רקמת עיר חיה
צילום: גיל רוביו, באדיבות פסטיבל "מקודשת"

רקמת עיר חיה

קוראים לזה הצעה להמסת גבולות, השנה יהיו ארבע כאלו, והן כרוכות בהסכמה לבוא לנקודת איסוף ירושלמית ולהתמסר למסע של חמש עד שבע שעות מבלי לדעת דבר מלבד השפה, נקודת ההתחלה, ואופן השינוע (רגלי, ברכבת, במיניבוס)

השעה היתה רק שמונה בבוקר. בתחנה לחקר הציפורים שליד הכנסת, צפינו מתוך מסתור בציפורים פעלתניות בצמחייה עבותה, שמענו את סיפורו של אחד ממקימי התחנה, עמיר בלבן, צפר שהוא גם צייר, צלם ויוצר חברתי, ראינו גג חי עם שכבת אדמה וצמחייה מקומית ומתחם אמנות בטבע, ולמדנו, בין היתר, שדווקא לירושלים מגיעות ציפורי שיר רבות. מי היה מאמין! כמי שבמשך כמעט עשרים שנה גרה לא רחוק משם אך מעולם לא ביקרה במקום, התרוננתי. השילוב בין הסיפור האישי ששמענו, המקום, האתנחתא המוזיקלית, הרמזים המקדימים, הליווי האינטימי כל כך בעוד אנחנו חופשיים להתבונן בשקט ובפרטיות, כל זה היה מובנה להפליא ובאותה עת זורם ופתוח.

אה, עוד לא הסברתי על הליווי? נתחיל מההתחלה, בגן הוורדים ליד הכנסת, לא רחוק ממנחת ההליקופטרים. היינו כ-25 איש. קיבלנו אוזניות, שתייה קלה, חיוך והנחיות. התוודענו למלווים שלנו, שלבשו מעין סרבלי חייטים מוזרים שערכות מחטים ומספריים תלויים עליהם, וציידו אותנו בתיקי מסע שכללו נשנוש וספרוני מסע קטנים. היתה התרגשות באוויר. לפני שירדנו בהליכה נינוחה לתחנה לחקר הציפורים הרכבנו את האוזניות. קטע מוזיקלי של מנדולינה ובוזוקי השרה נינוחות וריכוז, ואז קול נעים וחם, שידע בדיוק איפה אנחנו נמצאים, פתח בשיחה אישית. זו היתה הפעם הראשונה שלי ותהיתי מאין בא הקול שמכיר טוב כל כך את הדרך. האם זה קול של מישהי שנמצאת איתנו, אחת מההולכות שמדברת ומשודרת בזמן אמת? היא הציעה כיוונים להתבוננות סביבנו, פיזרה רמזים על העתיד לבוא וגילויים קטנים - טפח אחרי טפח - לגבי עצמה, וכן לגבי הדמויות שנפגוש עוד מעט. הרמזים היו מסקרנים: נשאלנו אם אנחנו יכולים לדמיין אישה שהיתה גם חילונית שחזרה בתשובה, גם גבר חרדי, אב לשישה, שיצא בשאלה, וגם רבה רפורמית. השאלה הדהדה באוויר לזמן מה. בהמשך, כך גילה לנו הקול, נפגוש קבוצת גברים דתיים שרוקדים מחול מודרני. עיני צדה איש קל תנועה בכיפה שהגיב לידיעה הזאת. אחר כך עלה שיר במרוקאית. המלווה הקולית שלנו, התברר, היתה נטע אלקיים, יוצרת מוכרת במזרח התיכון, במרוקו ובירושלים, ששרה ומופיעה במרוקאית. "אשיר לכם ואספר לכם קצת עליי, ועל הדרך שנעשה כאן ביחד", אמרה.

