מה בין חופש נפשי לחירות רוחנית?

פורסם לראשונה: יולי 2025.

חיבור זה מזמין את הקורא למסע, המבקש להאיר את ההבחנה החיונית ולעיתים חמקמקה בין 'חופש נפשי' – אותו מרחב של מודעות, גמישות ואותנטיות שאליו מכוונת הפסיכולוגיה המודרנית, החל מפרויד ועד לגישות העכשוויות – לבין 'חירות רוחנית'. זו האחרונה היא מדרגה של קיום שבה האדם פועל מתוך הכרה מוסרית פנימית, לקיחת אחריות וחיפוש בלתי נלאה אחר משמעות – גם, ואולי במיוחד, מול פני הנסיבות הקשות ביותר.

ננסה לסקור את המתח המרתק והטעון שבין חירות אישית לגורל (קארמה), ונשאל האם דווקא ההתמודדות הישירה, המודעת והאמיצה עם מה שנחווה לעיתים ככורח בלתי נמנע, יכולה להפוך למפתח אל שחרור פנימי עמוק ובר-קיימא. כעדות חיה ועוצמתית לכך, ילווה אותנו סיפורה מעורר ההשראה של אתי הילסום – אישה אשר בלב התופת ואֵימת התקופה של מלחמת העולם השנייה, עוברת תהליך התמרה – סיפור המדגים את כוחה הבלתי נדלה של הרוח האנושית.

חופש נפשי: מסע אל המרחב הפנימי

מהו אותו 'חופש נפשי' נכסף? לכאורה, התשובה פשוטה: מצב של שליטה ובחירה מודעת, ללא כבלי הפחד, האשמה או הדפוסים האוטומטיים המגבילים אותנו. זהו המרחב הפנימי המאפשר לנו לפעול מתוך אותנטיות – אך האם השגתו פשוטה כפי שהיא נשמעת?

עבור זיגמונד פרויד (1923) חופש נפשי התגלם ביכולת להיות מודע לדחפים הלא מודעים ולבחור כיצד לפעול ביחס אליהם, ולא להישלט על ידם באופן אוטומטי. הוא לא הבטיח חופש מוחלט מדחפים, כי אלו חלק בלתי נפרד מאיתנו, אלא הציע דרך שבה אפשר לעבוד איתם, להשתחרר מאחיזתן של תבניות לא-מודעות ולנווט את חיינו מתוך מודעות רבה יותר. מלאני קליין הרחיבה את הבנת החופש הנפשי לחשיבותה של הכרת התודה – "היכולת להכיר תודה נובעת מהיכולת הפנימית של האדם להכיר בטוב שבאחר, גם כשהוא חווה כאב ותסכול. תהליך זה משקף את התפתחותו של האני ואת החופש הפנימי הנרכש תוך התמודדות עם מורכבות הקיום האנושי" (קליין 1946). הגותו של וילפריד ביון (1965) רואה בחופש תוצר של היכולת לחשוב מחשבות קשות, לשאת אי-ודאות, להתקרב לאמת הרגשית ולהשתחרר מכבלי ההגנות הלא-מודעות והדפוסים הפרימיטיביים. זהו חופש שאינו מצב נתון, אלא הוא נרכש דרך עבודה נפשית מאומצת. לדידו, החתירה לאמת, למרות הקושי והכאב הכרוכים בכך, היא ביטוי לחופש מהסתרה עצמית, מהכחשה ומהיצמדות לאשליות. ג'יימס הילמן (2000) סבור כי חופש האדם אינו קשור לאני המנסה להתגבר על קשיים או לבחירה באופן רציונלי לגמרי, אלא קשור באופן עמוק לנאמנות לטבעו הייחודי, לזיהוי הקוד הייחודי שלנו וליכולת לחיות בהתאם לו. החופש להיות מי שנועדנו להיות, ולא החופש להפוך למישהו אחר. בפסיכולוגיה הפוסט מודרניסטית, החופש קשור ביכולת לפעול באופן גמיש, יצירתי ובלתי מוכתב בתוך קשרים אנושיים. על פי מיטשל (1988) החופש הנפשי אינו בריחה מיחסים, אלא היכולת לשהות בהם תוך שמירה על העצמיות.

