הוצאת אדם עולם אנתרופוסופיה וחינוך וולדורף בישראל
והנה רוחות החורף נושבות, השקנאים נודדים למקומות שלווים יותר, ואנחנו עדיין נוסעים בהמונינו למחאה הגדולה, הארוכה והעקבית שלנו בבלפור.
מזה כחצי שנה אני מתעדת ומסקרת את ההפגנות שהולכות ומתעצמות, ונוכחת לדעת שהציבור הישראלי פוקח את עיניו ומבין שמשהו כאן חייב להשתנות.
הצורך האישי שלי לצאת למחאות אינו חדש. הייתי פעילה תקופה לא מבוטלת במחאת בתי הזיקוק בחיפה, נסעתי עם פעילים רבים לוועדות תכנון ובנייה בירושלים, השתתפתי בהפגנות מול בתיהם של ראשי הערים ועוד.
כמו כולנו הייתי עדה להתדרדרות המשמעותית ביחס לסביבה בישראל לאורך השנים, כאשר השיא החדש שלה היה הקמת אסדת הגז לוויתן תשעה קילומטרים מהחוף, לעומת מאה קילומטרים ‒ כנהוג בכל העולם. החלטה מקוממת שנלקחה תוך סיכון לנזק בלתי הפיך לאדם ולסביבה.
וכך, בעוד ברור לכול שהמאבק של מפרץ חיפה הוא מוצדק וחשוב, נוכחתי במהלכו לדעת שיש בציבור הישראלי רוב פסיבי שחושש לדרוש מציאות אחרת. הבנתי שהניהול השלטוני בישראל וחוסר ההבנה של האזרחים באשר לאפשרות שלהם להשפיע, הם שמאפשרים לתהליכים כאלה להתרחש והם שמנתבים את הדרך לכך שישראל תהיה מעצמה פטרוכימית הנשענת על תעשיות מיושנות, כאשר בכל העולם ישנה מגמה הפוכה: לפנות לתעשיות ירוקות התומכות בסביבה.
התבהר לי גם מדוע נוצר המצב הזה: אזרחי ישראל מכל קצוות הקשת הפוליטית נשטפים זה שנים רבות בהסתה שלא מאפשרת להם ראייה אנושית מורכבת. שיח השנאה והשיסוי הפך לכלי שליטה בהמונים והוא הולך ומתעצם. היכולת לראות מציאות מורכבת עברה ועוברת דיכוי מכוון, ומכאן, הולכים ומצטמצמים ערוצי החיבור הבינאישיים בין אזרחי המדינה. הבנתי שללא מסה קריטית של אזרחים ואזרחיות בעלי עניין, אין אפשרות אמיתית לייצר שינוי, ועזבתי את מחאת בתי הזיקוק.
בסתר לבי המתנתי לאיזו מחאה עוצמתית שתהיה סוף-סוף שופר לחוסר המוכנות שלנו, האזרחים, לקבל את ההתדרדרות הקשה, שכבר נראית לעין, בכל התחומים: הבריאות, החינוך, ביטחון הפנים והחוץ, תחומי האמנות והתרבות וכמובן איכות הסביבה.
אזרחי ישראל נשטפים זה שנים רבות בהסתה שלא מאפשרת להם ראייה אנושית מורכבת. שיח השנאה הפך לכלי שליטה בהמונים
בקיץ האחרון, מובטלת עקב משבר הקורונה שסגר לחלוטין את תעשיית המוזיקה שממנה התפרנסתי, מצאתי את עצמי מצוידת במצלמה, טלפון נייד ומגאפון באחת המחאות הגדולות, שאכן התעוררו, ובגדול, ברחוב בלפור בירושלים. ידעתי שאני חווה רגעים היסטוריים שאני חייבת לתעד, והתחלתי להעלות את התמונות לדף הפייסבוק שלי.