זה קורה בסוף הקיץ כחלק מפסטיבל "מקודשת", שלושה שבועות של אירועי מוזיקה, פרפורמנס, שירה, אמנות, מיצגים ולא מעט אירועים ניסיוניים מבריקים שמחברים ומפרקים את המבנים האמנותיים המוכרים

והיה בכל זה סוד. זאת אומרת, באופן גלוי היה סוד, כי לא ידענו לאן אנחנו מובלים, התבקשנו לתת אמון עיוור באנשים ובתהליך. והיה הסוד של התהליך עצמו, הצעה להיכרות עם הלא נודע, עטופה במוזיקה ובהפתעות, הצעה להיכנס לחוויה לא ממוינת, שלא מתאימה לשום קטגוריה מוכרת. אלקיים דיברה על שורשי המוזיקה המרוקאית שהיא מחיה כאן בארץ, בעוד ההליכה, המנגינה, הנוף, וכן השקט שהתאפשר בין לבין המילים והמוזיקה, היוו את המיכל לסיפור.

בחוויה הפוכה ל"תיאטרון חושך", ששם התיחום המהודק ממגנט את המבט ואת התודעה לדרמה שמתרחשת רק היכן שאלומת האור נופלת, כאן עלו לאט ובהדרגה רעיונות, סיפורים אישיים וגם המשמעויות האפשריות של החיבורים, עם הרבה מרחב ביניהם. וברקע הבהבה כל הזמן העיר: הלא-מוכר שלה שנמצא כאן קרוב, מתחבא ביום יום, המוכר שפושט את עורו ומתגלה כאחר. ועדיין, הסקרנות, המתח, תשומת הלב המשותפת של הקהל - גם זה סוג של פרוז'קטור - כל האיכויות האלו ששייכות לתיאטרון, גם הן היו כאן, במעטפת פואטית, כמו נכנסנו לאגדה.

הקיר שהוליד מחט

איתי מאוטנר, מנהל אומנותי, "מקודשת" 2009-2017. צילום: דן פרץ

איתי מאוטנר, מנהל אומנותי, "מקודשת" 2009-2017. צילום: דן פרץ

 

ב-2015, הפסטיבל שנקרא כעת "מקודשת" (ונקרא אז "עונת התרבות ירושלים") כלל, במסגרת סדרת אירועים סביב הר הבית, בנייה מחודשת של קיר קרח בניצב לחומה ליד הכותל, מחווה לפעולה של האמן אלן קפראו ב-1980. איתי מאוטנר, איש חזון אמנותי ואנושי בלתי נלאה, בן לממציא (של האופניים החשמלים הראשונים, בין היתר), ירושלמי מילדות, תל אביבי בהווה, ומי שניהל את עונת התרבות ואת "מקודשת" מ-2009 ועד 2017, הגה באותה תקופה עם הצוות הגרעיני איתו עבד את רעיון המסעות. הוא מספר שהדימוי של המסת גבולות נבע מחוויית ההתבוננות בלבני הקרח הנמסות מול החומות העתיקות לאורך היממה, שבמהלכה הגיעו לפסטיבל מוזיקאים סופים, הינדים ואפריקאים שמעולם לא היו בירושלים קודם לכן, וכל זה מתרחש בדיוק במקום שמסמל כל כך הרבה גבולות תודעתיים קשיחים שמסרבים להתמוסס.

אבל התהליך שהוביל למסעות לא היה פואטי במקור. מאוטנר, איש נעים, ישיר ודק עם דיבור בגובה העיניים שנראה יותר כמו מטפל הוליסטי מהימן מאשר ברון אמנות אורבנית, מספר שהכול התחיל מכך שההפקה היתה מכוונת להעלות יצירות ועבודות שנובעות מהעיר, "וזה הפך אותנו לגוף שממשיך עוד ועוד ללמוד את העיר, ועיר כמו ירושלים, אין ממנה שובע".