אל מול הדרכים המורכבות והממושכות שמציעה הפסיכולוגיה, מפתה לעיתים הפנייה אל תנועות 'העידן החדש' (New Age). אלו מציעות חוויית חופש נגישה, מיידית וללא מאמץ. ג'ון וולווד (2000), פסיכולוג קליני ומורה רוחני, טבע את המונח 'מעקף רוחני', המתאר את הנטייה להשתמש בפרקטיקות רוחניות כדי להימנע מעבודה רגשית-פסיכולוגית אמיתית. הוא הזהיר מפני הסכנה שבאימוץ רוחניות כאמצעי להדחקה של כאב, טראומה ופצעים פסיכולוגיים בלתי פתורים, במקום להתמודד איתם באופן ישיר.

לאור הגישות הפסיכולוגיות ואלו של העידן החדש, עולה השאלה, האם קיים ממד נוסף של חופש, כזה שאינו תלוי רק במצב הנפשי הפנימי או בהימנעות מכאב? כאן נכנסת לתמונה התפיסה של 'חירות רוחנית', המציעה מבט עמוק יותר על הפוטנציאל ההתפתחותי האנושי.

אל מעבר לגבולות האני: מסע אל החירות הרוחנית

האם ייתכן חופש שאינו תלוי כלל בנסיבות חיצוניות, ואף לא בגמישות הנפשית שלנו? האם קיימת איכות של חירות היכולה לפרוח דווקא מתוך ההתמודדות עם הקושי, מתוך לקיחת אחריות על עולמנו הפנימי והשפעתו על המציאות? שאלות אלו מובילות אותנו אל סף 'החירות הרוחנית', תפיסה הרואה באדם לא רק יצור המגיב למציאות, אלא כוח יוצר, המסוגל להתעלות מעל דחפיו ולפעול מתוך הכרה מוסרית צלולה. רודולף שטיינר (1999) תיאר את האדם במסע מתמיד אל עבר חירות במחשבה, ברגש וברצון. התפתחות זו כרוכה במסע פנימי שבו האדם לומד לזהות ולהתמיר את כוחות הנפש שלו. כאשר דחף או תשוקה לא רק נתונים תחת שליטה אלא גם עוברים טרנספורמציה, יכולה להיוולד תכונת אופי חדשה באדם. תהליך זה אינו רק ריסון או שליטה; זוהי כמעט אלכימיה נפשית: דחף או תשוקה העוברים התמרה, יכולים להפוך לתכונת אופי חדשה. כך, למשל, הכעס יכול בעבודה פנימית נכונה להפוך לאהבה פעילה (שטיינר 1909).

שטיינר מבחין בין מעשה המוּנע על ידי דחפים או כפייה, לבין מעשה חופשי המבוסס על הכרה מוסרית פנימית: "המעשה החופשי הוא זה שבו האדם פועל מתוך האידיאלים המוסריים שהוא עצמו הכיר בהם כאמת." (שטיינר, 1994). חירות אמיתית מחייבת את קיומה של אינדיבידואליות מוסרית שבה האדם פועל מתוך האמת שהושגה בתהליך פנימי של חקירה והכרה עצמית. בספרו "כיצד קונים דעת העולמות העליונים?" (1993) מתאר שטיינר איך ניתן להגיע לחירות פנימית באמצעות תרגולים רוחניים כמו מדיטציה וחקירה עצמית.

לבני אדם יש יסוד של רצון חופשי. בעוד שרצון יכול להיות מושפע מגורמים פנימיים או חיצוניים שאינם בשליטת האדם, רצון חופשי מתאפשר רק כאשר הרצון מופעל מתוך הכרה מוסרית גבוהה, עצמאית ורוחנית. אם כך, לא כל רצון הוא בהכרח חופשי, והדרך לחירות הרצון היא דרך של התפתחות מודעת. אך מהם שלבי ההתפתחות הללו? 

