עצים וגפנים מסרבים להיות אויבים

לאחרונה לקחתי חלק במפגש זום של קבוצת ייננים ביודינמיים מובילים מרחבי העולם. לקראת ציון מאה שנים לחקלאות הביודינמית, הרהרנו בשאלה – איך תיראה החקלאות בעוד מאה שנים מהיום, ומה תהיה התרומה של התנועה הביודינמית לנושא?

אותה שיחה עוררה אותי למחשבות על עתיד גידול כרמי היין באקלים המתחמם – נושא שמעסיק אותי כבר מספר שנים ומתחיל משאלה בסיסית: איזה מין צמח היא הגפן? כלומר, היכן התפתחה, איזה תנאי גידול היא מעדיפה בבר, איפה שמרנו על אותם תנאים והיכן התרחקנו מהם? לתחושתי, התשובות לשאלות אלו עשויות לשנות את הגישה שלנו לנטיעה וגידול של כרמים.

אנחנו מגדלים כבשים הרועות בכרמים בחודשי החורף. הן עוזרות לנו להעשיר את המגוון הביולוגי, לנהל את צמחיית הכיסוי, והכי חשוב – מוסיפות שמחה ושלווה לאווירה

העולם שאחרי המגֵפה

אז בואו נלך אחורה, אל גפן הבר, ממנה בויתה הגפן התרבותית.

גפן הבר היא מטפס מעוצה. היא גדלה על גדות נחלים ובקצוות של אזורים מיוערים. בתור צמח מטפס, היא מסוגלת להגיע לגובה של 17-15 מטרים בחיפוש אחר האור. בניגוד לרוב האדמות עליהן מגדלים גפנים כיום – היא מעדיפה אדמת יער עשירה בחומר אורגני ובעלת מגוון ביולוגי רחב. הגפן היא צמח עם כוח וגטטיבי חזק ביותר וכל שלבי ההתפתחות שלה מוּנָעים מכוח זה. לגפן יש גם קשר מיוחד לעולם הציפורים, דרך פירותיה המתוקים.

גם הגפן התרבותית היא מטפס מעוצה, אך צורת הגידול שלה הלכה וצמצמה את הגובה אליו היא מטפסת, עד שבמקרים מסוימים, באזור בורגון שבצרפת למשל, הגפנים נראות כמו עצי בונסאי קטנים. שורשי גפן הבר האירופאית והגפן המבויתת יורדים עמוק אל תוך האדמה. שורשי גפן הבר האמריקאית יורדים פחות עמוק משל אחיותיה האירופאיות.

מאז מגפת הפילוקסרה (מגפת בית השורש) שהתרחשה באירופה במאה ה-19, רובן המוחלט של הגפנים בעולם מורכבות מבית שורשים (כָּנָה) של גפן אמריקאית וחלק עליון (רוכב) של גפן אירופאית. הפילוקסרה היא סוג של כנימה אשר מוצאה ככל הנראה ביבשת אמריקה. הזחל שלה מתמקם באדמה וניזון משורשים חיים. במאה ה-19 חזרו לצרפת סוחרים מיבשת אמריקה והביאו זני גפן אמריקאית לגידול באירופה. הם לא ידעו שאותם שתילים מחביאים בתוכם גם את הכנימה הבעייתית, שהחלה להתפשט בכרמי צרפת ומשם לכל אירופה, מעכלת את שורשי הגפנים ומחריבה כרמים שלמים בזה אחר זה. הפתרון שמצאו באותה תקופה לעצירת המגפה היה נטיעה מחודשת של גפנים מורכבות – בית שורשים אמריקאי שעמיד לפילוקסרה יחד עם רוכב עליון מזן אירופאי שמפיק יין טעים. שיטה זו מנעה את חיסול תעשיית היין בעולם כולו, אך הביאה איתה גם בעיות חדשות שחלקן לא נפתרו עד היום – למשל, התאמה בין זן הכנה לזן הרוכב, החלמת הרקמות בנקודת ההרכבה, זרימת חומרי הזנה בצורה מאוזנת לכל חלקי הצמח, וחדירת השורשים לעומק הקרקע.

