ספר לי, חמודי, איך עברה עליך הלידה?

ספר לי, חמודי, איך עברה עליך הלידה?

הילד לא סובל חולצות הדוקות? הילדה מתקשה להיכנס לאוטו לפני נסיעה? איך הם נרדמים בלילה? ובעצם, איך אתם עצמכם מתנהגים במסיבה שבה אתם מרגישים לא רצויים? להיריון וללידה יש עלינו השפעה גדולה משאנחנו נוטים לחשוב. מירי מתתיה מסבירה כמה חשוב לשוחח על חוויות היריון ולידה במיוחד כשמקבלים ילד לגן

בימינו, במהלך כל תשעה חודשים נתונים, ממתינים ללידה ברחבי העולם כמאה ושמונים מיליון הורים! — כך לפי המאמר "כיצד פסיכולוגיה טרום לידתית יכולה לעצב את העולם".[1] ההורים האלה, כתוב שם, עשויים לחוש מאושרים או אמביוולנטיים, כועסים או חסרי אונים, ובהתאמה יחושו תינוקותיהם רצויים או דחויים. העובּר מעצב את עצמו בתוך הרחם, ואילו ההורים מעצבים את העולם. אכן, דברים אלה מזכירים את התפיסה האנתרופוסופית לגבי ההדדיות שבין האדם לעולם.

כך מהדהדים גם דבריו של ד"ר תומס וֵרני (Thomas Verny), פסיכותרפיסט, תרפיסט משפחתי וחוקר מאוניברסיטת טורונטו, שאמר בהרצאתו[2] כי החינוך מתחיל כבר ברחם. הוא סיכם כמה מחקרים שהופיעו בספרו חייו הנסתרים של העובר[3], ומהם משתמע כי האקולוגיה של העולם היא האקולוגיה של הרחם. לדבריו, על נשים בהיריון להיות מוגנות מפני חשיפה לרעלנים כגון חומרים ממכרים, אלימות, מתח ודאגה. וֵרני ציין, שכאשר האם מוזנת היטב וזוכה לסביבה אוהבת ותומכת, ייהנה התינוק גם בבגרותו מבריאות טובה, התנהגות רגועה ויחסים מכבדים עם הטבע והחברה. על החברה לדעת, שתינוק אשר מופגז ברחם אמו בכימיקלים, הורמונים ובאלימות סביבתית, ינהג בבגרותו באלימות כלפי אנשים והסביבה. בסיכום דבריו, הציע שייערך כנס שייקרא: "אקולוגיה של הרחם — אקולוגיה של העולם".

תינוק ברגע לידתו. צילום: ליהי עמיצור לובל

צילום: ליהי עמיצור לובל

זיכרונות מהצונאמי

הלידה היא תחילת החיים עלי אדמות, ובו זמנית גם תום עידן התמימות של הקיום חסר המשקל וחסר המודעות העצמית של העובר ברחם. בעצם, הלידה היא מסדרון המעבר בין שני אולמות תיאטרון: זה שבו התחולל ההיריון, וזה שעל בימתו מוצגת הצגת חיינו. גם בהיריון, כמו בחיים, ישנם "שחקנים" נוספים שאת נוכחותם חווה העובר, כפי שיפורט בהמשך.

בעת הלידה מתחולל מעין "מעבר סף" שעושה הרך הנולד, ושמהווה משבר גם לאם וגם עבור התינוק, כפי שמביעות יפה מילותיה של אביבית:

"כמו צונאמי ענק שוטף אותי, ואני שואלת את עצמי מאין יבוא עזרי, הכוחות שלי הולכים ונגמרים. הכאב המטורף הזה לא דומה לאף כאב שהרגשתי אי פעם בעבר, תחושה שלא ניתן לתאר במילים..."[4]