ויקטור פראנקל (1970) הבחין בין החירות החיצונית הפיזית, הכפופה לנסיבות חיצוניות, לבין החירות הפנימית הנפשית-רוחנית, שהיא היכולת של האדם לבחור את יחסו לכל מצב. לדבריו, גם בתנאים הקשים ביותר, כמו במחנות הריכוז, לא ניתן לשלול מן האדם את החירות לבחור כיצד להתייחס למציאות שבה הוא נתון. הוא כותב: "האדם יכול להישלל מכל דבר, חוץ מדבר אחד: האחרונה שבחירויות האנושיות – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות נתונה, לבחור את דרכו". פראנקל לא ראה בחירוּת ערך מבודד, אלא הדגיש את הקשר בינה לבין אחריות. הוא טען כי החירות לבדה אינה מספיקה, ויש להוסיף לה ממד של מחויבות מוסרית. חירות ללא אחריות עלולה להוביל לכאוס ולהיעדר משמעות. בהקשר זה הוא אף הציע להציב לצד פסל החירות בניו יורק "פסל של אחריות" בחוף המערבי של ארה"ב, כסמל לכך שחירות אמיתית מתקיימת רק כאשר היא מלווה בתחושת מחויבות. בהתאם לתורת הלוגותרפיה, חירותו האמיתית של האדם באה לידי ביטוי בכך שהוא מחפש ומוצא משמעות בחייו. פראנקל טען כי אין משמעות אחת ויחידה לחיים, אלא שהאדם מוזמן לגלות את משמעות חייו הייחודית בכל רגע נתון. הוא גרס כי החירות הגדולה ביותר היא החירות לבחור כיצד להגיב לכל מצב, וכי גם בסבל ובמגבלות ניתן למצוא משמעות.

חירות וגורל – הילכו השניים יחדיו?

את הרצאתו על קארמה וחירות פותח שטיינר (1924) במשפט: "ניתן להבין קארמה בצורה המיטבית על-ידי העמדתה אל מול אותו דחף אחר הקיים באדם, הדחף אותו אנו מכנים בשם חירות".

לכאורה, נראה שחופש וגורל הם רעיונות מנוגדים. הגורל קובע את מסלול חיינו, בעוד החופש מאפשר לנו לפרוץ את מגבלותיו. כיצד ייתכן שאדם יהיה חופשי, אם נסיבות חייו נקבעות בכל רגע על ידי גורלו? רודולף שטיינר התעמק במתח הזה שבין גורל לחופש. הוא טען שהבנה מעמיקה של חוקי הגורל היא דווקא המפתח לשחרור אמיתי. בהרצאותיו הוא אף קשר את החופש והגורל לרעיון נוסף: התפתחות. לפי תפיסתו, האדם הוא יצור בתהליך צמיחה מתמיד, וכל בחירה חופשית שלו היא צעד נוסף במימוש טבעו הרוחני, בהתאמה לגורלו האישי.

מכאן עולה השאלה: האם ההכרה העמוקה בקארמה (חוק הסיבה והתוצאה הרוחני) יכולה לאפשר לאדם להגיע לחירות נעלה יותר?

האנתרופוסופיה מלמדת אותנו שאירועי חיינו אינם חיצוניים לנו באמת, אלא משקפים את הווייתנו הרוחנית, הנמשכת דרך חיים ארציים חוזרים ונשנים. לתפיסה הרגילה, קשר זה בין האדם לעולם עשוי להיות קשה להבנה, כיוון שהוא דורש מאיתנו להסתכל מעבר לסיבות המיידיות שיוצרות כביכול את חיינו, ולזהות את הקשרים הרחבים יותר של קיומנו האנושי. כל פעולה שלנו בעולם היא חלק ממערכת יחסים הדדית: אנו פועלים בעולם ומשפיעים עליו, והעולם מגיב אלינו בתוצאות שמעצבות את גורלנו. שטיינר סבר שתהליך זה אינו אקראי ואינו נובע רק מגנטיקה או מהשפעות סביבתיות, אלא מושרש במהות הרוחנית של האדם, כפי שהתגבשה לאורך גלגולי חיים קודמים.

האדם אינו רק תוצר של עברו; הוא גם זה שמעצב את עתידו דרך מעשיו בהווה. כל החלטה שלנו יוצרת הד, שיחזור אלינו בהמשך – בין אם בחיים אלו ובין אם בחיים הבאים.

התפיסה המהפכנית של שטיינר היא שמה שנדמה לנו כאירוע חיצוני, כמקרה אשר "קורה לנו", הוא למעשה ביטוי של ה'אני' העליון שלנו, של הווייתנו העמוקה.

