נפל הפור על שבט אפריקאי (מתוך ידיעה שגם אפריקה האמיתית שונה מאד מן החיים בשבט שלנו). הבחירה באפריקה הייתה נכונה מתוך ההקשר הפרה-היסטורי של התפתחות האנושות, שהרי האדם הנבון — ה"הומו סאפיאנס" — החל את דרכו באפריקה, ומשם נדד לשאר היבשות.
כשבועיים לפני היציאה אל הטבע התחלנו לשיר שירים אפריקאיים — כחלק משירי הבוקר, במעגל הריתמי ובשיעורי המוסיקה. במקביל, הכינו מורות המלאכה עם הילדים בובות אפריקאיות. שבוע לפני ה- D-day הפתעתי את התלמידים:
ברחבי הכיתה תליתי מסיכות אפריקאיות רבות שהביאו הורי הכיתה. מעשה זה נתן את האות להתרגשות רבה ולשינוי האווירה. זה גם היה הרגע שבו חשפתי את דבר היציאה לשבוע השבטי, שעד אז נשמר כסוד.
הכנה אחרונה לשבוע השבטי הייתה הדפסת חולצות שחורות אחידות בעלות עיטורים אפריקאיים עבור כל משתתפי האירועים: שתיים לכל ילד ואחת לכל מבוגר מלווה. הלבוש בתלבושת השבט ריגש את כולם מאוד, והיה גורם
מאחד בשבוע השבטי כולו. אין מלים לתאר שלל חוויות העוברות על כיתה בשבוע שכזה: שירה, יצירה, ליקוט ובישול בטבע. שבוע שהחזרה ממנו היא אחרת. ועדיין — במסגרת החוויות הלא-ידועות חשוב היה לי לחוות עם הילדים חוויות מכוונות שעליהן אבסס את מלאכת החינוך שלי בשנים הבאות: ואכן — את התקופות השבטיות עטפתי בעטיפה פגאנית שמהותה הייתה הדמיה של עבודת איתני הטבע והיסודות השונים: האדמה, המים, האוויר והאש. "עבודת האלילים" נעשתה בשיר, בדקלום וביצירה: ביום הראשון בנו ההורים "מערה" — מעין אוהל בד חשוך. ב"מערה" היינו מתכנסים את כינוס הבוקר שלנו, וממנה היינו יוצאים אל העולם, כדרכו של ההומו סאפיאנס.
באותו הבוקר בנינו יחד מקדש לאלים השונים המייצגים את יסודות הטבע (וגם את הטמפרמנטים האנושיים). במקדש זה היינו מסיימים כל יום פעילות. "עבודת המקדש" יועדה, כאמור, להיכרות בלתי-אמצעית עם יסודות הטבע, ואף ל"סגידה" סמלית. כך, המסיכות האפריקאיות שקישטו את הכיתה נדדו אל המקדש, זכו לשם ולתואר (מיה — אלת המים; הווה — אל האוויר וכדומה). בכל יום הייתה קבוצת ילדים מכינה במסגרת פינות יצירה "מנחות" בכל פעם לאל אחר, מהחומרים הנמצאים במקום. בטקס סיום היום היינו מעניקים את אותן המנחות לאלים, בליווי דקלומים מיוחדים. אל האדמה זכה לקבל מנחות עשויות חימר; אלת המים קיבלה מיני צלוחיות וכלי קיבול מחימר ומבמבוק;
אל האוויר קיבל מוביילים מבמבוק, דרכם יכולה הרוח לנשוב; ואלת האש קיבלה דרקוני חימר ובפיהם קופסאות גפרורים שלמות שהוצתו בבת אחת.
נדמה שהעשייה הפגאנית הצליחה: לפחות אם אחת סיפרה לי שבתה חוזרת הביתה ומספרת ש"יפתח מאמין באלים". כיום, כשאנחנו מספרים בכיתה על קין והבל המקריבים קורבנות ומעניקים מנחות על מזבחות, לילדים יש תמונה כלשהי לגבי הדברים.

האחים כהי העור

סדרה ארוכה של אורחים היו לנו בשבוע האפריקאי: מורות למלאכה שיצרו אתנו, מורות למוסיקה שניגנו, הורים וסבים שניגרו ועוד ועוד. מרגשים במיוחד היו המפגשים עם המורה לחינוך גופני של ביה"ס (שאינו מלמד את תלמידי הכיתות הנמוכות) ואת המנקה — שניהם ממוצא אתיופי. המנקה הוזמנה לבלות אתנו יום שלם, במהלכו סיפרה לנו ארוכות על אודות חיי הכפר שלה כילדה, וכן יצרה ובישלה אתנו. המפגש היה עוצמתי וחשוב עד שכיום אני
רואה את כל הילדים מברכים אותה לשלום באהבה. המורה לחינוך גופני גם הוא עבד אתנו ויצר קשתות וחצים, כפי שנהג להכין בילדותו. חוויית שבוע שבטי אינה יכולה להסתיים כך פתאום. בכולנו היה הרצון לסחוט עוד קצת
מהלימון המתוק הזה. היה זה אך טבעי לשוב לכיתה ולהקריא מ"בארץ לובנגולו מלך זולו" הנפלא של נחום גוטמן. דווקא הצייר העירוני הזה היטיב לתאר סצינות טבע קלאסיות, שפגשו את עיניהם הפעורות של הילדים:
"דממה. עוד מעט נשמע אולי את קול הכוכבים הסובבים בשמים. נשבה רוח קלה. רשרש עלה אחד — וזה הכל. לא יותר. הלילה שב להיות כקודם. שאלתי: מה זה היה? האדמה נשמה. — ענה הכושי. שטויות. האדמה אינה נושמת. אבל יש דברים שאנחנו מרגישים ואיננו יודעים מה הם."
חוויות השבוע האפריקאי עוררו במורים שהתארחו ועבדו בו שאלות רבות. בשנה זו שאלנו את המנקה שלנו אם תרצה שנקרא לה בשם העברי שניתן לה כאן )ובו תמיד פנינו אליה(, או שנקרא לה בשמה האתיופי המקורי. לא הייתה מאושרת ממנה, הן בעבור השאלה, והן בבקשתה לחזור ולהיקרא בשמה המקורי. המודעות המשיכה גם בעבודת הקולגיום, אז עלתה הבקשה לצייר חלק מן האנשים בעבודת הלוח שלנו, המחנכים, כבעלי עור-כהה. הדבר עורר אותנו גם לסוגיה איזה צבע אנחנו מכנים "צבע גוף". והרי אהוד בנאי כבר הצביע לפני שנות דור בשירו "האחים כהי העור", על הנחת היסוד הבעייתית שלנו באשר לאדם האפריקאי: "ואני בעיניהם ראיתי איזה אור: ומי יידע אם אברהם לא היה שחור."

דקלום השבט

שבט אפריקאי יוצא לו לדרכו
ראשון צועד לו המנהיג ובני הכפר אתו
ומסעם סבוך, ארוך ומסוכן
הולכים הם יום וליל ונחל לצדם.
בשחר יום עוצרים ומביטים דומם
במים משתקפים ההרים שממולם
גבעות, שדות, עצים, בית וגם הר
עתה הם מציצים מעומק הנהר.
חיות וגם צמחים שיש למעלה בעולם
יופיעו זה עתה במים בדיוק מושלם
עומד לו שבט אפריקאי, מביט אל השמים
רואה אדם על אדמה — עולם שני במים.

צילומים: חגית ארליק