כאן בחרתי להביא שלוש תמונות, שלושה סיפורים שמבחינתי מהווים מראה למצב החברתי והמוסרי כיום בישראל. מראה שמשקפת מצד אחד את עומק הכאב ומצד שני את התקווה ואת החוסן האנושי.
תמונה ראשונה: אביר בלי שריון
אחד הסיפורים הבולטים במחאת בלפור הוא סיפורו של רפי רותם, סיפור שמהווה סמן משמעותי לצורך בטיפול שורש במערכות המשפט והאכיפה בישראל. ולמרות שיש כאלה ששמעו עליו, עדיין רבים מאזרחי ישראל לא מכירים את האירועים אשר השפיעו ומשפיעים עד היום על חיינו ‒ גם אם איננו מודעים לכך. הפרשה הזו מסתעפת לכמה תתי פרשות, שלא בהכרח חופפות זו את זו, והרבה בזכות התחקיר הרציני שערך חיים שדמי בתוכניתו של אמנון לוי "שומר מסך" (2010) יכולתי לאסוף את הפרטים לכדי רצף קוהרנטי. אחת הסיבות לקושי לחבר את הנקודות לכדי תמונה ברורה היא שחלקים רבים ממנה פשוט נגנזו, סיבה אחרת היא שהדברים נשמעים כל כך הזויים (לפחות למי שעדיין מאמין שאנחנו חיים במדינת חוק) עד שקשה להאמין שאכן כך קרה. אך לא. הדברים, לפחות המעט שהצלחתי לדלות, אכן התרחשו והם קשים ומאתגרים לשמיעה.
בשנת 2002 עבד רפי רותם כקצין מודיעין ברשות המיסים, אמון על התיקים של משפחות הפשע. וככזה, עקב יחד עם שותפיו לעבודה אחרי הברחות של מכולות סיגריות דרך נמל אשדוד. באוקטובר 2002, גייס רותם "מקור", כלומר סוכן מתוך ארגון הפשע, שיפעל בשיתוף פעולה עם רשות המיסים וידווח על הנעשה. החוקרים ברשות אכן קיבלו ממנו מידע והמתינו למכולות, אך להפתעתם ננטשו המכולות בנמל ללא דורש. לאחר חקירה נוספת, הודיע להם האיש שיש "חפרפרת" בתוך רשות המיסים. פנייתו של רותם לבכירים ברשות נענתה בסקפטיות ואף בהתעלמות. בשלב הזה פנה רותם למשטרת ישראל, וחקירה של מחלקת ההונאה העלתה שאכן ישנם קשרים פסולים בין עובדים ברשות המיסים לבין משפחות הפשע.
שנה לאחר מכן, פוטר רפי רותם מעבודתו, ובמפתיע (או שלא במפתיע) החל להירדף בידי הרשויות. בשנים הבאות נעצר רותם שוב ושוב בתואנות שווא, לרוב באלימות. חייו האישיים, המקצועיים והבריאותיים נהרסו ולתקופה מסוימת הוא אף נותר ללא קורת גג.
תיק הפרשה ברשות המיסים, שהכיל ארגזים רבים ועשרות קלסרים של עדויות וחומרי חקירה נגנז בתוך שלושה ימים על ידי פרקליטת המחוז דאז רות דוד (שנשפטה ונכלאה מאוחר יותר בשל חלקה המרכזי בפרשיית רונאל פישר), גניזה שעליה הגיב שנים לאחר מכן נציב התלונות על פרקליטים, השופט בדימוס דוד רוזן: "קשה להניח שבימים ספורים אלה, שכללו בתוכם גם סופי שבוע, עיינה פרקליטת המחוז במסמכים בתיק החקירה.״ והוסיף: "מסיבות עלומות, כדי לא לומר מוזרות ותמוהות, יחד עם התיק, נעלם אף התיעוד שהוביל להחלטה."
האם מיותר לציין שנגד הבכירים ברשות המיסים לא הוגשו כתבי אישום? עוזר בכיר של מבקר המדינה דאז אמר שמעולם לא נתקל בלחץ כזה של גורמי ממשלה, נציבות שירות המדינה, רשות המיסים והנהלת בתי המשפט למנוע חקירה.