התפתחות רוחנית משמעותית מתרחשת כשהאדם מתחיל לזהות את הקשר בין עברו, ההווה שלו ועתידו. ככל שתודעתו הרוחנית מתרחבת, הוא זוכה לחירות שמאפשרת לו לעבוד עם גורלו, לעצב אותו ולהנחותו (בן אהרון, 2015).

כשאנו מעמיקים בלימוד חוקי הגורל, יש להתמקד בעתיד לא פחות מאשר בעבר. בעודנו נושאים את השלכות מעשינו הקודמים, אנו במידה מסוימת כבולים לעבר, אך בה בעת אנו אדונים לעתיד. כדי ליצור עתיד מיטיב, עלינו לפעול באופן חיובי בהווה. כשאדם מכיר בכך שהוא עצמו יוצר את גורלו באמצעות החלטותיו בעבר ובהווה, מתחולל בו שינוי פנימי עמוק. הוא מפסיק לראות את הגורל ככוח חיצוני שכופה עליו את דרכו, אלא כאדון לגורלו וכיוצר של חירותו.

"אסור לעולם להניח שהחיים נתונים למרותו של חוק גורל בלתי משתנה; החוק הקארמתי אינו פוגע בחירות. לכן, בעת לימוד חוק הקארמה, יש לזכור את העתיד לא פחות מאשר את העבר. כאשר אנו נושאים בתוכנו את תוצאות מעשינו הקודמים, אנו עבדים של העבר, אך אדונים של העתיד. אם ברצוננו ליצור עתיד חיובי, עלינו להכניס כמה שיותר רשומות טובות בספר החיים." (שטיינר, 1907).

הקארמה אם כן, על פי תפיסה זו, אינה גזר דין חתום אלא הזמנה לחירות ולאחריות. כשאנו מבינים שחלקים גדולים מחיינו הם תולדה של בחירותינו (גם אם אינן מודעות לחלוטין), אנו יכולים להתעלות מעל "הפחד מהגורל" ולפעול למען התפתחותנו.

אתי הילסום – מכאב לחירות רוחנית

דווקא מלב האפלה הנוראה ביותר של המאה ה-20, מתוך מחנות הריכוז ובצל המוות הוודאי, בוקע קול אנושי, ייחודי וצלול – קולה של אתי הילסום. יהודייה הולנדית צעירה (1914–1943), שגורלה נחרץ על ידי מכונת ההשמדה הנאצית, אך רוחה סירבה להיכבל. יומנה, שנכתב בתוך הגיהינום, הוא עדות שכזו, צוואה רוחנית המגלה כיצד אישה צעירה מצאה חירות פנימית קורנת דווקא כאשר הקירות סגרו עליה. הילסום אינה רק "דוֹגמה" תיאורטית; היא התגלמות חיה של הפוטנציאל האנושי להתמרה עמוקה – להפוך כאב ואֵימה להתבוננות צלולה, לאהבה חסרת גבולות ולאחריות רדיקלית, ולצעוד לקראת הגורל בעיניים פקוחות ובלב שלם.

המעבר של אתי הילסום מחופש נפשי לחופש רוחני ממחיש באופן מובהק את אחד ממסעות ההתפתחות האפשריים בתוך חוויית משבר עמוק. בתחילת דרכה ניתן לזהות את מאבקה הפנימי ברבדים נפשיים, התמודדות עם סבל אישי עמוק, אובדן הולך וגובר, מחסור במזון וניתוק ממשאבים חיצוניים. הילסום אינה שוקעת בייאוש מוחלט, אלא מוצאת דרך להפוך את חוויית הסבל לתהליך טרנספורמטיבי בעל משמעות נפשית ורוחנית.

"די באדם אחד הראוי להיקרא 'אדם', שנוכל להאמין באדם ובאנושות." (הילסום 2004). בציטוט הנ"ל מתייצבת הילסום בתור האדם הזה, ומאותו רגע לא רק שאינה קורבן, אלא היא הופכת עצמה אחראית על חיי הנפש והרוח של האחרים. דרך עצם היותה ואופן היותה היא מעידה על אופק האפשרויות שלהם. אפילו על אלוהים היא לוקחת אחריות (רוט 2020).

