8 / למה התפטרתי מניהול בית ספר?

במאי האחרון שנת 2022 הודעתי שלא אנהל יותר את בית הספר בחדרה אותו ניהלתי. "מה קרה?" שאלו אותי הרבה אנשים. החלטתי לכתוב את סיפורי האישי ואולי דרכו להאיר במעט את התהליך שהוביל אותי להגיד, "עד כאן!" איני מוכן יותר לדרוך על חופש המחשבה הפנימית שלי.

חלומות על חינוך

לפני 27 שנים, שנת 1995, בעודי תרמילאי צעיר בן 25 המטייל במזרח הרחוק, התחלתי לחשוב מחשבות עמוקות על עצמי, על החינוך שקיבלתי, על איך הייתי רוצה שהילדים שלי יתחנכו ומה באמת חשוב בעיניי בחיים. התחלתי אף לכתוב יומנים המתארים את המחשבות הללו. ביומנים אלו יש תובנות והארות רבות, אך שתיים מרכזיות מלוות אותי מאז. הראשונה היא שאין לי איך לחנך אחרים, עליי לחנך את עצמי – ללמוד, להשתנות ולפגוש את המקומות הלא פתורים בתוכי. דרך השינוי שאני עובר, האחר יוכל לעבור גם הוא שינוי ולהתחנך (במיוחד אם מדובר בילדים). והתובנה השנייה היא שאין צורך להלחיץ אף ילד ללמוד ולספוג ידע. חשוב יותר לתת לילד תחושה של שייכות, מסוגלות ואוטונומיה, לעזור לילדים לפתח סקרנות טבעית – ובטח לא לבחון אותם על רמת הידע שלהם. הבנתי שתפקיד המחנך הוא לעזור לילדים לעצב ולפתח את החוסן הפנימי שלהם ואת המוטיבציה ללמידה. 

אני יכול לומר שבמהלך 27 שנותיי כאיש חינוך חזרתי אל תובנות אלה שוב ושוב, דייקתי את עצמי, חינכתי את עצמי והתפתחתי כאדם. בזכות המפגש עם הילדים גיליתי עוד ועוד מקומות לא מעובדים בתוכי.

לאחר שחזרתי ממסעותיי במזרח, במקרה (או שלא), קראתי כתבה על החינוך האנתרופוסופי, כתבה ששינתה את חיי. תוך כדי קריאה החל לבי לפעום בחוזקה, והבנתי שהתובנות העמוקות שלי על חינוך אינן פרטיות שלי, אלא הן קיימות בעולם ואף ישנם בתי ספר שפועלים לאורן. הגעתי להרדוף, למדתי שנת מבוא ולאחר מכן סמינר חינוך ולדורף, והתחלתי לחנך בבית ספר שקד בטבעון. במהלך שנתי השביעית שם מוניתי למנהל בית הספר, ומאז במשך עשר שנים ניהלתי את שקד, במקביל לחינוך כיתה. 

עבודת הניהול אינה פשוטה.היא מצריכה תעצומות נפש, מדי פעם מאבקים פוליטיים, הנעה של אנשים, קידום רעיונות חינוכיים וכו'. תוך כדי, המשכתי לשמחתי לחנך כיתה, וכך שמרתי על הקשר החיוני עם הילדים ועם השפיות שלי... הניהול בשקד, למרות האתגרים – רק היום אני מבין – היה יחסית פשוט בכל הקשור לעבודה מול מערכת החינוך, מכיוון שמערכת שקד, השייכת לזרם ולדורף, זוכה להכרה ייחודית מטעם משרד החינוך. כמו כן, בית הספר פועל בתמיכת קבוצת הורים מאוד מסורה וחזקה וצוות מורים אחראי ומעורב שתומך בעבודת הניהול. נקודת יתרון נוספת היא פדגוגיה מאוד מובנית שמקבלת גיבוי מלא של הקהילה, הרשות ומשרד החינוך. 