לכן, ברור שיש לעודד שיח פתוח בין ההורים, אשר עברו את הצונאמי של לידת בנם או בתם, לבין הגננים והגננות אשר מקבלים את הילד לגן כשנה או שלוש שנים לאחר האירוע המשמעותי הזה. הרי אם נפגוש מישהו שבאמת נכח בצונאמי לפני שלוש שנים, יהיה לנו ברור שהסופה הזו חקוקה בזיכרונו ומשפיעה על התנהגותו. אין סיבה שלא נתייחס ללידה כאל אירוע מכונן מסוג זה, ואל משך ההיריון כאל תקופה המשפיעה על עיצוב אישיותו של האדם. כיום כבר ידוע, כי במהלך ההיריון קולט העובר הרבה רשמים מהסביבה החיצונית. מחקר הראה, למשל, שעובר ששמע את אביו מקריא סיפור מסוים, אהב במיוחד להקשיב לסיפור זה לאחר שנולד, ואף העדיף להאזין לקולו של האב כשהוא מספר אותו. באותו האופן קולט העובר מוזיקה, ריב בין הוריו, צפירה או את תחושת בטנה הקופצת של אמו כשהיא צוחקת.[5]

בחינוך ולדורף נוהגים הגננים לערוך שיחות היכרות ארוכות ומפורטות עם ההורים בטרם כניסת הילד/ה לגן, ובעיניי חשוב ליצור אמון והכלה שיאפשרו דיון מעמיק גם בנסיבות הגעתו של הילד לעולם — דבר שיכול להועיל ליחסי הגננים עם הילד ועם הוריו, וכן לכוון את הדרך החינוכית שיבחרו ביחס אליו.

אחת האימהות בפעוטון שלי נהגה להיכנס לביקורי-פתע בתואנות שונות: "שכחתי להביא לילדה חיתולים", או: "הבאתי לגננות קצת מהעוגיות הנפלאות שכרגע אפיתי". לפעמים הייתי רואה את ראשה מציץ מעבר לגדר בזמן שהקטנטנים שיחקו. כשהייתי תופסת את מבטה, היא הייתה אומרת: "במקרה עברתי בסביבה." גם הילדה הייתה חששנית, וניכר היה שקשה לה לבטוח בסביבתה בגלל האופן שבו גוננו עליה הוריה. לפני ששמעתי במלואו את סיפורה של המשפחה, עלו בי שאלות לגבי התנהגותה של האימא הזו, עד שנודע לי מפיה, שהקטנה היא בת יחידה שהגיעה לעולם לאחר שתים-עשרה שנות טיפולי פוריות מפרכים. כמה חשובה התקשורת בין הגן לבין ההורים! בעקבות המידע שלמדתי, היה טבעי עבורי להכיל את האם ולהתייחס באהבה אליה ואל בתה.

תינוקות שנולדים כאשר חבל הטבור כרוך על צווארם, נוטים שלא לאהוב חולצות "גולף" סגורות או צווארונים מכופתרים ועניבות. הגוף זוכר את מה שהתודעה לא הייתה מסוגלת לתפוס

ילד לא רצוי

באחד הימים הגעתי לגן שאני מלווה, ובדיוק יצאה ממנו אחת האימהות שהשאירה בו את בנה הבכור. היא דחפה עגלה, שבה ישן בנה השני — בן כשמונה חודשים. כשהתעניינתי בשלומה, היא התפרצה: "אני שוב בהיריון! כבר בחודש שלישי... את מדמיינת דבר כזה?! אני עוד מיניקה! אני לא ישנה בלילות..." חיבקתי אותה. הרגשתי שהיא באמת במצב קשה ומורכב. אמרתי לה, שייתכן שנשמתו הקטנה של התינוק אשר בבטנה ממש חיפשה ורצתה להתחבר למשפחה המקסימה שלהם. לאחר שנפרדנו, נשארתי עמוסה במחשבות על האופן שבו יתקבל התינוק הזה בעולם. האם במהלך ההיריון הוא יחוש בכל זאת רצוי ואהוב? כיצד יתייחסו אליו לאחר הלידה?

מחקר[6] שעקב במשך שלושים וחמש שנים אחר ילדים שהאימהות שלהם לא רצו בלידתם, הראה ששביעות הרצון שלהם מחייהם בבגרותם, היכולת הלימודית שלהם ויכולתם ליצור יחסים חברתיים וזוגיים תקינים — נפגעו במידה רבה. מחקר אחר[7] מראה שתינוקות לאימהות אשר לא רצו בהיריון בגלל מצבן הכלכלי — אך לאחר הלידה התעוררה בהן אהבה לתינוקן — דיווחו בבגרותם על רמת שביעות רצון סבירה בחייהם. אימהות שחשו שאינן מסוגלות מבחינה רגשית להעניק לילד את מה שהוא זקוק לו, נטו שלא להיניק בכלל או היניקו זמן קצר, ובהמשך קיבל מהן הילד תמיכה מועטה במצבי משבר בחייו. ילדים לאימהות שלא רצו בהם בגלל יחסים לא תקינים במשפחה, נטו יותר לצריכת סמים בבגרותם והיו מועדים בשכיחות גבוהה יותר להגיע לבתי כלא או למוסדות פסיכיאטריים, מאשר ילדים רצויים במשפחות שבהן היחסים היו תקינים.[8]