כחלק מהתחקיר, ה"גששית" של ההפקה באותה תקופה, מיטל עופר (שמילאה וממשיכה למלא תפקידים קריטיים נוספים), הפגישה את הצוות עם דמויות רבות שאי אפשר היה לקטלג. מאנשים כמו הפייטן דוד מנחם, שנראה כמו ש"סניק, וחושב במונחים אוניברסליים, מוזיקאי מחונן שהוא גם פוסק רבני שמכיר את כל שירי אום כולתום, ולא ישיר על במה עם אישה אבל שמח לצאת עם אנשי ההפקה לאירועי פרינג'; או כומרה גרמנית, אינטלקטואלית ולבבית שנשואה לישראלי ומנהלת מסדר פרוטסטנטי בכנסיית הגואל; ועד משפחת שפרבר מהרובע היהודי - משפחה של עשרה ילדים (העשירית מאומצת) שבה הדת, בחירות מגדריות שונות, הבדלים פוליטיים וחברתיים משמעותיים ותיעוד אמנותי חושפני, מתקיימים כולם בשלום. "פגשנו הרבה אנשים מרתקים, שזה אחד הדברים שירושלים בורכה בהם בשפע", אומר מאוטנר, וגם, "יש בעיר הזאת ריבוי זהויות כי כל הזהויות רוצות להיות קשורות לירושלים".

מה מאפשר לקהל להתמסר לחוויה כזאת, שאורכה חמש שעות, מבלי לדעת מה זה בכלל ממיסי גבולות, ולמה כדאי לפגוש אנשים שמוגדרים כך?

כמאה עשרים דמויות פגשו אנשי ההפקה במהלך התחקירים שלהם. בהתחלה, ההפקה הפגישה את הקהל עם אנשי תרבות, ולאחר מכן גם עם פעילים חברתיים, רובם ככולם חילוניים. אך לאור המהפך התודעתי שהצוות חווה, עלה רעיון המסעות ככלי עדין להמסת גבולות פנימיים, לשינוי מבט - על אנשים, על המציאות ועל העיר. במקום מפגש של דעות (קדומות או אחרות) שמאפיין את העיסוק בזהות במקומותינו, ההפקה חיפשה צורה למפגש אישי, חווייתי, ופותח ראש ולב, מפגש שידמה את החוויה של אנשי הצוות עצמם. מי שפיענחה ויצרה את הנוסחה למסעות האלו היא אמנית צעירה שהובאה במיוחד לתת ממשות וצורה קונקרטית למה שהיה עד אז רעיון ואידיאולוגיה. מורן אביב, בימאית, דרמטורגית, אמנית פרפורמנס ואחת מנשות "פנדורה"' - קולקטיב אמנותי ירושלמי פעיל, אשה גבוהה עם חיוך ילדי מלא גומות והר של תלתלים שחורים, אסופים בדרך כלל, משלבת כושר החלטה חד של מנכ"לית עם ראייה פואטית והבנת עומק של דימויים. לקראת העונה של 2016 אביב קיבלה את רעיון המפגשים עם דמויות מגוונות ומרובות זהויות כנתון מוגמר, ומצאה את עצמה "תופרת" מסכת של תנועה, מקומות, רעיונות ואנשים, שדרשה (ועדיין דורשת, גם כשאני פוגשת אותה בהכנות סופיות למסעות הקרובים, באוגוסט 2018) חיבורים של אזורים שונים במוח - שלה - לא פחות מאשר של כל משתתף. שמותיהם של כחמישים אנשים ציוריים ומפתיעים שנבחרו למסעות הראשונים אותה שנה - שבעה מסעות במספר - היו תלויים בחדר העבודה שלה על קיר רחב, וביניהם קווים שמחברים אותם למקומות ומסלולים אפשריים. יצירת מסלולים קוהרנטיים במרחב ובתוכן היה התפקיד שלה, ומכאן נבע דימוי התפירה שליווה את המסעות בשנתיים הראשונות.