במאי 2005 נמצא המקור המודיעיני במלון בתל אביב כשהוא מת. למרות שהוא היה כפות ועם סימני אלימות קשים, ולמרות התנגדות הפּקד הממונה על החקירה, קבעה המשטרה כי התאבד.
בשנת 2007 הגיש רפי רותם יחד עם 14 חוקרים בכירים נוספים ברשות המיסים מכתב למבקר המדינה בדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את השחיתות ברשות. במקביל הם גם ביקשו לקבל צווי הגנה. ועדה כזו לא קמה והמדינה לא נתנה מעולם כל גיבוי לרפי רותם ולחבריו.
רפי רותם. אסור לתת לפרשיית השחיתות לשקוע. צילום: רקפת אמסלם
בשנת 2010 הוא שוב נעצר בהאשמות שווא. מקרה זה ראוי לציון כיוון שבמהלכו נגרמו לו פגיעות פיזיות קשות.
בשנת 2014 העניקה התנועה לאיכות השלטון לרפי רותם את אות "אביר איכות השלטון".
בשנת 2015 העניק מבקר המדינה יוסף שפירא לרפי רותם צו הגנה והכרה כחושף שחיתות.
בספטמבר 2020 פסק בית משפט השלום כי המשטרה תפצה את רותם בכ-200,000 ₪ בגין מעצר השווא והפגיעה שנגרמה לו במהלכו.
כיצד אם כן הסתיים העניין? המידע אודות פרשת השחיתות ברשות המיסים הביא לחקירה ולהרשעות בעניין מינויים פסולים בצמרת רשות המיסים, אבל התלונות שהוגשו על ידי רפי רותם וחבריו מעולם לא זכו להיחקר. בשנת 2014 בוּער התיק (כלומר הושמד פיזית) על ידי הפרקליטות, ובכך, מבלי להגיע למשפט צדק, נסתם הגולל על אחת הפרשיות המשמעותית במדינה.
הפרשייה הזאת, על הסתעפויותיה, לכאורה מתה ונשכחה, אך רוח הרפאים שלה – שחיתות מערכתית ועיוות הדין ‒ רודפת ומשפיעה על חיינו. אסור לתת לה לשקוע, היא מראה בפירוש כיצד גורמים עברייניים מעורבים בזוגיות ההרסנית ממילא הון-שלטון וכיצד הם רומסים את האזרח הפשוט תחת גלגליהם.
עבור רפי רותם הפכה המלחמה בשחיתות להיות דרך חיים. אני פוגשת אותו בהפגנות ובעיניי הוא אות ומופת לאזרחות מתוקנת.
מחאת אזרחים להשבתו של אברה מנגיסטו. פצע מדמם בחברה הישראלית.
צילום: רקפת אמסלם
הנקודה הכי חשובה בעיניי כיום, כדי להביא באמת לשינוי, היא העבודה האישית הפנימית של קבלת האחר, האמונה השלמה והנקייה שלכל אדם יש זכויות שוות
תמונה שנייה: מדינת משטרה
בין הקבוצות שמדברות אליי ביותר במחאת בלפור נמצאת זו הקוראת נגד האלימות המשטרתית שמופנית בעיקר נגד אזרחים מהעדה האתיופית, הקהילה החרדית והאוכלוסייה הערבית.
בולטים במיוחד ‒ כפצע מדמם בחברה הישראלית ‒ הם סיפוריהם של סלומון טקה ז"ל, נער מהעדה האתיופית שנורה למוות על ידי שוטר בגינה ציבורית בקריית חיים, ואיאד אל-חלאק ז"ל, נער על הרצף האוטיסטי שנורה למוות על ידי שוטרי משמר הגבול בירושלים. בשני המקרים הללו מואשמות זרועות האכיפה בהתנהלות לא מקצועית וגרימת מוות של אזרחים חפים מפשע. הטענה המרכזית היא שגזענות גרידא משבשת את היכולת של השוטרים לפעול ולשפוט סיטואציות באופן אובייקטיבי, מה שמביא ליד קלה על ההדק ופעולות אכיפה לא מידתיות ובלתי סבירות.
