שימוש נכון וטוב בכוח החשיבה שלנו

כותבים מתכתבים: תגובתו של ניר אליאב למאמרו של דני אמן שפורסם (איגרת 486, 12.1.21) באיגרת משבוע שעבר

מאמרו של דני אמן קולע לנקודה חשובה ביותר, והיא החשיבות והמשמעות של שימוש נכון וטוב בכוח החשיבה שלנו. זהו נושא שאני עוסק בו שנים, תרגמתי את שני הספרים הראשונים שכתב רודולף שטיינר, אשר עוסקים בו[1], והייתי רוצה לחדד כמה נקודות.

ה"חתירה אל אב-התופעה", מה שגתה קרא Ur-phenomenon, היא הניסיון להגיע להכללה המביאה לראיית התמונה הכוללת, השלמה יותר, של התופעה. זה מתחיל מהעובדה הבסיסית, שאנו מעריכים את המושגים שאנו בונים ומשתמשים בהם בחשיבה, על פי הרמה בה הם נותנים משמעות מספקת להתנסויות החושים שלנו. כלומר, הרעיון, ההסבר, העולים בחשיבה, משלימים את התופעה שמול חושינו, וכך באה סקרנותנו על סיפוקה ואנו מרגישים "יודעים". בהמשך, אם אנו מוצאים עקרון פעיל המתגלה בתופעות רבות, כי אז מצאנו עקרון ארכיטיפי, "אב-תופעה" (קראתי לזה גם "תופעת האם"). רעיונות ארכיטיפיים שכאלה בונים עבורנו את המשמעות הגדולה ביותר, מאחר ובעזרתם אנחנו מוצאים שהמקרים הבודדים קשורים בשלמות גדולה יותר, ואנו רואים את התבטאות השלמות בפרטים הקטנים יותר. תופעה פרטית הופכת להיות חלק ממכלול של תופעות הקשורות זו בזו, וכך מתגלה העקרון המשותף שלהן.

למעשה, גם הרעיונות והמושגים שלנו, וגם התנסות החושים שלנו, מאוחדים במה שהעולם מציג כתופעת טבע. רק ברוח שלנו נפרדים הרושם והמושג, ההתנסות והרעיון, מאחר והאדם נוטה להפריד ברוחו את החשיבה מן הרושם הנקלט בחוש.

את החשיבה ניתן לתרגל כך שהיא תשאף להיות נטולת שיפוטים. הדבר דורש תשומת לב רבה לתהליך עצמו של החשיבה, אפילו יותר מתשומת הלב הטבעית שלנו אל מושא החשיבה. זהו תרגול יומיומי בשיפור המודעות, הדורש מאיתנו כל הזמן להימנע ממה שהטבע לימד אותנו לעשות כל חיינו (ולמעשה במהלך התפתחות המין האנושי כולו): לשפוט בין טוב ורע, בין ראוי למאכל לבין פסול למאכל, בין ראוי למגורים ולהגנה לבין לא ראוי וכדומה. השיפוט הוא אבן בנין בחיינו, ועוזר לנו לקבל החלטות, אבל פעמים רבות הוא גורם לעיוותים בהבנה שלנו את המציאות. שיפוט נצמד בד"כ לדעות קדומות, למושגים שהתקבעו ומתו, ולפחדים וחרדות שלנו מפני האחר, השונה והמאיים.

התבוננות נטולת שיפוט ניתן לתרגל בתרגול אישי, או יותר טוב אפילו - קבוצתי, שבו כל אחד משתדל להתמסר לרשמי החושים בלבד, ומנסה להיפטר מכל מה שהוא "יודע" על מה שהוא רואה. חברים בקבוצה המתבוננת עוזרים להתריע מפני שיפוט מיותר, ומאפשרים קליטה של רשמים רבים שלא שמנו לב אליהם. בצורה כזו עולה אובייקט ההתבוננות, אם זה צמח, בעל חיים או אדם, או אפילו תופעה חברתית, אל פני התודעה, ומאפשר לנו לחוות חשיבה אובייקטיבית, רוצה לומר - חשיבה שהתמסרה כולה לאובייקט, עד כמה שניתן, חשיבה על פי הנחיותיו של גתה.