מערכת החינוך מבקשת מהמנהלים ומהמורים שיהפכו את התלמידים ל"אזרחים טובים" – אזרחים שממלאים פקודות מבלי לחשוב – במקום לאנשים חושבים, עם יכולת קבלת החלטות אינדיווידואלית

משחקים בבית ספר

לאחר עשר שנות ניהול יצאתי לשנת שבתון, ובמהלכה הבנתי שאני רוצה לתת גם לחינוך הציבורי הקונבנציונלי את כל הטוב הזה – את רעיון האיכות האנושית המתפתחת, שהיא חובה לכולם (ובמיוחד לעוסקים בחינוך), וכן את התפיסה שניתן וצריך להתייחס לילדים כילדים, שנהנים לשחק וללמוד מתוך חוויה והנעה פנימית, ללא לחץ ותחושה שמישהו רודף אחריהם. על כן הצטרפתי לפרויקט של עיריית חדרה ומשרד החינוך והקמתי שם את "בית הספר המשחֵק" כבית ספר צומח. בית הספר קם לפני שנתיים ויש בו 7 כיתות (3 כיתות א', 3 כיתות ב' וכיתת חינוך מיוחד בשכבה ב'). בשנה הבאה מתוכננות עוד 3 כיתות א'. 

במהלך השנתיים שחלפו, עבר צוות המורים תהליך מאוד משמעותי של התפתחות פנימית, של גילוי "הילד הפנימי", של יצירת שיעורי בוקר הנשענים רבות על הפדגוגיה של חינוך ולדורף, כגון – מסלול בוקר, מעגלים ריתמיים ועבודת מחברת. הילדים השתתפו בשיעורי מלאכה, מוזיקה, גינון, תנועה, משחקים, אמנות ועוד, וחוו שפה עשירה דרך דקלומים, שירים וסיפורים. קצב הלמידה הותאם לילדים והחוויה הכללית הייתה שהילדים מתחזקים רגשית, מתמלאים בביטחון ואוהבים את המורים. התחושה הייתה שהם מלאי סקרנות, צוחקים, שמחים ומחבקים. ההורים עצמם למדו שניתן לעשות חינוך אחר, שלא חייבים לחץ ושיעורי בית בכדי ללמוד ולהתקדם. נוצרה קהילה שהגיעה לאספות הורים, ליריד שבועות גדול, ליום גיוס כללי ועוד. 

לתחושתי, בית הספר עבד נהדר. רוב ההורים היו מרוצים, המורים הרגישו שהם יכולים לממש את עצמם, בית הספר כמקום מתפתח וצומח הביא רוח רעננה וחדשה לחדרה – בית ספר ציבורי ללא תשלומי הורים, אשר שמו הלך לפניו. מפקחי העיר חיפה הגיעו לביקור למידה בבית הספר, המו"פ (אגף מחקר ופיתוח) התעניין בתהליכי הלמידה ובפדגוגיה שלנו, ואף התקבלנו לקבוצת המחקר של המעבדה מטעם בית ברל ברשות יעקב הכט, פרופ' יולי תמיר ופרופ' לינור הדר, כדי לחקור את תהליכי הלמידה שלנו. 

אז איפה הבעיה?

מוצרים מהמדף

כאדם ששואף לחופש פנימי, וכמנהל בית ספר בחינוך הציבורי, הבנתי שמערכת החינוך, כפי שהיא בנויה,
נמצאת בקריסה. 

נתחיל בבסיס – מערכת החינוך לא סומכת על המנהלים! היא מתנהלת כגוף צבאי שמנחית פקודות – "חובה להגיע לכנס!", "עד השבוע הבא חובה למלא את הטבלה!"... השיח אינו פתוח אלא מחייב. מעבר לכך, כמנהל בית ספר אני מחויב להראות שאני עומד בסטנדרטים לימודיים ששייכים, לתפיסתי, למאה הקודמת. כלומר, הילדים של היום, שגדלים בעולם דיגיטלי, עולם של תהליכים מהירים וידע זמין, כבר לא צריכים, כמו לפני מאה או עשרים שנים, מורה שילמד אותם ידע, שיחייב אותם לשבת 45 דקות בשיעור בלי לזוז ובלי לדבּר, ושבסופו של דבר יבחן אם הם רכשו את הידע שניסה לתת להם. 