בזמן שהדמויות של "ממיסי הגבולות" דיברו בתחנות השונות, מלווי המסע (שלובשים סרבלי חייטים, זוכרים?) גלגלו ביניהם חוט צמר כדרך למדוד את זמן השהייה בתחנה. ובסוף המסע, המשתתפים קיבלו מחט גדולה וחוטים צבעוניים, והתבקשו לתפור את המסלול כפי שהוא מתחבר להם על פני מפה מופשטת שהופיעה בספר המסע שקיבלו. הספרים הקטנים, שכללו דימויים, קטעי פרוזה ושירה, שמות השירים ששמענו בדרך, והמפות הציוריות המעוצבות, היוו הזמנה לרישום ולהרהור. היתה איתנו משתתפת מיומנת ומסורה שביקשה שלושה בכל פעם. עבורי, היה משהו נכון בהזמנה לתפור את המפה כחלק מעיבוד החוויה, כאילו כך באמת צריך לסיים כל תהליך חשיבה אקטיבי. איך לא הבנו את זה קודם?

האישה שבפנים

יסכה סמית' היא רבה רפורמית ויועצת רוחנית שמתגוררת בנחלאות. אישה גבוהה בת שישים פלוס, לבושה באיפוק אלגנטי, היא מדברת בשלווה וברכות במבטא אמריקאי בולט. הסיפור הצבעוני שלה הוא ירושלמי בעליל, ואחד משיאיו מתחולל בכותל, אליו הגיעה לראשונה בגיל 20, כגבר אמריקאי מרקע מסורתי עם ידע מועט ביהדות ותשוקה לגעת באבנים הקדושות. המפגש עם הכותל החזיר אותה בתשובה ליהדות חב"דניקית, שכללה חתונה - כגבר - ושישה ילדים. היא מספרת על העיסקה שעשתה עם הקדוש ברוך הוא כשביקשה עזרה, ועל השקר, הבדידות והמועקה האינסופית שחש אדם שמאמין שהוא היחיד בעולם שסובל מאי-התאמה מגדרית שמחייבת הסתרה מוחלטת. המהפך המגדרי שלה התחיל שני עשורים מאוחר יותר, כשהבינה שלא תוכל להמשיך לחיות כגבר למרות הכול. באותה עת, כמי שחוותה לראשונה באותו רגע מכונן בכותל את המפגש עם עצמה כנשמה משוחררת ממגדר, היא נותרה חדורת אמונה ומשתוקקת לחיים יהודיים שלמים. עם השנים, אחרי שהפכה לאישה, מצאה את החיבור המחודש עם הדת דרך היהדות הרפורמית. ישובים על הדשא בגן סאקר מתחת לעץ אזדרכת, בעודנו לוגמים מכוסות תה מיניאטוריות, הקשבנו לסמית', לתפיסה הרוחנית העשירה שלה ולהבנה שלה שלכל אדם בעולם יש תפקיד ותיקון.

יסכה סמית', רבנית טרנסג'נדרית. צילום: גיל רוביו, באדיבות פסטיבל "מקודשת"

יסכה סמית', רבנית טרנסג'נדרית. צילום: גיל רוביו, באדיבות פסטיבל "מקודשת"

המהפך המגדרי שלה התחיל שני עשורים מאוחר יותר, כשהבינה שלא תוכל להמשיך לחיות כגבר למרות הכול. באותה עת, כמי שחוותה לראשונה, באותו רגע מכונן בכותל, את המפגש עם עצמה כנשמה משוחררת ממגדר, היא נותרה חדורת אמונה ומשתוקקת לחיים יהודיים שלמים. עם השנים, אחרי שהפכה לאישה, מצאה את החיבור המחודש עם הדת ומלמדת חסידות

