2 / לאן נושבת הרוח

2 / לאן נושבת הרוח

פתאום קם אדם מבין שהוא הר ומתחיל ללכת. שלושה אקטיביסטים במחאה בלי מנהיג מספרים על דרכם הרוחנית והפוליטית סביב מחאת בלפור

״הכי חשוך לפני עלות השחר״

(שלום חנוך)

עם פתיחתה, נראתה שנת 2020 שנה ככל השנים. איש לא שיער בנפשו שפחות מרבע שנה תחלוף כשנעמוד, ספק בהשתאות ספק בחוסר אונים, אל מול הסערה הגדולה ביותר בתולדות המדינה. וירוס הקורונה הוא רק חלק מהסיפור, וגם חלק זה, כמו הנושאים בהם מתמקד המאמר, ממשיך ומסופר ברגע כתיבת שורות אלה, וספק אם סופו יסופר בקרוב.

כשאני שואלת את עצמי מול מה אנחנו מתמודדים, אני לא יכולה שלא לשאול איך אנחנו מתמודדים. האם אנחנו יושבים בבית וניזונים מהטלוויזיה? האם אנחנו מפרסמים פוסטים זועמים בפייסבוק? האם אנחנו יוצאים במוצאי שבת לגשר הקרוב? נוסעים לבלפור? ואולי בכלל אנחנו הם אלה שארגנו את ההסעה לבלפור? אולי אתה יצרת דגם עצום של צוללת ועלית איתו לירושלים? אולי אני המצאתי את הסלוגן "לך"? אולי את הגית את הסלוגן "בואי"? מי החליט לבוא בוורוד? מי בחרה להתחפש לליצנית? אני, את, אתה, השכנה ממול, המוכר במכולת, עורכת הדין מהמשרד בפינה, המחנך של הילדים – פתאום אין דרך לנחש מי משתתף כמה ואיך, מי מנהיג ומי מונהג. "אנחנו האנשים להם חיכינו" הפך מסלוגן למציאות רבת פנים. הפנים שלנו. נפגשתי עם שלושה פעילים חברתיים ותיקים לשמוע מה בין אקטיביזם פוליטי, חברתי ורוחני ולאן הם חושבים שנושבת הרוח.

העגלה לא ריקה

ב-1 באוקטובר יצא אדם מקרית טבעון עם קומץ אנשים. ב-8 לאוקטובר הוא הגיע לרחוב בלפור בירושלים עם עוד 200 אנשים המפגינים נגד ראש הממשלה. "אחרי שהוא ילך," אמר, "נצטרך לבנות חברה חדשה."

עלי ברוק הוא מזקני השבט של האקטיביסטים, ופעיל במאבק יחד עם "אין מצב", "הדגלים השחורים" וכל יוזמה אחרת שנראית לו בכיוון הנכון. אני משוחחת איתו כשהוא בדרך לעוד לילה על המדרכה מול בלפור. גילו, הוא מדגיש, חצה את שבעת העשורים. "הקורונה היא גורם מטלטל מאין כמוהו," הוא פותח, "הכי מטלטל שהיה לנו במאה השנים האחרונות. יותר מכל מלחמה, יותר מ-2008, בוודאי יותר מ-2011. היא נוגעת בכל רובד של החיים – בריאותי, כלכלי, חברתי. מה שקרה בעצם הוא שהקורונה הציפה פה דברים שהיו חבויים במעמקים ומרבית הציבור התעלם מהם – שחיתות, גזענות, שסע חברתי עמוק. נכון שהעולם כולו מתמודד עם קורונה, ורובו, למען האמת, גם עם שחיתות, אבל הסיפור בישראל שונה מבכל מדינה אחרת. יווני שהמדינה שלו תפשוט את הרגל כנראה יישאר ביוון, אבל ישראלי שהמדינה שלו תפשוט את הרגל, לא יישאר פה. זה תמיד היה ככה. אנחנו עם נודד, ובעוד שאנחנו מוקפים אויבים, שלא כמו יוון, עזיבת החזקים תחליש את המדינה כולה והיא פשוט תיכחד. אחד הגורמים שמחלישים אותנו מבפנים הוא המתח הגדול, המאבק העקוב מדם בין היהדות לבין הישראליות. הישראליות יכולה להכיל את היהדות המשיחית, אבל לא להפך. זה העניין עם משל העגלה המלאה, אותו משל שהעלה החזון איש בפני בן גוריון: אם נפגשים שני גמלים בדרך, האחד טעון משא – אלגוריה לעול המצוות – והשני לא, זה שאין עליו משא, היינו החילוני, חייב לפנות את הדרך לזה הטעון, היינו הדתי.