להבנתי, תפקידו של המחנך כיום הוא לעזור לילדים לתקשר זה עם זה, לעבוד בשיתוף פעולה, לשאול שאלות, לפתח יצירתיות וסקרנות פנימית. משרד החינוך העביר באופן מאוד ברור את המסר: אין בעיה לשחק ולעשות אמנות, לסרוג או לטייל – אבל לא על חשבון לימוד הקריאה בכיתה א'... הלכתי בין הטיפות.

דבר נוסף: כמנהל בית ספר בחינוך הציבורי, הבנתי שאני לא יכול לבחור את המזכירה שלי, את הסייעות, את השומר בשער או את אב הבית – אני המנהל, אבל זה מוכתב לי מלמעלה. להפתעתי גם גיליתי שאני חייב להכניס לבית הספר השתלמות שהרשות החליטה עליה. כלומר, הוחלט עבורי איזו השתלמות נחוצה לצוות – והיה עליי לממן אותה מהתקציב הבית ספרי. 

התחוור לי גם, שאם יש בעיה עם מורה מסוים – אם, למשל, המורה אינו מוצלח בתפקידו – אין לי אפשרות לעשות שום דבר, כיוון שהסדרי ההעסקה מונעים ממני לחלוטין מלפעול בנושא זה. כך נוצר מצב שהילדים יסבלו ממורה לא מתאים – אך לי אסור לפטרו.

מערכת הגפ"ן (גמישות פדגוגית ניהולית) החדשה, שמשרד החינוך מתהדר שתיתן אוטונומיה כלכלית למנהלים – מתבררת כפיקציה ריקה מתוכן. המערכת מחייבת את בית הספר "לרכוש מוצרים מהמדף" (השתלמויות וכו') ולמעשה להפריט עוד יותר את החינוך, והכול נעשה בלחץ ובלוח זמנים לא הגיוני.

החוויה הכוללת של מנהל בית ספר היא שהוא אמור לפעול בתנאים מאוד לא ידידותיים, לעמוד בלחצים של ההורים, הרשות, המשרד, לנהל קהילה ולחייך. זמן להתעסק בפדגוגיה – כמעט ולא נשאר.

הגעתי להבנה שאני חוטא לדרך הפנימית שבחרתי בה לפני שנים – דרך של התחנכות פנימית, דרך של מפגש יומיומי עם ילדים ושל חיפוש דרכים יצירתיות להניע אותם להפוך לבני אדם מוסריים, אכפתיים ובעלי חשיבה עצמאית. 

ככל שעולים בדרגות הניהול, מתרחקים מהילדים והופכים לכלי המשרת כוח מערכתי שהוא חזק מהאדם – כוח שמעניק כבוד, כסף ותחושת חשיבות מזויפת, ולכן כל כך קשה להתעורר ולזעוק "אבל המלך עירום!" ומי שכבר מעז לצעוק – מאבד בבת אחת את כל מה שהיה לו. הוא כבר לא שייך... אסור למנהל להעביר ביקורת, עליו להיות ממלכתי ולייצר עבור הרשות שקט תעשייתי. 

יכולתי להמשיך ולנהל, הייתי בוודאי מצליח לשדרג את בית הספר ולהעניק חינוך איכותי לילדי חדרה, אך לא הסכמתי יותר לשחק את המשחק הזה וללכת בין הטיפות – הרגשתי שזו דרך שממיתה את נפשי ומרחיקה אותי מחדוות היצירה.

המערכת כולה קורסת, ואם לא נתעורר ונצא למאבק על החופש הפדגוגי, על האוטונומיה הניהולית ועל עבודה מתוך הרוח – בתי ספר ולדורף יהפכו לצל של עצמם כבר בעתיד הקרוב

האם מיצ"ב בכלל מתאים לילדים?