כמי שגדל בחרשים, וכמי שכרמיו נושקים ליער, אני תוהה רבות על היחסים של הכרם עם היער, של הגפנים עם העצים סביבן.

האם יכול להיות שהפתרון לבעיות שאנחנו מתמודדים איתן טמון במקורה של הגפן כמטפס שחי ליד עצים? אחזור לזה מייד, אך לפני כן, כמה מילים על הכרם שלנו ועל התנאים הפיזיים הייחודיים שלו.

משמחות את היין. כבשים בכרם חרשים. צילומים במאמר: דניאל מוטולה

מרוץ השליחים של החיים

יקב חרשים שוכן במצפה חרשים על גבולה המערבי של שמורת הר מירון. השטחים של היקב משתרעים על כ-60 דונם בחרשים ובצבעון, אך שטחי הכרמים משתרעים על כ-20 דונם מתוכו. שאר השטח נשמר ללא התערבות ומכיל בעיקר חורש טבעי.

בחרשים קם יקב הבוטיק הראשון בארץ (יקב הר מירון) בשנות ה-80 של המאה הקודמת. הכרם אותו אנו מעבדים ניטע על-ידי מקימי היקב בשנים בהן אנחנו – אני ושותפי גדי סער – רק נולדנו, גם כן, כאן על ההר. היקב ההוא היה חלק מנוף ילדותנו, אבל איפשהו בשנות העשרה שלנו הוא נסגר והכרם ננטש. סביב תחילת שירותנו הצבאי החלטנו להתחיל לטפל בגפנים שהיו נטושות במשך כמה שנים, מתוך רצון פשוט לעבד חלקת אדמה. זה הרצון הבסיסי אשר הניע אותנו בתחילת פעילותנו, ובאיזשהו מקום זה עדיין המניע העיקרי.

הכרם היה פה ואנחנו היינו פה ודרכינו הצטלבו, אך זה ממש לא גורע מייחודו הגיאוגרפי של המקום. חרשים נמצאת על הר שזור, בגובה 850 מטר, וזו אחת הנקודות הכי גשומות בארץ. משהו במבנה של רכס שזור מול רכס פקיעין גורם לעננים להיעצר דווקא פה. בחורף זה מתבטא בהרבה גשם, קור וגם שלג. בקיץ זה מתבטא בעננות וערפילים, כאשר במקומות

אחרים מסביב השמיים כחולים. קרינת השמש הישראלית פחות חודרת לכאן ואנחנו אוהבים את מה שזה עושה לגפנים ולהבשלת הענבים.

מזג האוויר הייחודי הזה מאפשר לנו להוציא יינות עם החומציות הטבעית של הענבים, ללא תיקוני חומצה או מניפולציות אחרות, ואני מניח שהקִרבה ליער משפיעה גם היא על טעמם של הענבים.

כֵּנוּת בכוס היין

הכרם הוותיק שלנו ניטע בשנים בהן נולדנו. אלה גפנים שהן ממש בגילנו (36-35). אנחנו מתייחסים אליהן כאל "גפנים בוגרות" אבל את עצמנו משום מה אנחנו עוד תופסים כצעירים. את החלקה הנוספת נטענו לפני שנים עשר שנים ואנחנו קוראים לה "הכרם הצעיר".

השנים הראשונות שלנו בכרם הוותיק היו שנים של למידה. למדנו להכיר את עולם היין וגם את הגפנים הספציפיות שלנו, שלכל אחת אופי קצת אחר. למדנו גם מה הדרך הייננית שהכי מוצאת חן בעינינו כדי לבטא את אותן גפנים בכוס היין. אנחנו שואפים לעשות את היין הכי טוב שאנחנו יכולים, אבל תוך כדי כך, לא רק שלא לפגוע בטבע בו היין הזה גדל, אלא גם לתרום ולהעשיר את הטבע הזה.