החרדים טוענים לעגלה מלאה, אבל האמת היא איפשהו באמצע. העגלה "החילונית" אינה ריקה, וגם אם נתפשר ונאמר שאנחנו עִם עגלה חצי מלאה – זה רק אומר שיש לנו עוד חצי שלם למלא, ולזה בדיוק אנחנו נדרשים היום."

 איך ממלאים?

"אנחנו בעידן של אינדיבידואציה, שבו מכל מיני סיבות מרבית הישראלים ׳הלכו לישון׳ ברמה החברתית והפוליטית, בנו לעצמם איים של תרבות ולא נקטו עמדה. ההתעוררות עכשיו היא דרמטית. איך ובמה למלא? ובכן, קהילות ולדורף בישראל הן בעיניי בעלות ערך עצום שאין כמעט לאף גורם חינוכי אחר. וזה לא רק הילדים, אלה גם ההורים. המבחן המוסרי העליון של קהילה, בעיניי, הוא מה היא עושה כלפי חוץ ולא רק לביתה. לא מבחינה פטרונית אלא דווקא מתוך הבנה שאנחנו ישות אורגנית שיש לה אחריות לחיים סביבנו ואנחנו לא פועלים בחלל ריק. אם אנחנו לא מחזקים את החברה סביבנו, אנחנו בעצם מחלישים אותה. בשנות ה-50 הוריי היו פעילים בתנועה הקיבוצית, הם פעלו בקיבוצים החלשים, לא רק בקיבוץ שלהם. דווקא בעידן הזה נכון שאדם יסתכל וישאל, האם אני מטפל רק בעצמי או שאני שותף לחיים שמחוצה לי? המחאה, במובן הכי עמוק שלה, היא הנכונות לשרת את החברה הישראלית על כל גווניה. אני בן 70 ואני בדרך לישון על המדרכה בבלפור. במובן הזה אני מבחינתי 'אליטה משרתת', חלק מקבוצה שרואה בעצמה נושאת תפקיד פוליטי וחברתי ומשמשת דוגמה."

עלי ברוק, מחאת בלפור 2020 . צילום: באדיבות המצולם

עלי ברוק: אני בן 70 ואני בדרך לישון על המדרכה בבלפור. במובן הזה אני מבחינתי "אליטה משרתת", חלק מקבוצה שרואה בעצמה נושאת תפקיד פוליטי וחברתי ומשמשת דוגמה

לכן יצאת לצעדת המחאה?

"לגמרי. אני כל הזמן מחפש אסטרטגיות ליציאה מהמצב שנקלענו אליו – באמצעות התנגדות לא אלימה אבל אקטיבית מאוד. מה עושה האזרח שמחליט שהמדינה שברה את האמנה איתו? מבחינתי זה היה אקט של מחאה שנתן כוח להרבה מאוד אנשים להצטרף."

קהילות ולדורף שהזכרת, מה מקומן במחאה הנוכחית?

"לא יודע כמה אפשר לדבר עליהן במונחים של קהילות. מדובר במשהו צעיר עדיין מכדי להיות קהילה, אבל התקשרתי למספר מנהלים של בתי ספר אנתרופוסופיים,  ואמרתי להם שזה שהם מאפשרים לילדים ללמוד בזום ולא לבוא לבית הספר זה לא חינוך לדמוקרטיה ולא דוגמה.

אם אני הייתי מנהל בית ספר, ילדים היו לומדים. אולי בגינות ציבוריות, אולי באולמות ספורט, אבל הם היו לומדים. יש באנתרופוסופיה עיקרון שאומר שאני עוסק בתיקון שלי עצמי ובדרך מתקן את העולם. אבל אני מאמין גדול שאם אתה רוצה לחנך לאחריות אישית ולמעורבות חברתית – ואלה ערכים אנתרופוסופיים מאוד בסיסיים – אתה לא יכול לעסוק רק בעצמך. הרעיון של לתקן הוא לצאת מעצמך, לצאת מהקהילה שלך, לצאת מאזור הנוחות שלך."