אחרי הסיפור האמוני והמגדרי יוצא הדופן הזה פנינו לעמק המצלבה, שם סיפר לנו קולה של אלקיים איך המפגש עם סמית' השפיע עליה, ואחר כך גם מעט על ההיסטוריה של גן סאקר בעת מלחמת 48. כשהתקרבנו למנזר המצלבה העתיק עלתה באוזננו שירה גרגוריאנית. מורן אביב ש"תפרה" את המסעות, אומרת שהחיבור בין - לא רק מקומות, דמויות, ורעיונות, אלא גם תחומים ועולמות כה שונים, לא היו פשוטים עבורה כאוצרת וגם לא עבור הקהל. באין במה, חושך והפרדה בין ההתרחשות ל"צופים", באין הפרדות כלל למעשה, היא בנתה מתווה יחסים חדש לחלוטין, עולם שלם עם שמות, תפקידים, ודימויים משלו. החוויה כל כך שונה מהמוכר, היא אומרת, שהיא דורשת דברור והסבר בכל שלב. אולי מתוך כך יצרו כאן אביב ושותפיה מארג שמתאפיין לא רק בליריות והובלה ישירה אלא בתשומת לב לא שגרתית לנוחות שלנו, כולל מלווים שבאופן מוצהר וברור דאגו לרווחתנו האישית לאורך הדרך - עוטפים אותנו ברכות שכה רחוקה מחוויה אמנותית קרה ומודרניסטית או מהחספוס שלפעמים מלווה את הפרינג' העכשווי.

"יש משהו בכנות של המסע הזה, שהוא גם מסע מאוד צנוע, אמנם מוקפד אבל צנוע, אין בו דאווין או תאורה משוכללת, פשוט קול שמדבר אליך ומיניבוס שנוסע. בעולם שכל כך מלא חרטא, כשבן אדם מזהה כנות הוא מתרגש מזה. יש צמא לכנות"
מורן אביב, מנהלת אמנותית. צילום: תום דביר

מורן אביב, מנהלת אמנותית. צילום: תום דביר

מאוטנר, שסיפר לי שכ-2500 איש או יותר השתתפו במסעות בשנתיים הראשונות, ועל הכרטיסים האוזלים מראש כל שנה וההזמנות הרבות למסעות נוספים, חשב אִיתי בקול על מה מאפשר לקהל להתמסר לחוויה כזאת, שאורכה חמש שעות, מבלי לדעת מה זה בכלל "ממיסי גבולות", ולמה כדאי לפגוש אנשים שמוגדרים כך. הוא התחיל מכך שהקהל פשוט נותן אמון בצוות של "מקודשת", שפועל בעיר כבר תשע שנים, והוסיף, "יש צמא ענק לתוכן ממשי שיש בו פוטנציאל לשינוי פנימי. לאנשים נמאס מפלסטיקיות". הוא הזכיר את הכנות של מורן אביב כחלק ממה שכבש את ליבו, ובעודו מתאר את ההיקף והאיכות של עבודתה, הגיע למסקנה שהכנוּת הזאת מאפיינת גם את המסעות, ומסבירה את כוחם. "יש משהו בכנות של המסע הזה, שהוא גם מסע מאוד צנוע, אמנם מוקפד אבל צנוע, אין בו דאווין או תאורה משוכללת, פשוט קול שמדבר אליך ומיניבוס שנוסע. בעולם שכל כך מלא חרטא, כשבן אדם מזהה כנות הוא מתרגש מזה. יש צמא לכנות".

אביב, מצידה, אומרת ש"האמנות היא בפרטים הקטנים, דברים שאנשים אולי לא ישימו לב אליהם, שטיח קטן פה, הדהוד בפס הקול, הקסמים שבדרך".

אני הייתי קוראת לתהליך שנוצר כאן סוג של הנדסת תשומת לב. כל מה שבא אלינו - ידע, שאלות, אנקדוטות, שירה, סטטיסטיקה אפילו, עבר דרך פילטר אישי, דרך קול של אדם שאנחנו מתוודעים אליו לאט, עטוף בצלילי מיתרים, בנוף, בהקשרים, שחלקם ברורים ואחרים יתבהרו בעתיד. הקול הזה מביע אכפתיות כלפינו, כלפי החוויה שלנו, וגם איזושהי היכרות מוקדמת עם המטריאה בכללה - כמו "מספר יודע כול" ברומן מהמאה ה-19, הוא מוביל אותנו ואפשר לסמוך עליו. אנחנו פוגשים אנשים שמשתפים אותנו בחוויות המכוננות שלהם בחדר כיתה דחוס במזרח העיר, בחצר מוצלת, בבר חשוך. הרקע הוא חלק מהסיפור, והרבה פעמים גם הוא מפתיע. אחד מהמסעות השנה, למשל, מתחיל בכניסה האחורית לתחנה המרכזית בירושלים. לא בדיוק מקום שרציתם להעמיק בו? תתפלאו...

