מי הדמות המשפיעה ביותר על החינוך בישראל? [איגרת 61]

ביום שלישי הקרוב אנו נוציא איגרת מיוחדת לכבוד השנה החדשה ופתיחת שנת הלימודים. נשמח לקבל מכם תמונות מהיום הראשון לשנה"ל, לכתובת [email protected]

אם ישראלית - מי ידע חייך?

אז מי משפיע על החינוך בישראל?

שר החינוך?

נו, הרי היו לנו 12 שרי חינוך בעשרים השנים האחרונות. מה כבר אפשר להשפיע שאורך הכהונה הממוצע הוא 20 חודשים?

מנכ"ל משרד החינוך? תוחלת תיפקודו כמו השר והתוצאות בהתאם.

מנהלי המחוזות והסמנכ"לים? כאן כבר כדאי לעצור. אלה אנשים חשובים באמת בעלי כוח רב.

יד ללב, האם אתם הקוראים מכירים מישהו מהם בשמו?

מצד שני ובסופו של דבר, הם בעיקר, מבצעי מדיניות ולא מעצביה.

אולי הפרופסורים, כותבי המחקרים המלומדים ושומעי ההרצאות בקונגרסים הבין-לאומיים?

באמת? מתי לאחרונה ראיתם מחקר ששינה את החינוך אצלנו? או פרופסור שדם-ליבו הוא הובלת שינוי רדיקאלי?

הבחירה שלי היא פשוטה וכמעט מובנת מאליה בעבורי.

הדמות המשפיעה ומעצבת יותר מכל את החינוך בארץ היא האם הישראלית.

קרועה בין דרישות סותרות (קריירה-אמהות, זוגיות-אינדיבידואליות), מלאת לבטים מהררי מידע הנשפכים עליה, מוקפת ציפיות שונות מכל עבר ומחפשת את עצמה בעולם שאיבד את הביטחון האינסטקטיבי בידע האנושי ובחושים האימהיים.

אל המרחב הזה נולדת האמהות העכשווית.

עוד טרם לידתו זוכה הילוד הישראלי בהתערבות רפואית הגבוהה ביותר בעולם.

האם זה טוב? האם זה נבדק? או שהתשובה לחרדות רק מעלה את המפלס שלהם עוד מדרגה.

מיום היוולדו עטוף בנה של המשפיעה בעודף ובחסר.

עודף ציוד, עודף צעצועים (כל אחד מכיר את התמונה שחדר הילדים עמוס כמעט כמו חנות צעצועים), ארון הבגדים יכול להלביש רביעייה בקיבוץ של פעם. מבחר המותגים לא יבייש שום שדרה מרכזית במטרופולין עולמי.

עודף של שאלות ומבחנים. צורת הלימוד המקובלת במרבית מהבתים היא שאלה, כמעט אקדמית, שהרך צריך לענות עליה. רק צאו אל מגרש משחקים, בפרוור העיר לעת אחה"צ והקשיבו לשיחות עם הרכים. מבנה השיח המרכזי הוא של מבחן: "מה זה בובי?" "איך קוראים לזה?" וכן הלאה.

כשנלקחת אתנחתא מהמבחן, עוברים אל אחיו ההסבר. כל שאלה תמימה של פעוט נענית בהסבר אקדמי מפורט ומדויק שהוא מעל ראשו של הילד וההפך ממה שביטאה משאלתו.

החסר העיקרי הוא הזמן. לא השקר המכובס של "זמן איכות". אלא זמן מתמשך להיות. פשוט להיות ביחד עם הילדים.

לחצי הקרירה, המצוקה הכלכלית, פערי המושגים בתוך הזוגיות בדבר חלוקת התפקידים (הרי בסוף מזכירת בית הספר תמיד מתקשרת לאמא כדי להודיע על הילד החולה), מערכת החינוך שאינה מקרבת, כל אלה הופכים ל"גנבי זמן" שכמעט אי אפשר נגדם.

כך הנדבך הבסיסי ביותר בגידול הילדים וחינוכם נמצא תמיד בחסר.

"אין לי זמן" הוא כמעט סיסמת הדור. או בביטוי התפעולי "אני כל כך לחוצה".

בכך שכל הזמן רוצים ורוצים מהילדים, מציפים אותם בעודף חומרי, ופעמים רבות מדי אין מספיק זמן ללוות אותם, לשחק איתם, לטפל בהם ובעיקר להיות איתם – כך מעצבת האם הישראלית יותר מכל שר מנכ"ל או פרופסור את הילדות. ממנה השפעתה המקרינה על מערכת החינוך שלנו.

שדמותה כדמותנו.

גלעד אלון, יליד 1953, ממקימי מערכת "שקד" לחינוך ולדורף בקרית טבעון ושותף בחנות לספרים יד שנייה "קרון הספרים".

לוקח חלק ביוזמה להקמת מסגרת ארצית לעמותות ועדי הורים של חנוך ולדורף בישראל.

נשוי לסטפני, חלוצת חינוך ולדורף בישראל, אב לשתי בנות ושני בנים וסב לשלושה.

פורסם לראשונה במוסף 50 המשפיעים על החינוך בישראל של רשת שוקן.

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

מתעניינים בחינוך אנתרופוסופי?

הירשמו וקבלו חינם גישה ל14 מאמרים נבחרים ממגזין אדם עולם!

העגלה שלך