מחאה כמו מים

בדצמבר 2019, שלושה חודשים לפני פרוץ הקורונה, כתבה מאיה רימר, אקטיביסטית חברתית ותיקה באתר הבלוגים של "שתיל": "בקיץ 2011 לא רק נפתחה להרבה מאיתנו התודעה, אלא גם רצון מחודש לתקשר... הרחובות שקקו חיים, מאות אלפים שטפו את הכיכרות, ומשהו חדש ריחף באוויר. תחושת מסוגלות ואופטימיות מידבקת – תראו, אפשר. תראו, אנחנו פה. ואכפת לנו. ורוצים. ובוא נדבר. רק מה? לא באמת ידענו איך. ועוד פחות מזה ידענו לקבל החלטות בקבוצות גדולות. [...] הבנתי שאי אפשר לבנות עולם חדש עם כלים ישנים, ויצאתי לחפש דרך אחרת".

מצאת?

"כן. מנהיגות השתתפותית, כלי שאני מלמדת ומשתמשת בו בכל רמה של הפעילות החברתית שלי. וזה גם אחד ההבדלים הגדולים בין מחאת 2011 ל-2020. אני מדברת על ההבדל בין להיות צרכן פסיבי לבין להיות אקטיבי. בעבר כשהיית הולכת לעצרת – היית פשוט נוכחת שם, מחזקת את המטרה בזה שאת מחזקת מספרית. לא מפעילה, לא מופעלת ולא מניעה אף אחד ושום דבר. ההזמנה להיות מחוללת היא הזמנה להיות יותר אקטיבית. כשאנשים צועדים הם יותר אקטיביים, כשאנשים מייצרים תוכן ובאים לכיכר – הם מחוללים, הם מייצרים ולא רק צורכים. היום יש פה קבוצות-קבוצות של מוחים שלכאורה אין ביניהן קשר, אבל משהו בכל זאת מחבר ביניהן, ולכל הקבוצות האלה יש תפקיד. אף אחת לא מפריעה לשנייה, אף אחת לא מעל השנייה, והן למעשה מקיימות מודל של קיימות אקולוגית. נוכחות של אחת מאפשרת לאחרת להתקיים. זה מבחינתי הסדר החדש, להבדיל מהסדר הישן, ההיררכי במובן של מבנה כוח מדכא ולא של מבנה טבעי ובריא.

כבוגרת מחאת 2011 הבנתי שביבי הוא לא הבעיה שלנו. המערכות כולן כל כך רקובות, כל כך מסואבות, שהן משחיתות את כל מי שיושב שם. השינוי יכול לבוא רק מהצד שלנו, האזרחים. כל מה שעשיתי, למדתי ותרגלתי בעשור האחרון, מבחינתי נועד לרגע הזה, שידעתי שיגיע. היום אני נמצאת שם כדי לעזור לו לקרות."

מאיה רימר, מחאת בלפור 2020 . צילום: שניר קציר

מאיה רימר: ראינו כבר אירועי דריסה הקיץ ולמרות זאת, אנשים מגיעים להפגנות עם הילדים שלהם. למרות הפחד, ואולי בגללו, וכי החושך גובר מרגע לרגע – אנשים יוצאים במספרים גדולים יותר כל שבוע. קורה פה משהו מדהים

השינוי לא ממש קרה ב-2011. מה שונה הפעם?

"יש לנו, האקטיביסטים, מין בדיחה כזו, שההבדל בין מחאת 2020 ל-2011 הוא שבמחאת 2011 לא הייתה לנו שום מחאת 2002 ללמוד ממנה. לא היו לנו לקחים חשובים וסופר רלוונטיים לגבי איך המערכת הפוליטית בישראל, וביבי בעצמו, פועלים כנגד מחאה, ומה יכול לפרק אותה. את כל הדברים הללו היו למפגינים הצעירים של 2020 מההתחלה.

ב-2011 היו לנו בקיץ 88% תמיכה. זה אחוז תמיכה מטורף שלא היה דומה לו בגל המחאות החברתיות ששטף את העולם באותם ימים. התמיכה הזאת הפכה אותנו למאוד נחמדים וידידותיים לסביבה. רצינו לשמור על אהדת המיינסטרים, וזה עבד לרעתנו, כי לא היינו אנחנו עד הסוף. פחדנו לקלקל, לחבל בהצלחה, להיות לא מנומסים, לדבר על נושאים מעוררי מחלוקת, וכך נוצר מסך אחיד ושטוח. למחאה הנוכחית הגענו הרבה יותר מנוסים והרבה פחות מנומסים. נוצרה פה מערכת מבוזרת אדירה שמכילה מגוון עצום ולא מנסה לצנזר או להכניס אף אחד לקופסה – אלא לצעוד יחד בכבוד ובהכלה. כולנו עוד טיפה בנהר. מחאה כמו מים, זורמת לאן שנכון לה לזרום.