בתוך אותה קבוצה כלולים גם פעילים למען אברה מנגיסטו, אזרח ישראלי צעיר לוקה בנפשו ממוצא אתיופי, שחצה את גדר המערכת לתוך רצועת עזה ומוחזק בשבי החמאס כבר שש שנים. גורלו לא נודע ולא מתקיימות כל פעולות עקביות מטעם המדינה בכדי להחזיר אותו הביתה. הוריו ומשפחתו חיים בחוסר ודאות כבר שנים רבות ומרגישים שהממסד נטש אותם. איך אפשר להסביר את העובדה שהמדינה לא פועלת בנחישות למען השבתו של אברה לחיק משפחתו?
התחושה הכללית של המוחים מהעדה האתיופית היא שהם נבדלים וננטשים. כלל אזרחי המדינה לא באמת משתתפים במאבקם הצודק ליחס הוגן ולאכיפה שוויונית.
נחשפתי לתחושות הללו לאחר מותו של סלומון טקה ז"ל בשנת 2019, כאשר יצאתי לתעד את המוחים באזור יקנעם נגד ה"פרופיילינג" (אפיון גזעי) שעל בסיסו נפגעים בני העדה האתיופית, ניתן לומר, ממש כחלק משגרת חייהם. תיעדתי אימהות שסיפרו כיצד הן נפרדות לשלום מילדיהן שיוצאים לבילוי בערב, ולא בטוחות שתראינה אותם שוב. עדויות דומות מגיעות מהאוכלוסייה הערבית, מקהילת מבקשי המקלט ומעוד קבוצות שסובלות מדיכוי שלטוני.
קשה שלא לראות את הקשר בין הדיכוי שמופעל זה עשרות שנים על האוכלוסייה הפלסטינית לבין האלימות שמופנית זה שנים רבות כלפי קבוצות שלמות בישראל, דיכוי שמיושם לאחרונה על האוכלוסייה האזרחית בכללה ‒ כמובן מהרגע שבו היא מעיזה להתנגד לשלטון.
המשפט "הכיבוש משחית" של פרופסור ישעיהו ליבוביץ הפך להיות קרוב מתמיד בימים אלה, עת נחשפים מפגינים ישראלים בבלפור לכוחות צבא ומשמר הגבול, לשוטרים מיחידות מבצעיות, לנשקים ארוכים, למכת"זיות המופעלות באלימות בלתי נתפסת, למכות, מעצרי שווא, מעקבים אחרי פעילים ואיכוני טלפונים. ברקע כל אלה מרחף שלטון שמחוקק חוקים כמו "חוק הסמכויות" שנותן גיבוי לצבא ולזרועות האכיפה לפעול ללא פיקוח, ובהיעדרו הופך אותם לגופים שמסכנים ציבור שלם ועלולים לפגוע בו.
בהנגדה לכל זה, זוהרת דמותה של הליצנית עידית קישינובסקי, שמסתובבת בבלפור לבושה בבגדי שוטרת. במקום דוחות היא מפזרת מדבקות לב והמכת"זית שלה היא בקבוק עם מים, אותם היא מתיזה על כל מפגין שמעוניין להתרענן. הנוכחות שלה נראית כהיתולית אך למעשה היא חשובה ומשמעותית. בתוך אווירה של מחאה שיש בה אנרגיה לא פשוטה, לעיתים של אלימות, כאב, פחד וצער, מביאה השוטרת הלבבית שפיות, רוך ואהבה ומייצרת שינוי פיזי ורגשי אצל כל מי שרואה אותה, ובוודאי אצל מי שהיא מדביקה לו לב על המצח. השינוי שהיא מייצרת אינו רק אצל המפגינים. פעמים רבות אני מזהה שוטרות ושוטרים שצוחקים בסתר כאשר הם רואים אותה, או נבוכים מנוכחותה, והיא, בתגובה, מחייכת בטבעיות רבה. הן גם היא באה לעשות את תפקידה בדיוק כמוהם.