אם ובתה רגע לאחר הלידה. צילום: ליהי עמיצור לובל

צילום: ליהי עמיצור לובל

הרי אם נפגוש מישהו שבאמת נכח בצונאמי לפני שלוש שנים, יהיה לנו ברור שהסופה הזו חקוקה בזיכרונו ומשפיעה על התנהגותו. אין סיבה שלא נתייחס ללידה כאל אירוע מכונן מסוג זה. יש לעודד שיח פתוח בין ההורים, אשר עברו את לידת בנם או בתם, לבין הגננים והגננות אשר מקבלים את הילד לגן כשנה או שלוש שנים לאחר האירוע המשמעותי הזה

עוּבּרים באירוע חברתי

כיצד נגיב כאשר נגיע לאירוע חברתי, ולפתע נרגיש מעין ריחוק או קרירות מצד שאר הנוכחים? רמת הביטחון ותחושת המקובלוּת של כל אחד מאתנו תהיינה שונות, בין השאר בהתאם לחוויותינו כעוברים במהלך ההיריון והלידה. חלקנו נשקיע מאמץ אדיר בלהיות נחמדים: ליזום ולגשת לאנשים, לעזור במטבח, לספר בדיחות וכו'. אחרים ירגישו שאינם רצויים ויסתגרו; הם ישבו שותקים בצד כשידיהם שלובות על בטנם ויענו בקצרה לכל שאלה. רק אם מישהו יפנה אליהם בפתיחות ובחמימות, ירגישו נוח פתאום לחייך ולשוחח. הציניים, מאידך, ישתמשו בעקיצות כדי לחפות על חוסר ביטחון. באותו אופן נוכל להתבונן בהתנהגות החברתית של כל אחד מילדי הגן כמושפעת מן הרצון של ההורים להביאו לעולם ומהחוויות שעבר באותה תקופה קדומה בחייו.

נתבונן בילד שלנו וננסה לדמיין מה היה עונה לשאלה: "ספר לי, חמודי, איך עברה עליך הלידה?" לעתים כאשר נעלה בנפשנו את התמונה המפורטת של נסיבות ההיריון ותהליך הלידה, נגלה אולי מפתח זהב קטן אשר יגלה לנו סוד באישיותו של ילדנו.

איתי (שם בדוי), היום בן שנתיים וחצי, היה תינוק מסוגר שכמעט ולא הביע את רגשותיו: בכה מעט, חייך מעט ונמנע מקשר עין. ניכר היה כי אינו נהנה ממגע גופני, וכי הוא מתקשח כאשר מחבקים אותו. איתי רכש כישורי שפה באיטיות ולא נראה שהוא מעוניין להכיר את משפחתו. על מנת להרגיע את עצמו היה חוזר על תנועות התנדנדות ריתמיות. בקרב הגורמים המקצועיים עלתה האפשרות להמליץ להורים לשלוח אותו לגן המיועד לילדים על הרצף האוטיסטי.

איתי הגיע לקלינאית תקשורת שהחליטה לבחון את האפשרות, שהוא בכל זאת ילד בעל יכולות תקינות. מסיפור הלידה התברר, שהוא היה פג אשר נולד בלידה מסכנת חיים עבורו ועבור אמו. אמו נשארה להחלים בבית החולים שבו ילדה, ואילו איתי הועבר לבית חולים אחר ונשמר באינקובטור. הוא היה חשוף לזריקות וצינורות חוברו לאיבריו הזעירים. מבחינתו, המגע הגופני שלו עם העולם היה טראומתי, והוא אפילו לא קיבל את העיסוי המחסן של תעלת הלידה, מכיוון שנשלף בניתוח קיסרי. לאחר טיפול ארוך שכלל מגע וטכניקות לעידוד ההגייה והדיבור, התחיל איתי את שנת הלימודים בגן רגיל. אמו סיפרה בדמעות איך פתאום יכלה לחבק אותו ולהיווכח שהוא נענה וסופג את האהבה שהייתה אצורה בתוכה כל כך הרבה זמן, ואף מחבק אותה בחזרה.