העובדה שנאסר על 40,000 איש להפגין בבלפור ומייד הם הפכו ל-200,000 שמפגינים בכל רחבי הארץ, מעידה על כוח פנימי אדיר שמבקש לפרוץ ופורץ. וזה כל הזמן הולך וגדל, בלי שיש מנהיג לדבר הזה, בלי שיש פה מישהו שמוביל או יודע או שולט. אם מחר אני (או כל אחד אחר) נעלמים מהמחאה – זה לא משנה כלום. המחאה פשוט תזרום בכיוון טיפה אחר. אין פה שום מבנה היררכי, יש פה רק המון שצובא על הדלתות שנסגרות בפניו כי הוא רוצה להעביר מסר: לא נקבל יותר מרות לא מוסרית, לא נקבל יותר שחיתות, פילוג ושנאה, לא נקבל יותר ממלכתיות שמשרתת רק את המשטר והטייקונים.

ואנחנו חיים היום במציאות של פחד יותר מאי פעם. אנשים נפגעים בהפגנות. אני מוצאת את עצמי לפעמים תופסת עמדה באיזה צומת, מבינה שאני מאוד חשופה, ומתמקמת מחדש כדי שרכב חולף לא יוכל לפגוע בי. ראינו כבר אירועי דריסה הקיץ. ולמרות זאת, אנשים מגיעים להפגנות עם הילדים שלהם. הולכים לגשר שקרוב לביתם. למרות הפחד, ואולי בגללו – ובגלל שראש ממשלה מושחת אסר עלינו להפגין, וכי החושך גובר מרגע לרגע – אנשים יוצאים במספרים גדולים יותר כל שבוע. לא כי הם מחויבים למנהיג כריזמטי כזה או אחר – הם מחויבים רק לעצמם, לעתיד ילדיהם. קורה פה משהו מדהים. זה דחף פנימי אדיר לשינוי. ולכן ננצח."

שבר רוחני

קל לדבר על הצד הפוליטי של המחאה. גם הדיון בצד החברתי עולה וצף כפרי בשל בכל ריאיון. אך הצד הרוחני חמקמק יותר. והנה, למרות שברור לכולנו שהוא שם, צריך להגדיר, לחפש ולחקור אותו. אמיר שלומיאן, מוזיקאי ומחנך, יזם עמותת "מעיין בבוסתן" לחינוך משותף ערבי-עברי, מגדיר את זה בשיחתנו כמשבר אמון: "הפער שהולך וגדל בין נבחרי הציבור ובין בוחריו, הוא תהליך של שבר באמון, והוא לא עניין שבחומר אלא עניין שברוח."

השאלה היא אם משבר אמון הוא משבר רוחני או שהוא משבר רגשי?

"באמת לא אוכל למקם בתוכי את האמון רק ברוח. ודאי שיש שם חוויה רגשית, ובכל זאת אני חושב שלאמון ולאמונה יש איכות רוחנית. בגידה יוצרת שבר רוחני, שבר שלא נמצא רק ברגש. קחי למשל את האירוע שזעזע את העם שלנו וכמעט שהביא לכליה שלו – שואת יהדות אירופה. אין כאן שבר ברמה הרוחנית? ועוד איך שיש. משבר אמון בין העם ובין אלוהיו, בין העם ובין האנושות, איך דבר כזה יכול היה לקרות? אני עסוק כרגע בשאלות האלה ובגלל זה אני לוקח לכיוון הזה. משבר האמון הוא ברובד הרוחני והוא מביא לאובדן דרך. לעומת השואה, במשבר הנוכחי קל לי יותר לראות את החיובי. החיובי הוא שאובדן הדרך הזה יביא לדרך חדשה, זה חלק מהתהליך. אני מסתכל על החברה כולה כעל אורגניזם אחד, וכאורגניזם, חייב שיהיה לה ראש. ועדיין לא נראה כזה. בעבר הפוליטיקאים היו מנהיגים, ראשי שבטים. בימינו הם עדיין פוליטיקאים, אבל הם כבר לא מנהיגים. אז איפה היא ההנהגה? איפה המנהיגים? אני מאמין שהם קיימים, ייתכן שהם טרם נחשפו לעינינו, אולי גם הם עצמם אינם ערים עדיין לתפקיד שלהם. מה שבטוח הוא שהם לא נמצאים כרגע במרחב הפוליטי.