ככל שעובר הזמן, מנהלי בתי ספר, וגם מורים, הופכים לטכנוקרטים, לפקידים שמעבירים מסר. אם לומר אמירה מאוד קשה, אגיד שמערכת החינוך מבקשת מהמנהלים ומהמורים שיהפכו את התלמידים ל"אזרחים טובים", אזרחים שממלאים פקודות מבלי לחשוב – במקום לאנשים חושבים, עם יכולת קבלת החלטות אינדיווידואלית. 

אני מאמין שבני אדם מתחילים להתעורר לעובדה שהם בני אדם, הם לא סחורה שממלאת תפקיד, הם לא בירוקרטים שממלאים טפסים. בני אדם שואפים להתפתחות רוחנית, בני אדם רוצים להרגיש משמעותיים. לצערי, מערכת החינוך עושה הכול כדי להגיד לאנשי החינוך – אתם פונקציות שממלאות תפקיד, אנחנו לא שואלים אתכם, אתם לא מספיק טובים, ולכן עליכם לרכוש חברות חיצוניות שיעשו תהליכים חינוכיים בבית הספר שלכם. 

מדוע לא לתת למנהלים את הכסף ולומר להם: "הנה התקציב – תחליטו איך אתם מתרגמים אותו לחינוך איכותי"? זה נקרא לסמוך! לצערי, מערכת החינוך רואה בית ספר מצליח או מורה מוצלח כמי שקידם את הציונים של התלמידים. בית ספר שיש בו הרבה אמנות, תנועה ומוזיקה, שנותנים ערך מוסף לחיים – זה נחמד, אבל לא מספיק טוב אם אין ציוני מיצ"ב טובים. 

ולגבי זה, בביקור המפקחים בבית הספר שאלה אותי אחת המפקחות: "האם הילדים יעמדו במיצ"ב?", עניתי לה שהשאלה שלה לא נכונה, השאלה הנכונה היא: "האם המיצ"ב מתאים לילדים?" האם מבחנים וציונים רלוונטיים עבור ילדים צעירים? אני לא בטוח שיש מישהו במשרד החינוך ששואל ברצינות את השאלה הזאת, מכיוון שלהוריד את המיצ"ב זה להוריד שליטה במנהלים. 

כולנו שבויים בקונספט ישן, ארכאי ולא רלוונטי. כל מה שמערכת החינוך נותנת כידע – אדם יכול להשלים לבד ובמהלך זמן קצר יחסית. הצורך שלי כמנהל בית ספר היה להשקיע את האנרגיה שלי בהתפתחות אישית של המורים, בהקניית חוסן, סקרנות ותשוקת חקר לילדים, כדי שיפתחו את מה שמעניין אותם, ילמדו את כל מה שילד צריך לדעת כידע עולם וכמיומנויות בסיס בכלל התחומים – מתוך משחק וחדווה; כדי שיהפכו לאנשים חושבים עצמאית, אמפתיים לסביבה ובעלי יוזמה ויכולת לתרום לקהילה בה הם חיים – כלומר, שיהפכו לאזרחים חושבים ולא לאזרחים "טובים", וזה כנראה מפחיד עד מאוד את המדינה!

כשהבנתי שאני חוטא לאמת הפנימית שלי, ושנדרש ממני לשרת מערכת חינוכית ציבורית שהיא פונקציונלית, במקום לשרת מערכת אנושית – כשהבנתי שיש פער עצום בין מה שהילדים של היום צריכים לבין מה שהמערכת מתעקשת לתת להם – זה הרגע שאמרתי, עד כאן! ובחרתי לעזוב ולחזור לעשות חינוך מהלב.

יחד עם זאת, אני פונה אליכם, ידידיי בחינוך הייחודי ובחינוך ולדורף בפרט: צו השעה הוא להתעורר! טעות רווחת היא בקרב אנשי החינוך האלטרנטיבי בכלל והאנתרופוסופי בפרט, לחשוב שהם מוגנים ויכולים לפעול בחופש פדגוגי למרות המערכת.

