מכתב על היחס להורים חדשים בחינוך ולדורף [איגרת 154]

שלום למערכת האיגרת,

אני כותבת לשתף בכאב שחוויתי היום, ולא בפעם הראשונה, כאשר קיבלתי שיחה מקרובת משפחה אשר פנתה לאחת מעמותות הגנים האנתרופוסופיים במרכז הארץ, על מנת לרשום את בנה הבכור.

מדובר במשפחה שלא הכירה את חינוך ולדורף, וכיאה להורים צעירים, אכפתיים ואוהבים, חיפשו, חקרו, שאלו, קראו – ומה שמצאו על אודות חינוך ולדורף סיקרן אותם ומשך אותם מספיק כדי שירצו להתנסות ולשלוח לשם את בנם-יקירם.

לאחר שאיתרו את הגן הקרוב למקום מגוריהם, יצרו קשר בשמחה והתרגשות, ובאופן טבעי בקשו לבוא לראות את הגן. זה היה בסוף ינואר. נאמר להם שהם פספסו את היום הפתוח, ולכן לא יוכלו לראות את הגן, אך הם מוזמנים להתחיל תהליך של קבלה.

הדבר היה תמוה בעיניהם, אך הם החליטו לשמור על התקווה שמצאו חינוך טוב ולוותר על הבקשה שהייתה בעיניהם טריוויאלית. ההורים החלו את תהליך הרישום, השתתפו בסדנאות שאליהן הוזמנו, וציפו לפגוש את צוות הגן.

אך הדבר לא קרה ולא התאפשר בשום שלב, למרות שהובטח להם כי יפגשו את הגננת המובילה בטרם ידרשו להתחייב סופית. במקביל, ולאורך כל תהליך ההתקשרות (אשר נמשך כמה שבועות), הם חזרו וקיבלו מסר האומר: "אתם צריכים להתקבל אלינו, מקומכם כאן אינו מובטח". למרות תחושת אי-הנוחות אשר הלכה וגברה, הם החליטו להמשיך בתהליך.

לפני מספר ימים הם קיבלו מייל המבשר להם בשמחה כי הם זכו להתקבל לגן, וכי עליהם להעביר את כל התשלומים (המחאות) בתוך יומיים, ולא – מקומם יועבר אוטומטית לאחת ממשפחות הממתינים הרבים בתור לגן.

כאשר ביקשו, כפי שהובטח, לפגוש את הצוות (שעתיד ללוות את בנם היקר, בגן היקר, מדי יום, במשך שעות רבות...) בטרם יתחייבו סופית לגן, נענו כי "בגן שלנו בוחרים בשיטה ולא בגננות", או במילים אחרות: לא אמור לשנות לכם מי תהיה הגננת, העיקר שזכיתם להתקבל אל המועדון האקסלוסיבי שלנו! קחו מהר את הזכות מבלי לבזבז את הזמן על זוטות, לפני שההזדמנות תחמוק מידיכם!

***

כבר לפני קרוב לעשור, כאשר אחי היקר ואשתו עשו את צעדיהם הראשונים והמהססים לעבר הגן שאליו הוזמנו כדי לבחון את האפשרות לשלוח לשם את בנם הבכור, הם חוו חוויה קשה אשר גרמה להם לסגת אחורה לשנה נוספת, ורק אז לאזור אומץ ולהתקרב שוב.

אני זוכרת את הפליאה הכואבת בקולם, ואת הכיווץ והבושה שחשתי כאשר סיפרו לי: "אנחנו לא מבינים, הרי תיאמנו את הביקור, הם הזמינו אותנו לבוא, לקחנו במיוחד יום חופש מהעבודה, התנהגנו בכבוד, אז למה אף אחד לא התייחס אלינו כשהיינו בגן? למה אף אחד לא חייך אלינו? לא פנה אלינו? למה נתנו לנו להרגיש כאורחים בלתי-קרואים?"

אני אשת חינוך,  ואני משתפת את הסיפורים האישיים הללו, משום שלצערי הרב מאוד, הרבה מאיתנו, אנשי חינוך ולדורף, נופלים נפילה קשה ומרה, פעם אחר פעם, במשך שנים רבות. אני מרשה לעצמי לדבר על זה באופן גורף משום היקפה הרחב של התופעה.

אני חושבת שפשוט התבלבלנו. שכחנו שאנחנו נותני שירות, וההורים – מקבלי שירות המשלמים לגן אלפי שקלים בחודש. והבלבול הזה הפך לנורמה. גם אם לא בכוונה, אנחנו חוטאים בקור, בניכור, בהתנשאות וביהירות כלפי ההורים הפונים אלינו, המתדפקים על דלתה של האנתרופוסופיה, ובכך משמשים סוכנים גרועים ולא נאמנים של הדרך שבה אנו מאמינים.

כמי שמכירה ומעריכה את מתנות חינוך ולדורף, אני כואבת מאוד, בכל פעם מחדש, את העיוות הנוראי הזה. זה מתחיל בהליך הקבלה לגן, ונמשך לאורך השנים בתקשורת השוטפת בין הצוות להורים. אני בטוחה שאם רק יינתן פתח להורים לדבר – נמצא עצמנו טובעים תחת סופה אדירה של תחושות קשות כדוגמת אלה שפרטתי, ואשר מצטברות בלב ומושתקות עם השנים מתוך מבוכה / פחד / שכנוע עצמי ש"זה לא נורא, שעדיף לבלוע את זה, העיקר שהילדים במקום טוב".

עולה מקרבי זעקה ותחינה אל כל חברי העוסקים במלאכת הקודש – להתעורר, להכיר בעיוות הזה, ולשנות את ההתנהלות הזו באופן חד ועמוק.

כי גם אם אכן יש תנאי קבלה לגן או לבית הספר, וגם אם זה נכון שעוד לא ניתן לפגוש את הגננת או המחנך מסיבות כאלה ואחרות, וגם אם אנחנו מעדיפים שלא לנהל שיחות מרובות עם הורים בנוכחות הילדים, וגם אם ביקור הורים בגן מפריע לעבודה החינוכית וכו' וכו' – יש דרך לתקשר את כל זה החוצה, להורים היקרים אשר למען ילדיהם אנו טורחים להקים את כל המקומות היפים האלה, ואשר בזכותם יש לנו זכות קיום!

יש דרך אחרת לתקשר – באופן מכבד, נעים, קשוב, שרואה את האחר ואת המקום שממנו הוא מגיע, באופן מזמין, אוהב, סבלני וסובלני: באופן אנתרופוסופי!

אוריין קורן, גננת ולדורף לשעבר, מלווה גנים.