מרתק בעיניי להתבונן בתהליכים האלה, לראות את כל ההתארגנויות החדשות שנוצרות. יוזמות למפלגות שונות, תנועות שונות, קריאה לכתיבת חוקה של ״אזרחים כותבים חוקה״, התעוררות יהודית-ערבית של מפלגות ושל תנועות חדשות וכן הלאה. כל אלה הם חלק מהתהליך שקורה פה. יפה גם לראות את כוחה של ההשראה ההדדית: איך צעקתו של אחד נכנסת ללבו של אחר וגם הוא מתעורר. איך לאט לאט עוד ועוד אנשים שבעבר לא נהגו להשתמש בכלי הזה שנקרא הפגנה, יוצאים להפגין. עוד ועוד אנשים מתעוררים מתוך ההשראה ההדדית."

אמיר שלומיאן: אובדן הדרך הזה יביא לדרך חדשה, זה חלק מהתהליך. אני מסתכל על החברה כולה כעל אורגניזם אחד, וכאורגניזם, חייב שיהיה לה ראש. ועדיין לא נראה כזה

אמיר שלומיאן באירוע "לב אחד יש לכולם" ‒ שירת רבים כמחאה
על חוק הלאום. צילום: גל מוסנזון

האם זו עדיין מחאה אחת? אמירה אחת?

"ביום שבו נצליח להסביר לעצמנו שגם מחאתם של החרדים היא מחאתנו אנו, יהיה פה שינוי. וכך גם מחאתם של הערבים על האלימות שהם חווים בכפרים שלהם היא מחאתנו. ומחאתם של הנכים, ומחאתן של הנשים על עוד ועוד נשים שנרצחות ונאנסות, אלימות בלתי נסבלת. וגם המחאה על עצם קיומו של הכיבוש. עוד בשנת 67׳ אמר לנו ישעיהו ליבוביץ שזו תחילתה של שחיתות, שבכיבוש אנחנו בעצם קוברים את עצמנו. איש חכם. הוא ראה רחוק אל העתיד. אז אם אנחנו נשכיל ונצליח להבין שבעצם כל קריאות הכאב האלה זו מחאה אחת, אני חושב שיהיה סיכוי לשינוי. מה שמאחד את כל הקריאות האלה הוא הכאב. כשנפתח את לבנו לכאבו של האחר, יבוא שינוי מהותי."

מה היית רוצה לומר למוחים כמביט מן הצד?

"קודם כול תודה שאת מזכירה לי שאני מביט מהצד. פעמים רבות מדי אני שוכח לעשות זאת. אז כמביט מהצד הייתי רוצה לבקש מכל המוחים שיסבו את תשומת לבם לכאב של האחר. כי הכאב הוא אותו כאב, ולמעשה זו אותה מחאה. ולאלה שנגדם מופנית המחאה, כמביט מן הצד, הייתי רוצה להזכיר שהם חלק מהעם! והייתי רוצה לשלוח אותם לעשות חשבון נפש: האם הם מסוגלים להזדהות עם כאב של קבוצה אחרת? האם הם מסוגלים למצוא חמלה כשהם פוגשים כאב של "שבט" אחר? אם כן – הרי הם שייכים למחנה החמלה. ואם לא – הרי שהם שייכים למחנה ההפרדות. שימי לב, זה עניין מאוד מובהק, ואדם יכול להקשיב פנימה ולדעת לאיזה משני מחנות הוא שייך. הייתי רוצה שהם יפסיקו לשקר לעצמם ולנו, אותם בעלי תפקידים שנגדם מופנית המחאה. ואם הם באמת מעוניינים רק בטובת השבט שלהם, שיאמרו את האמת, לעצמם ולכולנו. כך נוכל אולי לבוא לידי משא ומתן, להתמקח על זה. הרי ברור שיש פוליטיקה סקטוריאלית, וגם יכול להיות לה מקום מסוים כשהיא גלויה. לדעתי הקשה ביותר הוא העמדת הפנים: חתירה לאינטרסים סקטוריאליים במסווה של ממלכתיות. גישה זו בא זמנה להיפסק."

אמרת ששבט חייב שיהיה לו ראש. אני רוצה לבחון את העניין מנקודת מבט של תפיסת עולם חדשה יותר: במחאות אין ראש. יכול להיות שחיפוש ראש למחאה זו תפיסת העולם הישן?