מכבסים חינוך

מתוך מסעותיי במחוזות החינוך הציבורי הבנתי, לצערי הרב, שהמדינה מעוניינת למתן את הכוחות המבקשים חינוך אחר. על כן היא מאפשרת להם מרחב למידה שונה – או בשמו המכובס "חינוך אלטרנטיבי" – אך זוהי למעשה דרכה של המדינה ליצור הפרד ומשול. המדינה כביכול מאפשרת מרחב פדגוגי ייחודי לקבוצות מסוימות, שבדרך כלל מגיעות ממעמד סוציו-אקונומי גבוה, מרחב בו יש אפשרות לתשלומי הורים גבוהים יותר ותחושת חופש – אך למעשה, היא גורמת למערכות אלו להיות רדומות מבחינה חברתית ולהתעסק בשמירה קנאית על החופש שהשיגו, מבלי לראות את התמונה השלמה. הנה, נחתמו הסכמים עם המדינה ושורטטו גבולות גזרה של מה מותר ומה אסור, אך במילים אחרות – קנו את השקט שלנו במחיר נזיד עדשים. 

רבים מחבריי וחברותיי המנהלים בתי ספר אנתרופוסופיים אומרים לי שהם מוכנים לשלם מחירים מסוימים בכדי להמשיך להתקיים. גם אני עצמי חטאתי במחשבה זו שנים רבות. אני מבקש לנצל במה זו ולהתריע שהחינוך האנתרופוסופי והאלטרנטיבי בישראל לא יוכל להמשיך לצמוח, ותמיד יהיה תחת בקרה הולכת וגדלה של המדינה. כבר היום אנו מתפשרים על דרכנו בשל דרישות המדינה. למשל – אנו מוכנים לאפשר לילדים בכיתה ד' להיבחן במבחני מיצ"ב, למרות שאין בכך דבר התומך בהם; אנו מחויבים לעבוד עם מורים שלא עושים דרך רוחנית אנתרופוסופית או התפתחותית, מכיוון שאנו נאלצים לקבל אך ורק מורים בעלי תעודת הוראה; אנו גם נאלצים לעתים (למשל, כשמשרד החינוך לא סומך על בית הספר) לקבל על עצמנו מנהל או מנהלת מוכתבים מבחוץ, למרות שהם אינם מבינים את הרוח הפדגוגית; אנו מחויבים ללימודי ליבה על פי סטנדרט הלמידה של משרד החינוך, למרות שלא תמיד סטנדרטים אלה תואמים את גיל הילדים; ואנו נאלצים יותר ויותר לקבל ילדים בני 5 וחצי – 6 לכיתה א', למרות שברור לכולם (כולל משרד החינוך) שילד בגיל זה אינו בשל ללמידה בבית הספר. הסיבה לאילוץ החיצוני הזה היא כלכלית, שכן אם כל הילדים יעלו בגיל 7 לכיתה א', הם יהיו שנה נוספת בגן חובה ויעלו הרבה כסף למדינה.

אט אט אנו מתרגלים לחיות עם ההגבלות ומחפשים דרכים יצירתיות לעקוף את הגזירות, אך למעשה, מבלי משים, אנו מיישרים קו עם הדרישות החיצוניות. 

מערכת הגפ"ן היא הפטנט האחרון מבית היוצר של משרד החינוך לשלוט במה אנו מכניסים לבתי הספר. דרך מערכת זו אנו מחויבים לפיקוח אינטנסיבי על אופן בחירת מענים פדגוגיים. מנהלים חדשים אף נדרשים לפיקוח צמוד ומחויבים לקבל מדריכים, למשל "מדריכי שפה" שאינם מבינים את הפדגוגיה ואת תהליכי ההתפתחות, שכה מהותיים בחינוך ולדורף. למשל, מדריכת שפה שנשלחה אליי ממשרד החינוך ביקשה שתלמידים בכיתה א' יכתבו את הרגשות שלהם. כשסיפרתי לה על שיחה בכיתה בה ילדים דיברו ושיתפו רגשות, היא תהתה למה הם לא העלו את הדברים על הכתב. ניסיתי להגיד שזה יעצור את הזרימה הטבעית של השיחה, והיא הציעה שהם לפחות יכתבו על דף את המילים הבסיסיות כמו: כועס, שמח וכו... ברור שזו לא דרכו של חינוך ולדורף.