בתרגול של חשיבה גתאנית שכזו, יש אפשרות לחוות את האיחוד בין התופעה לחשיבה, בין ההתנסות החושית לבין הרעיון הנבנה בחשיבה. פתאום מתבהרת התופעה וההסבר שלה. העדות הנמסרת מאנשים רבים המתבוננים בתופעה, מאפשרת לקלוט תמונה רחבה שלה, ומתוך כך, צף ועולה בחשיבתנו הרעיון, ההסבר, ואלה בונים את המושג. למשל: אני מתבונן בצמח המרווה שמונח בבקבוק לפני הקבוצה, ורואה עלים ירוקים. מישהו לידי מבחין שהגבעול בעל צורת חתך מיוחדת – הוא מרובע! האחר רואה כי העלים מסודרים בצורה נגדית, כלומר על כל מפרק שני עלים, משני צדי הגבעול. עוד מישהו רואה כי העלים העליונים קטנים יותר מהשאר, ואחר גם ממשש את העלה, ואומר כי המרקם הוא קטיפתי, והריח – משכר. כך מתקבלת תמונה רחבה הרבה יותר של האובייקט ממה שאני לבדי הייתי מסוגל לקלוט. מעכשיו אני יודע מהו צמח המרווה, ואני מקשר את המושג "מרווה" לכל הרשמים וההתנסויות שחוויתי. מושג הנבנה בצורה כזו של התבוננות נטולת שיפוטים (כמו "מדהים", "נהדר") הוא מושג פתוח – תמיד אפשר להוסיף לו עוד ועוד רשמי חושים והתנסויות (למשל, ניתן להפיק שמן ריחני מהמרווה), והוא גם יכול להיהפך לחלק משלם יותר גדול.

אם נמשיך, למשל, להכיר צמחים נוספים כמו אזוב ונענע, נראה כי יש להם תכונות משותפות רבות עם צמח המרווה, ולכן שייכו את כולם למשפחה אחת של צמחים, משפחת השִפְתָנִיִים. כאן אנחנו חוזרים למושג האם, ל"אב התופעה", לארכיטיפ של השפתניים. זוהי שלמות, משפחה, הקיימת גם במציאות, בעולם, וגם בחשיבה שלנו. האחדות של הרושם והמושג, של ההתנסות והרעיון, עולָה ומתבהרת כאשר אני לומד להכיר את צמחי משפחת השִפְתָנִיִים. בהמשך, שלמות זו מופיעה וצפה בתודעתי בתחושה של אושר חמים, כאשר אני פוגש עוד צמח ממשפחה זו שלא הכרתי קודם, למשל רוזמרין, והנה – המושג "שפתני" צָמח, התרחב וגדל בתודעתי.

אני חושב שראוי להימנע ממושגים שעדיין לא הפכו להיות חלק מהידע שלי, ואשר פותחו בידי אחרים. אם אומרים לי שלילד יש ראש גדול וזה קשור ל"קוסמיות" שלו, הייתי נזהר ומבקש להבין יותר למה מתכוון האומר במושגיו אלה. כמו כן, היותו "ישות של רצון וחיקוי" לא נובעת מכך שלילד יש ראש גדול, אלא מתוך התבוננות (גתאנית) בעשרות ילדים מאותו גיל, וניסיון להתחקות אחרי תכונות ארכיטיפיות שלהם. שטיינר עודד את תלמידיו כל הזמן לפתח את כשרי החשיבה וההתבוננות שלהם, בכדי שיוכלו לבנות את המושגים והתיאוריות שלהם על העולם הנחווה בחושיהם, מתוך חופש אמיתי. זכותו של כל אדם להשתמש בכלי הנהדר של החשיבה העצמאית שלו לבניית תמונת עולמו, ולחופש זה בדיוק אנו מחנכים את הנוער בבתי ספר ולדורף.

נדמה לי שחופש בחשיבה, התבוננות מעמיקה והימנעות עקבית משיפוטים, משחררת את האדם מ"חשיבה קרה ומנותקת", והיא זו שמאפשרת את "חשיבת הלב", לפי הגדרתו של דני אמן. אם נתמיד ונתרגל חשיבה אמתית שכזו, נמנע מתיוגים והיצמדות לדעות קדומות, על כל דבר, ונהיה פתוחים לאדם האחר – נוכל להגשים את ייעודנו בעולם ולתת לאחרים את האפשרות להגשים את עצמם, והרי זוהי אהבה אמתית.

ניר אליאב, שכניה

[email protected]

 

למאמר של דני אמן

[1] שטיינר ר. (1883-97) מדע גתאני.  (1886) תורת ההכרה.

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

העגלה שלך