"המינוחים קצת מתבלבלים. כשדיברתי על זה שיש ראש, לא התכוונתי לראש שבט במובן של מעמד, מורם מעם. התכוונתי שלכל גוף יש כל מיני איברים. והרי אי אפשר לעשות עם היד מה שצריכות לעשות הכליות ואי אפשר לעשות עם העין, מה שצריכה האוזן לעשות. גם בתוך ארגון אנושי יש כל מיני תפקידים, וגם בתוך המחאה אנחנו רוצים שהתפקידים השונים יבוצעו על ידי האנשים המתאימים ביותר. אנחנו צריכים גם את אנשי הלב, גם את אנשי הראש, וגם את מי שמייצג את הידיים בעשייה שלו. יש מי שתפקידו לנסח ויש מי שתפקידו להראות את הדרך. יש את החומר ויש את הרוח. וזה עוד תהליך מעניין: אנשי המחאות, בדרך כלל, היו אקטיביסטים שראו באנשי הרוח 'רוחניקים', הזויים, 'מחבקי עצים' ועושי מדיטציות, כאלה שלא אכפת להם אלא מעצמם. וה'רוחניקים' מצדם טענו כנגד האקטיביסטים, ולדעתי במידה רבה של צדק, שאם לא נתייחס לרוח, לא נגיע לשום מקום. נדמה לי שהמחאה הזו מביאה לחיבור של שתי האיכויות האלה, שמשלימות זו את זו."

 איך משתלבת הרוח באקטיביזם הפוליטי?

"אנחנו רואים זאת בהפגנות: מעגלים של מדיטציה, שירה, ואמנות, שגם היא ביטוי מובהק של הרוח. וכמובן, ההפגנה עצמה היא אקטיביזם שמביא לידי ביטוי רעיון שמקורו ברוח. אבל האמת היא שאני פוגש זאת בכל מקום, ומופתע מאוד לטובה: אנשים שבעבר היו מזמינים אותי לפעילויות של הרוח, ריטריטים ניו אייג׳יים וכדומה, מזמינים אותי עכשיו להרצאות על פוליטיקה חדשה ולפעילויות שהיו מנת חלקם של האקטיביסטים בלבד. בעיניי ההתערבבות בין שתי הזירות האלה מבורכת."

מלחמת העצמאות השנייה

לפעמים כשהדברים יוצאים מאיזון צריך לטלטל את המערכת, לדחוף אותה מחוץ לאזור הנוחות שלה ולהניח לה לאזן את עצמה מחדש. החיבור בין הגוף לנפש, בין הרוח לאדמה, הוא מה שעומד תמיד בבסיס האיזון שאליו אנו חותרים ברמה הפרטית. הפעם אנחנו שותפים להבנה שיש צורך לחזור אליו ברמה הקולקטיבית, המדינית והגלובלית.

התחלתי את המאמר עם שאלת ה"איך": איך אנחנו משתתפים ב"מה" הגדול שעומד בפנינו. ואני מסיימת עם דבריו של עלי ברוק, שכמו מכוונים לענות על השאלה שלי גם מבלי שנשאלה.

"ברמה הרוחנית ההתעוררות היא מאוד עוצמתית. פתאום קם אדם בבוקר ורואה שהוא הר ומתחיל ללכת. אני מדבר עם המון אנשים בכל הגילאים. המבוגרים יותר מדברים על משהו מאוד עמוק שהיה חבוי אצלם. הצעירים באים ממקום אחר לגמרי כמובן. אנשים יוצאים מאזור הנוחות שלהם וככה הם מתעוררים. אז לא כולם מגיעים לבלפור. אז מה? אדם יוצא מהבית, הולך לגשר, מניף דגל, חוזר הביתה וחושב מה עוד הוא יכול לעשות. זה תהליך של

התעוררות ברמה הפרטנית וברמה הקולקטיבית. קורה פה  משהו שלא קרה מאז קום המדינה ודרוש מאז מלחמת ששת הימים. אני קורא לזה מלחמת העצמאות השנייה. לא בטוח שננצח בה, אבל אני אופטימיסט. היינו צריכים נבוט גדול בראש וקיבלנו אותו. החברה הישראלית צריכה חזון חדש, צריך לבנות את ישראל מחדש, והקורונה עוררה את ההבנה שמשהו דפוק פה מהיסוד. היום התפקיד שלנו הוא לקום ולשמש דוגמה. לא לדבר יותר, לעשות."

 

בתמונה מעלה: צילום: תמרי גת

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר data-lazy-src="https://adamolam.co.il/wp-content/uploads/2018/10/מודעה-לאתר-אדם-עולם-min.jpg" ><noscript><img src=

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

העגלה שלך