תינוק מביט באמו. צילום: ליהי עמיצור לובל

צילום: ליהי עמיצור לובל

נתבונן בילד שלנו וננסה לדמיין מה היה עונה לשאלה: "ספר לי, חמודי, איך עברה עליך הלידה?" לעתים כאשר נעלה בנפשנו את התמונה המפורטת של נסיבות ההיריון ותהליך הלידה, נגלה אולי מפתח זהב קטן אשר יגלה לנו סוד באישיותו של ילדנו

מי לא סובל חולצות "גולף" ולמה

חוויית הלידה משפיעה עלינו לאורך כל חיינו: חברתי העוסקת ביוגה אמרה למורתה, שכאשר תרגיל יוגה דורש עצירת נשימה, היא נתקפת אימה שמא זו נשימתה האחרונה: "זו לא מחשבה רציונלית אלא מעין חרדה שמטפסת לי מהבטן וכאילו לוחצת אותי בחזה," היא תיארה. מורתה שאלה אם היא סבלה מקושי בנשימה בזמן הלידה, והתברר כי אכן התחוללה דרמה סביב תפקוד הריאות שלה כאשר יצאה לאוויר העולם. באופן דומה, תינוקות שנולדים כאשר חבל הטבור כרוך על צווארם, נוטים שלא לאהוב חולצות "גולף" סגורות או צווארונים מכופתרים ועניבות. הגוף זוכר את מה שהתודעה לא הייתה מסוגלת לתפוס כלל.[9]

גנן אשר ידובב את ההורים וישמע את סיפור הגעתו של הפעוט לאוויר העולם, יוכל להבין טוב יותר את התנהגותו. הוא יוכל אפילו להציע לו משחקי מרפא, כגון הצצה מבעד למנהרה וזחילה בתוכה, משחקים שמדמים יציאה טובה ומוצלחת מנקיקים ומערות, או נשימות עמוקות וטובות כאשר הפעוט "צולל" כביכול במעמקי הים.

במהלך השנים הרבות שבהן אני מלווה הורים וצוותים חינוכיים, אני נוכחת שוב ושוב בקשר שבין המעבר מן הרחם לעולם, לבין מעברים אחרים בחיי הילד. בדקו, האם אתם רואים אצל ילדיכם דפוס חוזר של מהלך הלידה באירועים מעבריים כגון כניסה לגן או לכיתה א' או אפילו כניסה לרכב לפני נסיעה? כתבו לי למייל את תוצאות המחקר הפרטי שלכם.

[1] Chamberlain, David B., How Pre- and Perinatal Psychology Can Transform the World, Source: Journal of Prenatal & Perinatal Psychology & Health, Spring 2018, Vol. 32 Issue

[2] בכנס שנערך באו"ם בשנת 2014 .

[3] Dr. Thomas Verny and John Kelly, The Secret Life of the Unborn Child, Penguin Random House.

[4] מתוך פורטל דולה, סיפור הלידה שלי. מאת אביבית זהבי בינשטוק.

[5] Lee GY, Kisilevsky BS. Fetuses respond to father's voice but prefer mother's voice after birth. Developmental Psychobiol. Jan 2014.

[6] Henry P David (Director), Born Unwanted, 35 Years Later : The Prague Study, pages 181-190 | Published online: 19 May 2006.

[7] Diana Greene Foster, M. Antonia Biggs, Sarah Raifman, Comparison of Health, Development, Maternal Bonding, and Poverty Among Children Born After Denial of Abortion vs After Pregnancies Subsequent to an Abortion. JAMA Pediatrics, 2018 Sep 4.

[8] John Lott, John Whitley, Abortion and Crime: Unwanted Children and Out-of- Wedlock Births , American Enterprise Institute, University of Adelaide School of Economics.

[9] Susan W. Coates, Can Babies Remember Trauma? Symbolic Forms of Representation in Traumatized Infants Journal of the American Psychoanalytic Association Volume 64, 4, August 2016.

 

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

העגלה שלך