המסע פונה לאדם השלם, גוף, רגש, חשיבה, ומחבר ותופר מחדש את הציפייה תלוית התרבות שלנו שחוויות שונות יפנו לחלקים המפורקים של מי שאנחנו. כי מי מצפה לפואטיות, מוזיקה, צ'ולנט ורגעי שקט באמצע סיור שגם מלמד אותנו היסטוריה מקומית לא מצועצעת ולא קלה לעיכול? למרות שבחלק מהמסעות האלו עוברים בין הקצוות הגיאוגרפיים של העיר, ובאלו הרגליים עוברים בין שכונות - התוואי אינו גיאוגרפי או היסטורי. כאן פועלת לוגיקה אחרת ששוברת את הבינאריות המוכרת של התודעה ושל ההפרדה בין חוויה קולקטיבית לרגעים אישיים, ומפגישה אותנו עם המציאות העירונית במצב הוויה לירי, מחובר ומדיטטיבי.

הרקדן התופר

כתמיד, הקהל מעניין לא פחות מהתוכן שעל "הבמה". אלא שלא כחוויית תיאטרון רגילה, המתכונת הזאת מאפשרת מגע טבעי ובאותה עת לא מחייב עם "עולי הרגל" האחרים, כל אחד במינון שלו. במסע שהתחיל במצפור, אותו גבר קל תנועה וחובש כיפה שקלטתי בדרך, סיפר במבטא צרפתי מעודן שגם הוא רקד עם קבוצת הגברים הדתיים שהיינו מיועדים לפגוש. לא הייתי מעלה בדעתי שהוא מנהל עמותה להגירה וקליטה שמטפלת בנושא הרגיש של הגירה לא-יהודית. בשנה שלאחר מכן הפך הוא בעצמו לדמות במסעות, והיה המלווה הקולי של אחד מהם, "התופר".

אז כבר ידענו (ירושלמים, חובבי פרינג', ותיקי "עונת התרבות" ועוד כהנה וכהנה קטגוריות) יותר על המסעות, ואני ויתרתי על הקושי שלי לבחור ביניהם מבלי לדעת מה-מו-מי. "את זה תעשו לתל אביבים!" כתבתי בתלונה לאחת המפיקות, בשנה הראשונה, "אנחנו מכאן! לפחות תגידו לנו איפה נהיה או את מי נפגוש". בשנה השנייה הבנתי שאני לא רוצה להחמיץ אף אחד מהמסעות, ועמלתי לפנות מספיק זמן כדי להגיע לכמה שיותר. אבל דווקא למסע שאותו ליווה הרקדן לא התאפשר לי להגיע. לכן שמחתי במיוחד למלא חוסרים ולראיין הקיץ את ז'אן מארק לילינג על החוויה שלו כמי שכתב והקליט פסקול, ועל כן נקרא בז'רגון המסעות "תופר".

לילינג, עורך דין שמופיע בפורומים שונים ורבים בענייני פליטים, שש להצעה לדבר מהלב ולהציג את עצמו בצורה אמנותית, אבל לא דמיין את תהליך העבודה המורכב שיעבור כ"תופר". הכנת הטקסט שלו כללה איסוף ועריכת סיפורים אישיים, הצעת קטעי מוזיקה וספרות אהובים עליו, וכן שילוב של אמירות והרהורים בהקשר לממיסי גבולות אחרים שעדיין לא הכיר ושהיוו חלק מהפסקול שיצר. את תהליך הכתיבה הזה הוא עשה עם עמרי בן דור, איש הטקסט והסאונד של המסעות, שאליו עוד נחזור. בן דור עבד איתו ועם כל יתר ה"תופרים" שהקליטו ליווי למסעות של 2017 ואלו שיתחילו בקרוב ב"מקודשת 2018".