כאן נכנסת לתמונה החקלאות הביודינמית, שהיישום שלה מבחינתנו נטוע קודם כול בתפיסת החווה כאורגניזם חי ושלם, אשר פועל בהרמוניה עם האורגניזמים השכנים לו. מתוך תפיסה זו נובעות פעולות פרקטיות בשטח, כמו למשל – טיפוח הצמחייה הטבעית בין הגפנים על מנת להרחיב את המגוון הביולוגי, למנוע סחף ולשמור על אדמה חיה. אנחנו מגדלים כבשים הרועות בכרמים בחודשי החורף. הכבשים עוזרות לנו להעשיר את המגוון הביולוגי, לנהל את צמחיית הכיסוי, והכי חשוב – הן מוסיפות שמחה ושלווה לאווירה בכרמים. אנחנו מייצרים את הקומפוסט שלנו בעצמנו, תוך שימוש בכל החומר שיצא מהכרם בעונת הבציר, בתוספת זבל הכבשים ותכשירי קומפוסט ביודינמים. ייצור התכשירים הביודינמיים נעשה ברובו כאן וחלקו עם הקהילה של "אדמה חיה". שימוש במשחת עצים ביודינמית תומך בכוח החיים של החלקים המעוצים בגפן ועוזר לשמור על בריאות הגזע, זאת מתוך התבוננות ביודינמית ותפיסת החלק המעוצה כ"התרוממות של האדמה" או המשך חי של האדמה.

הקרקע פה היא אדמת טרה רוסה על גיר, עשירה בתחמוצות ברזל אשר נותנות לה את גונה האדום. בין אבני הגיר כאן אפשר למצוא גם הרבה גבישים של קוורץ – סוג של סיליקה לה מייחסים חשיבות רבה כל כך בחקלאות הביודינמית. היא הבסיס לתכשירים 501 ו-508 והיא קשורה לתהליכים המכונים "תהליכים קוסמיים" – שמחוברים לאיכות ארומטית, טעם ומרקם.

לוח השנה הביודינמי עוזר לנו לדייק את מועד הפעולות בכרם וגם ביקב. מועדי זמירה, פיזור קומפוסט, טיפולים עלוותיים ובְצירים, נקבעים בהתאם לשינויים בתנועת הירח וכוכבים נוספים, על פי לוח השנה המתעדכן בכל שנה.

התסיסות מתבצעות באופן ספונטני על-ידי שמרי בר המגיעים מהכרמים וללא תוספת של שמרים מבודדים. אסור לתקן ערכים במיץ וביין, ולכן חשוב כל כך להגיע עם פרי איכותי כבר מהכרם. היינות לא מסוננים (אך עדיין צלולים) ויש חשיבות ללוח השנה גם בפעולות ביקב, כמו שפיה או בִּקבּוּק. מטרתן של כל הפעולות הללו – בתהליך הייננות הביודינמי – היא לאפשר ליין לשקף את הכרם ואת שנת הבציר בצורה הכֵּנה ביותר. וזה מחזיר אותי לשאלות שאיתן התחלתי ועוד: איך העצים משפיעים על הגפנים? ומנגד: האם הגפנים משפיעות על היער? האם יש יחסי גומלין ביניהם? ואם כן – האם העצים והגפנים מתַקשרים ביניהם בדרכים כלשהן? האם היער יכול לתמוך בחקלאות? מה שמוביל לשאלה חשובה עוד יותר בימינו – האם החקלאות יכולה לתמוך ביער?

תשובה אפשרית לשאלות האלה קיבלתי מתוך התבוננות בגפנים בכרם שלנו. האדמה בכרם הגיעה עם השנים לשלב מתקדם בתהליך הסוּקצֶסיה שלה. הכוונה למעבר הדרגתי מצמחיית חלוץ ראשונית בקרקע מוּפֶרֶת – לצמחיית יער מפותחת. זה תהליך טבעי ואיטי, שיכול להתרחש רק אם לא מפֵרים את הקרקע שוב ושוב. אפשר אפילו להאיץ אותו אם תומכים בכוחות החיים שבה. בתהליך הזה לוקחים חלק חברות צמחים ואורגניזמים שונים שמחליפים זה את זה במעין מרוץ שליחים מורכב. ככל שהתהליך מתקדם, האדמה נעשית מגוונת ועשירה יותר בחיים.