תמונה שלישית: חרדים מחרדים
בראש השנה האחרון נאסר על החרדים לטוס לאומן עקב משבר הקורונה. באותו השבוע הופתעתי לגלות שלמתחם בלפור הגיעו המוני חרדים למחות נגד ההחלטה. מחזה נדיר שעורר תמיהה בקרב חלק מהמפגינים, אולם עבורי סימל שביב של תקווה.
למרות שהיו שהעבירו ביקורת על המהלך הזה וטענו ל"ניצול" הפלטפורמה של בלפור למען לחץ פוליטי, אני דווקא ראיתי בזה רגע שבו, למרות הכול, חרדים, דתיים ורבים מהחילונים מוכנים לפעול יחד ולקרוא לשלטון להתנהל ולנהל אחרת את הדברים.
מחאת החרדים, להסתכל על אנשים כעל פרטים. צילום: רקפת אמסלם
לא מעט פעילים חברתיים מגלים סולידריות כלפי אוכלוסיות שונות עד שזה מגיע לחרדים. שם הם הופכים להיות עוינים וכעוסים
חלק מבני משפחתי הם חרדים, ולכן דרך בני אדם שאני מוקירה ואוהבת, הזדמן לי להכיר את העולם החרדי שמעבר לסטיגמות, מעבר לדעות הקדומות. ברור לי שההפרדות והשסע ההולך ומתגבר בין העולם החרדי לעולם החילוני הם לא תוצר של תהליך טבעי אלא פרי מלאכתם של בעלי אינטרסים שניזונים מהסכסוך. מאחר שבחיי האישיים והאומנותיים אני עוסקת בחיבורים בין אוכלוסיות שונות במטרה לייצר קירבה, ניסיתי לארגן ביום כיפור האחרון בבלפור תפילת "כל נדרי" המונית בשילוב דתיים וחילונים. היוזמה לא צלחה, כנראה כי טרם בשלה העת, אולם לשמחתי הגעתי להיכרות עם פעילים חרדים צעירים ולשיח מעמיק עמם, שיח שתיאר שינוי וטלטלה לא פשוטה העוברת על עולמם.
למדתי מדבריהם שיותר ויותר צעירים חרדים מבינים שהעסקנות הפוליטית של נציגיהם הנוכחיים בכנסת כבר לא משמיעה את קולם בתחומים שונים. הרבה מהצעירים החרדים הם נשים וגברים בעלי השכלה, רבים מהם עובדים במקצועות חופשיים ומעוניינים להשתלב בשוק העבודה הישראלי. ובעוד נושא גיוס חרדים לצה"ל שנוי מאוד במחלוקת אצלנו, מתברר שגם הנרטיב של סרבנות גיוס אינו מדויק והמציאות הרבה יותר מורכבת.
משה לורבר הוא מנהיג חרדי צעיר אשר הקים קבוצה בשם "ערבים זה לזה", ומטרתה היא קירוב לבבות בין חרדים לחילונים. לורבר התגייס לצבא כחייל בודד, ובשיחות בינינו הוא מצייר תמונה לא פשוטה. לדבריו, רבים מהחרדים המתגייסים לצה"ל סובלים מחרם מצד משפחותיהם, שלא מקבלות את הגיוס, ונאלצים לשרת כחיילים בודדים. כך הופך הגיוס למאתגר מדי, ורק חדורי המוטיבציה במיוחד, שפועלים כנגד כל הסיכויים, מצליחים להתגייס ולשרת בצבא.