לילינג גדל בצרפת ומתאר את עצמו כמי שנושא על ראשו מעין גבול שמגלמת הכיפה שהוא חובש, הגדרה טריטוריאלית אישית, שלפעמים גם מובילה אנשים להסיק מיני מסקנות לגביו. הוא הגיע לעבוד עם פליטים בשל הערכים היהודיים שלו וכן בגלל ששני הוריו הוחבאו בעת מלחמת העולם השנייה. כעת, מעבר לעברית המדויקת שלו, הוא מדבר גם ערבית, ורוקד בקבוצת "מאחיה" - קבוצה של גברים יהודים דתיים שרוקדים דבקה עטויים בכאפיות, מתוך הערכה לתרבות הפלסטינית. זהויות שונות ומורכבות הן, אם כך, חלק בסיסי מהחוויה היום יומית שלו וברור שהוא נהנה מההפתעות שהמורכבות הזו מזמנת.

ההכנות למסעות כללו גם ערבי היכרות בין כל הדמויות המשתתפות. הצוות לקח את תהליך ההיכרות עם אנשים פעילים ופורצי דרך בירושלים, והפך אותו למשאב. נוצרו כאן מעגלים מתרחבים של למידה. התהליך הזה כמובן לא זר לעולם האנתרופוסופי, בו מורים מייצרים מדי שנה מחדש את החומר שילמדו, כדי שיגיע לתלמידים ספוג בחיות ובראשוניות. במסעות, גם הלמידה וגם האקטיביות של הצוות עוברים כאדוות בכל השלבים. לילינג עצמו, למשל, יצר קשרים משמעותיים עם "ממיסים" אחרים שפגש לאורך השנה.

איתי מאוטנר דיבר על כך ש"העין מסתכלת לאן שהלב רוצה ללכת" - זאת אומרת, במסעות נמצאו האנשים שמגלמים את האפשרויות היותר אוטופיות של ירושלים, אלו שהמדיה לא נוטה להדגיש. אבל כמו בתאוריית הקוונטים, המתבונן משפיע על האטומים אפילו אם רצה להיות ניטרלי, ובמקרה הזה מגביר את התדר הנבחר.

סאונד והפילוסוף

מי שכאמור עמל עם התופרים על הטקסטים האישיים שלהם ובהמשך אחראי לפסקול השלם -  הוא עמרי בן דור. בן דור, ירושלמי אסלי שזוכר את "מחנה יהודה" מגיל שלוש, מנכ"ל רדיו "מרכז העיר ירושלים" התוסס, הוא איש חינוך עם רזומה עשיר בספרות, יהדות, והנחייה, שלומד לתואר שני בפילוסופיה ובימים אלו מעלה גם מופע פרפורמנס משלו. אמנם לרדיו הגיע במקרה, אך יצא שהוא חוקר סאונד ומוזיקה ומתקלט. את הקול הנינוח שלו שמעתי לראשונה במסע לילי שהתחיל בכיכר החתולות (הידועה לשימצה כמרכז לתופעות לילה שוליות ומטרידות), והמשיך עם הסבר מרתק על היסטוריית הפאבים המקומיים והופעת דראג שצפינו בה מספסלים בבר זעיר, שותים בירה. דמיינתי שהקול שייך לאיש בהיר, גבוה וסמכותי עם עבר צבאי, פרטים שהתבררו כלא מדויקים ברובם. אלא שאין לטעות כששומעים קול בוטח; בן דור אמנם צעיר, אך הוא איש רדיו וסאונד מנוסה, וככזה הוא מתאר את פסקול המסעות כסוג של פודקאסט בהליכה.