כחלק מתהליך זה, בין הגפנים בכרם נבטו עם השנים עצי חורש. חלקם נמצאים שם כבר שנים רבות ממש לצד הגפנים. שורשי הגפנים ושורשי העצים האלה כנראה מפותלים אלה באלה.

בעבר היינו עוקרים את אותם עצים, מתוך ההנחה הרווחת שהם מתחרים עם הגפנים על משאבים.

עד שיום אחד התחלנו להבחין בתופעה מעניינת: הגפנים שעצים צמחו בסמוך אליהן אינן חלשות יותר מגפנים שגדלות ללא קִרבה לעצים. במקרים מסוימים הן אפילו חזקות יותר.

אני חושב שאם חוזרים אל המקור ממנו הגפן הגיעה, ומתבוננים בתהליכים כדוגמת אלה שהתרחשו אצלנו בכרם, ניתן להניח שהקשר בין עצים מסוימים לגפנים הוא קשר טבעי ואפילו סימביוטי. ייתכן וגפנים נהנות מקִרבה צמודה לעצים מסוימים, ושילוב עצים בתוך הכרמים עשוי להתברר ככלי יעיל התומך בבריאות, עמידות ותוחלת חיים ארוכה יותר לגפנים.

גפנים נהנות מקִרבה צמודה לעצים מסוימים, ושילוב עצים בתוך הכרמים עשוי להתברר ככלי יעיל התומך בבריאות, עמידות ותוחלת חיים ארוכה יותר

עץ לכל גפן

אבל איך תובנה שכזו הופכת לכלי מעשי בחקלאות הכרמים של היום, וכיצד חשיבה ביודנמית יכולה לתמוך בה?

אניח פה אפשרות אחת מתוך רבות: מה יקרה אם בצמוד לכל גפן שאנו שותלים, נטמון גם זרע של עץ מקומי שיכול להתאים ללוות גפן? (אלה ארצישראלית, כליל החורש או אלון תולע, למשל). כדי לוודא ששניהם משגשגים במידה שווה, נגזום בכל אביב גם את העץ לגובה נמוך, כפי שאנו גוזמים את הגפן. עם השנים, אולי ניתֵן לעץ לתפוס קצת גובה ולהצל במעט על הגפן מן השמש הישראלית הקופחת. אולי גם ניעזר בו לתמוך את הגפן כמערכת הדליה חלקית.

ההנחה שלי היא שהעץ המקומי יעמיק שורשים בקלות רבה יותר ולעומק רב יותר מאשר הגפן (בייחוד אם היא מורכבת על כנה אמריקאית), ויעלה מים וחומרי הזנה מעומק האדמה. מכיוון שהגפן התפתחה אבולוציונית לשגשג לצד עצים, היא תעמיק שורש בצמוד לשורשי העץ ותפתח איתו קשר סימביוטי דרך אוכלוסיית המיקרואורגניזמים בקרקע. כך היא תיהנה גם מאותם חומרים מזינים ומים שהוא מעלה, ואולי תהיה עמידה יותר למחסור במים ולשינויים קיצוניים במזג האוויר. מכיוון שהמגוון הביולוגי מתרחב מנוכחות עצים בשטח, והמערכת האקולוגית מתאזנת, גם הימצאות מזיקים שונים עשויה להצטמצם בכרם שכזה.

אולי אפילו ניתן לשתול גפנים אירופאיות על בית השורשים הטבעי שלהן ולייתר את הצורך בתהליך ההרכבה של גפן אירופאית על בית שורשים אמריקאי.

לפרקטיקה של שילוב עצים בחקלאות יש שם, קוראים לה Agroforestry. זהו תחום יחסית חדש, שהולך ומתפתח. הוא כבר מפעפע גם אל עולם היין, וניתן לראות יותר ויותר ניסויים ברחבי העולם שמנסים לבחון את התרומה של עצים לכרמים. ניתן לחשוב על עוד פרקטיקות המתייחסות לעצם היות הגפן צמח מטפס שהתפתח אבולוציונית לצד עצים, ולחפש דרכים נוספות לשלב עצים בכרם בצורה מושכלת ויעילה.