על לאומנות, נאמנות ושייכות: ההבדל בין שחקני כדורגל לאוהדים

משחק רבע הגמר של מונדיאל 2018, בלגיה מול ברזיל, תפס אותי בקמפינג בסלובניה. מול הטלוויזיה הגדולה הצטופפו עשרות מטיילים, בני לאומים שונים מאירופה, כולם אוהדי בלגיה. בתחילת המונדיאל לא הייתה בי אהדה טבעית לשום נבחרת (מלבד אהדה אינפנטילית לנבחרת אנגליה, שנטבעה בי מילדות, סימטרית לסלידה אינפנטילית מנבחרת גרמניה), אבל ברבע הגמר כבר אהדתי את בלגיה בכל ליבי: ראיתי אותם משחקים בשלב הבתים מול תוניסיה, בהגינות, בפרגון, בשמחה, ועם כבוד ליריב; וראיתי אותם בשמינית הגמר מול יפן, מתגברים על ההלם ותחושת הכישלון אחרי שני שערים יפנים מהירים, מוצאים מחדש את האמונה והביטחון ביכולת שלהם, ומנצחים.

במחצית השנייה של רבע הגמר מול ברזיל, משהו סדק את האהדה המוחלטת שלי לבלגיה, וזה לא קרה בגלל הנבחרת הבלגית, אלא בגלל האוהד הבלגי שישב לידי: הוא לעג לברזילאים על כל איבוד כדור, זלזל בהם אחרי כל החמצה, והשמחה שלו על השערים הבלגיים הייתה רווית שמחה לאיד. הוא היה ההיפך הגמור מהנבחרת שלו וההתנהגות מעוררת הסלידה שלו המחישה את ההבדל בין אוהדים לשחקנים: אוהדים אף פעם לא משחקים ברווזים וברבורים; שחקנים משחקים את זה לאורך כל הקריירה.

נאמנות של ברבור

ברווזים וברבורים הוא משחק של שתי קבוצות שנלחמות זו בזו ומנסות לכבוש לעצמן את האגם. הברווזים נמצאים בצד אחד של המגרש (האגם) והברבורים בצד השני. עם כל מחיאת כף של מארגן המשחק עושה כל אחד מן השחקנים צעד קדימה לעבר הקבוצה היריבה. לאחר כמה מחיאות כף כאלה, כשהקבוצות כבר קרובות זו לזו, קורא המארגן בשמה של אחת הקבוצות: "בררררר-ווזים!" או "בררררררר-בורים!". הקבוצה שקראו בשמה היא זו שרודפת אחרי הקבוצה השניה, ומנסה לתפוס כמה שיותר מחבריה. כל אחד שנתפס מחליף קבוצה ומצטרף לקבוצה שתפסה אותו, והופך מברווז לברבור או להיפך. כעת יתחיל סיבוב נוסף, בסופו שוב יקראו בשמה של אחת הקבוצות, ושוב – מי שייתפס יחליף קבוצה. בסופו של המשחק בודקים מי מן הקבוצות גדולה יותר והיא מוכרזת כמנצחת.

המאפיין העיקרי של ברווזים וברבורים הוא החלפת הנאמנות הקבוצתית. בסיבוב אחד אתה ברווז, שנלחם נגד הברבורים, והנה נתפסת, ובסיבוב הבא אתה ברבור, שנלחם נגד חבריך עד לא מכבר, הברווזים. רוב המשתתפים מחליפים קבוצות ונאמנויות כמה פעמים במהלך המשחק. מעניין לראות איך ילדים מגיבים לזה: יש שמחליפים נאמנות בקלילות, ויש ששומרים בקנאות על הנאמנות לקבוצה הראשונית שלהם, ואם נתפסו והפכו לברבורים הם מנסים להיתפס בכוונה כדי לחזור להיות ברווזים.

מאז שהספורט הפך למקצועני, שחקני כדורגל משחקים ברווזים וברבורים כל הקריירה. הם מחליפים קבוצות ונאמנויות לעתים קרובות. מי שמשחק השנה בחיפה יכול בקלות לשחק בשנה הבאה בבאר-שבע, וגם מי שגדל בקבוצות הילדים והנוער של "הפועל" יכול כשחקן בוגר לקחת אליפות עם "מכבי" (ויום אחד, באחרית הימים, גם מי שגדל בנוער של סח'נין יוכל לשחק בבית"ר ירושלים).

אוהדים, לעומתם, לא מחליפים נאמנות אף פעם. בזמן כלשהו בילדות נטבעה בהם אהדה אינפנטילית לקבוצה, והאהדה הזו לא מתחלפת, הם אוהדים אותה כל החיים, באש ובמים. ההבדל הזה ניכר במגרשים: הנאמנות המוחלטת ביציעים גורמת לעוינות אגרסיבית כלפי כל מי שלא שייך למועדון, גוררת שמחה לאיד, נקמנות, ושנאה; בעוד שעל הדשא אפשר למצוא הגינות, כבוד, ואפילו אמפטיה ליריב. חלוץ יחליק צ'פחה של "ריספקט" למגן שחילץ ממנו כדור באלגנטיות, בלם יעזור לחלוץ לקום אחרי שהפיל אותו בעבירה, ובסוף המשחק, כשהאוהדים עדיין מחליפים קללות ושירי נאצה, השחקנים לוחצים ידיים, מתחבקים, ומחליפים חולצות (כמובן שאני כותב בהכללה מסוימת, הן כלפי האוהדים והן כלפי השחקנים).

זו תרומתו של משחק הברווזים והברבורים – הפחתת הנאמנות המוחלטת לקבוצה, שבט, או לאום, והיכולת לראות את האחר כאדם, מעבר לשייכות הקבוצתית. אולי באחרית הימים, אחרי הרבה משחקים של ברווזים וברבורים, גם אוהדים יחליפו חולצות בסופם של משחקים?