עמרי בן דור, ארכיון רדיו מרכז העיר

עמרי בן דור, ארכיון רדיו מרכז העיר

שלא כמו תוכן ויזואלי - שיכול להיות מרוחק - סאונד מגיע אלינו פנימה, נחווה כמשהו שקורה בתוך האוזן, מדגיש בן דור. זה מפגש הרבה יותר קרוב עם המציאות, בוודאי כשמקשיבים באוזניות. בשמיעה יש שכבות: של תוכן, של צורת ההגשה, ושל האפשרות לעטוף את כל זה בצליל נוסף. אחרי המסע הלילי שיצר ב-2016, הוא הוזמן לעבוד עם התופרים, ויצר תהליך שבו הטקסטים שלהם נרקמים מתוך שיחה, תרגילי כתיבה, מפות רגשיות וסיורים בעיר - תהליך גילוי עצמי מסעיר ומדויק שכל אדם יכול רק לאחל לעצמו. כשאני פוגשת אותו, הם עדיין מקליטים פסי קול. הוא אומר שהוא מחזיק בראשו רשת שלמה של מוטיבים וסיפורים ומחפש את ההדהודים העדינים ביניהם.

השנה היא השלישית למסעות, והצוות כבר הספיק להעמיק בדימויים שאותם "הניחו", כלשונה של מורן אביב, ולבחור להתרכז הפעם בגבול עצמו. גם תהליך החשיבה צובר עומק נוסף: "אנחנו מחפשים את שרטוט הזהות, שואלים מה מאפשר לאנשים להמיס גבול, לחבר קהילות", אביב אומרת. בן דור מזכיר שגבול הוא למעשה מקום קשה, מקום להתנגשות. בעיניו, ברגעים כנים - משהו נסדק, משהו יוצא החוצה, וחשוב לא לשכוח את השבר שממוסס את הגבולות. אביב דיברה על ההתערבבות החזקה של המסעות בזיכרון של אנשים - לא רק של הקהל אלא של כל המשתתפים. דיברנו על כך שבשנה הראשונה היו שבעה מסעות, בשנה שעברה חמישה, והשנה רק ארבעה. אביב אומרת בחיוך שלמרות שלמסעות יש פוטנציאל אינסופי, אולי הם נכחדים, ואני מוצאת את עצמי מסרבת בבהלה. הרי יש כמה שעוד לא הספקתי. אחרים בצוות ההפקה שואלים מי הקהל שנהנה מהמסעות, שכן הכרטיסים לא זולים. לשאלה הזאת אין תשובה אוטופית - הרי היינו רוצים שהמסעות יהיו שווים לכל נפש. אבל למען האמת, אפילו אם היו זולים, הקהל שיכול ומוכן לפתוח את עצמו לחוויה שאי אפשר לקטלג הוא קהל מצומצם יחסית. האם זה מוריד מערכם של המסעות?

כפילוסוף שאוהב ספרות מסעות, בן דור מציין שמעבר לאי הוודאות שחווים המשתתפים, במסעות יש משהו סיזיפי ורגעי שממה, וכך צריך להיות. בלי כל אלו, המסע לא יחדור את הנפש ויאפשר התמרה. הפסקול והמסלול מזמינים את המשתתפים להרפות ולהשתהות בתנועה עם נושאים שחוזרים בווריאציות כמו פזמון, וגם עם הריק שבין הדברים, אולי גם עם רגעי הריק של העיר עצמה. הזמן מקבל איכות אחרת, פתוחה ומעגלית. בסוף הדרך אין תשובה, אבל לפעמים מתנסחת שאלה חדשה, לגבי עצמנו כמו לגבי המקום והתפיסות שלנו, וכן חיבור מחודש עם ירושלים, שיוצאת קצת מעומס הקלישאות. המציאות העירונית הופכת למסך שעליו מוקרנת התודעה. המפה הרגשית של העיר מתהפכת בקרבנו, היכולת שלנו לעשות דברים בעיר גדלה. גילינו אותה כמשאב מלא אפשרויות של יצירתיות חברתית ואנשים שחייבים להכיר. מסתבר שכל עיר צריכה מסע.

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

העגלה שלך