לדבריו, אצל רבים מהציבור החילוני נתפסים כל החרדים כחברים בפלג הירושלמי הקיצוני של מאה שערים, כאשר בפועל, ביישובים דתיים רבים חיה אוכלוסייה נורמטיבית שמשלמת מיסים ו"ממש לא שורפת דגלי ישראל".
אני מכירה לא מעט פעילים חברתיים שמגלים סולידריות רבה כלפי אוכלוסיות שונות ‒ עד שזה מגיע לחרדים. שם הם הופכים להיות עוינים וכעוסים. חוסר האמון של החברה החילונית כלפי החרדית, ושל החרדית כלפי החילונית, לא יכולים להיות מתוקנים ביום אחד, אבל אנחנו יכולים להתחיל מלהתבונן על אנשים כעל פרטים ולא כעל קבוצה. וחשוב לא פחות, עלינו ליצור הפרדה בין היחס שלנו כלפי החרדים לבין התייחסותנו להנהגה החרדית ‒ הנהגה עסקנית שמנצלת את כוחה הרב על ציבור "שבוי".
נראה לי שלמרבה השמחה גם אנשים בציבור החרדי מתחילים להתעורר לאינדיבידואליות שלהם, ולהבין שהם חייבים להתחיל לקחת אחריות אישית.
ולגבי שני הצדדים: חמלה וחסד הן תכונות שעשויות לחולל פלאים במקומות הכואבים.
היום שאחרי
מחאת בלפור היא אחת המחאות המעניינות והעוצמתיות שהיו בישראל מאז קום המדינה.
מצד אחד, היא מאירה על כל הקשיים, הפצעים, הכשלים והחוליים של אזרחי ישראל ומצד שני, היא הזדמנות יקרה מפז. ההצפה של כל הקושי מאפשרת לנו לשאול שאלות חדשות לגבי משמעות ואורח חיינו בישראל, לייצר סדרי עדיפויות מחודשים, לבחור מחדש בחיינו כאן.
במדינה בה התקבצו מיליוני בני אדם מכל קצוות העולם, היה זה אך טבעי שיתקיימו תרבויות מגוונות, אמונות רבות, דתות שונות ושפע אנושי עשיר ‒ אך בלא הנהגה מיטיבה, חכמה וחומלת לא ייתכן שלום אמיתי בין כל הזרמים האלה. בפועל, תחת הנהגה משסה ומפלגת, הפכה מדינתנו למדינת זעם, חולי וצער. אנו מצויים בזמן היסטורי ובנקודת קצה מכל הבחינות וייתכן שיש בידינו לייצר שינוי.
אני מאמינה שהשינוי יגיע בכמה רבדים – ברובד הפרטי, כשכל אזרח ואזרחית יתחילו לבחון מחדש את סולם הערכים לפיו הם רוצים לחיות, וברובד הציבורי, כשקבוצות יתחילו לייצר את מציאות חייהן בצורה אקטיבית.
הנקודה הכי חשובה בעיניי כיום, כדי להביא באמת לשינוי, היא העבודה האישית הפנימית של קבלת האחר, האמונה השלמה והנקייה שלכל אדם יש זכויות שוות. אנחנו חייבים להסתכל באומץ בשיפוט ובביקורת שאנו מעבירים על אלה ששונים מאתנו ולשאול את עצמנו בכנות, כיצד
אנו מחנכים את ילדינו? האם להתבדלות ולהסתגרות או שמא לפתיחות, אהבת אדם וסולידריות אזרחית חברתית.
יש לנו כאן משימה אזרחית לאומית של התלכדות משותפת למען המשך קיומנו בארץ הזו. ארץ שלרבים מאתנו הייתה מובנת מאליה ושנרדמנו בשמירה עליה.
הגיע הזמן להתעורר.
בתמונה מעלה: הליצנית עידית קישינובסקי, מביאה שפיות, רוך ואהבה. צילום: רקפת אמסלם
מדהימה אקפת אמסלם במבט על בלפור. במצלה בעט מביאה את סיפור המחאה.