אני כמובן מברך על הדרכות, אך מאמין שהמנהל וצוות בית הספר יכולים וצריכים לבחור אותן בהתאם לפדגוגיה הבית ספרית ולא בכפייה מבחוץ. 

לצאת אל העולם

המדינה שמה יותר ויותר מגבלות על מעורבות העמותות ועל תמיכתן בבתי הספר וישנן יותר ויותר רגולציות. עד כה, הדרך שבתי הספר ולדורף התמודדו עם הגזירות הייתה לחפש פתרונות יצירתיים ולייצר מעקפים, אך לדעתי, הגענו לשלב בו חוסר האמון של משרד החינוך במערכות החינוך שלו עצמו, בפרט במערכות האלטרנטיביות ובטח שבאלה האנתרופוסופיות – גורם למצב של שליטת יתר וחניקה איטית של כל מה שאינו הזרם המרכזי. המערכת כולה קורסת, ואם לא נתעורר ונצא למאבק על החופש הפדגוגי, על האוטונומיה הניהולית ועל עבודה מתוך הרוח – בתי ספר ולדורף יהפכו לצל של עצמם כבר בעתיד הקרוב. 

אם לא תהיה התעוררות רבתי של בתי הספר הייחודיים, אשר ידברו בקול חזק וברור הקורא להפסקת השליטה של מערכת החינוך הממשלתית בבתי הספר – תהיה קריסה של כלל המערכת, כולל האלטרנטיבית! כיום, ככל שקמים עוד מנהלים, הורים וצוותי חינוך המבקשים אוטונומיה אמיתית – כך המדינה מתקשחת יותר בצורך שלה בשליטה. היכולת של המערכת החינוכית (כל עוד היא פוליטית) לסמוך על בתי הספר היא כמעט אפסית. 

חובה להתעורר! וחובה זו לא מוטלת רק על צוותי ההוראה, אלא גם ואולי בעיקר על ההורים – שלהם יש היכולת והצורך לצאת למאבק אמיתי על חינוך ילדיהם. דוגמה למאבק כזה הוא התהליך שקרה בקיבוצים סביב הלינה המשותפת. אי אז, כמה הורים החליטו שלא ייתכן שילדיהם לא ישנו איתם בבית אלא בבתי ילדים. החברה סביבם ראתה בהם כופרים הפוגעים בסוציאליזם הקיבוצי. ראו בהם אינדיווידואלים שלא מוכנים להקריב את עצמם או את ילדיהם למען המערכת, למען המדינה. כיום, אם ירצה מישהו לחזור ללינה משותפת בקיבוץ – יראו בו אדם שמזניח את ילדיו. כך עלינו לראות את המאבק החינוכי שאנו ניצבים בפתחו: הילדים אינם כלי שרת למען המולדת! הם אנשים עצמאיים, בעלי צרכים רוחניים, נפשיים וגופניים, שיש לעזור להם לפתח בכדי להגיע לשגשוג ורווחה במדינתנו הקטנה.

אנא, חבריי המנהלים, המורים וההורים בחינוך ולדורף ובכלל – התעוררו לפני שיהיה מאוחר מדי! כבר היום, המדינה מכופפת את האמת החינוכית שלנו יותר ויותר, ואנו, בכדי לשמור על הקיים, שותקים ומקבלים את הדין. בסופו של יום, היכולת לתת חינוך חופשי, המאפשר לילדים לגדול להיות אנשים חושבים עצמאית, אמפתיים ופעילים למען החברה, הולכת ומצטמצמת, וזאת למרות כמות בתי הספר האנתרופוסופיים שקמים. חשוב להתבונן בתהליכים אלו בעין מפוקחת, ולהפסיק לחפש פתרון ביצירת מעטפת של הגנה על הקיים – מעטפת שעלולה לחנוק את היכולת שלנו לייצר חינוך, אם לא נצא אנחנו אל העולם.

 

ציור: ירמי זהבי, במסגרת הכשרת הציור בסטודיו פגסוס