הילסום מסרבת לטפח בתוכה שנאה לנאצים ומתעקשת לראות אותם כבני אדם, ואת הרוע כדבר שנמצא וחי בכולנו. כך היא עונה באצילות נפש חרף מצבה ההולך ומתדרדר: "כשעמדנו בתחנה שאל יאן במרירות: 'מה גורם לאנשים שירצו להרע לאחרים?' ואני עונה: 'אתה מדבר על אנשים, אבל אל תשכח שגם אתה אחד מהם. הרוע הזה נמצא גם בנו." הילסום מגלה יכולת נדירה להתעלות מעל לסובייקטיביות של נפשה ולהגיע לדרגת ראייה גבוהה ואובייקטיבית, ממעוף הציפור. דווקא בתוך הסבל העצום, במקום שבו התקווה לעתיד אחר כמעט אבדה, היא מצליחה למוסס את גבולותיה, להתמזג בתודעתה עם האחר המאיים על חייה, ולראות גם בו את המימד האנושי.

הילסום עברה שינוי בגישתה לאלוהים – מיהודייה חסרת אמונה באל, היא מפתחת עימו דיאלוג יוצא דופן. ניתן היה לשער ששיח עם אלוהים – במצבה ההולך ומתדרדר – יהיה שיח ששואל לפשר הסבל, או כועס ומתריס על כך שאלוהים זנח את בני האדם להילכד ברוע. אך אתי כותבת ביומנה בגדלות רוח: "כן, אלוהים שלי, לא נראה לי שאתה יכול לשנות משהו בנסיבות האלה, הן פשוט חלק מהחיים האלה. ואני גם לא מבקשת ממך הסבר. להפך: אתה תהיה רשאי לבקש הסבר מאיתנו. ועם כל פעימת לב הולכת ומתחזקת בי ההכרה: אינך יכול לעזור לנו, אנחנו צריכים לעזור לך ולהגן עד טיפת דמנו האחרונה על מקום משכנך בתוכנו" (הילסום, 2004). היא מציבה את האל כמי שנמצא בלב האדם, אך עליו להישמר ולהתחדש דרך הכּוונה האנושית – תפיסה המדגישה את הקשר שבין חירות האדם לבין יצירת משמעות בעולם. 

שטיינר התייחס לתקופת חילוף המאות ה-19 וה-20 כתחילתה של 'חציית סף' קולקטיבית, שבה האנושות נפתחת מחדש לתודעה רוחית. מהלך זה מתואר כתהליך שבו הזרעים שהונחו בתקופות קודמות מבשילים ונעשים פעילים בתוך החיים החיצוניים, מה שמוביל לשינויים תודעתיים ותרבותיים משמעותיים.

בהתבוננות אנתרופוסופית, מסעה של הילסום מצטייר כהתגלמות עוצרת נשימה של "חציית סף" שכזו – מעבר טרנספורמטיבי אל מצב תודעה רחב ושלם שמתרחש באמצעות ה'אני' העילאי באדם, מֵעֵבֶר לדיכוטומיה של סובייקט ואובייקט. 

במאמר "רפואה אנתרופוסופית ופסיכיאטריה" (ברק, 2002), מתואר תהליך "חציית הסף" הבריא כאירוע שבו האדם, באמצעות תרגול נפשי-רוחני, עובר מעולמו הנפשי האישי לעולם הרוח שמחוצה לו תוך הינכחות במציאות העכשווית. תהליך זה כולל חוויות שבהן המחשבות אינן נחוות כקניין אישי, אלא כמשותפות עם ישויות רוחניות אחרות.

הילסום חצתה את הסף במובנים רבים: החל מהמאבק הפנימי עם ייסורי הנפש, לעבר תחושת אחריות רוחנית עמוקה יותר, בה היא לא רק הוסיפה את משמעותה האישית לחיים, אלא גם ניסתה לשמור בתוכה על נשמתו של אלוהים בזמנים הקשים ביותר. כתיבתה מדגימה כיצד התמרה מתוך התמסרות, אמון וחיבור למהות גבוהה ואותנטית, יכולה להוביל להתפתחות רוחנית ולהשפעה מוסרית וחברתית רחבה ועמוקה.

בכך מדגימה הילסום את המסע מחופש נפשי בתוך סבל עצום – אל עבר חירות רוחנית.

מבט מסכם והרהורים על חירות

מסע אל נבכי החופש מלמד כי החיפוש אינו מסתיים בגילוי חופש נפשי גרידא, חשוב ככל שיהיה. החירות האמיתית, זו הרוחנית, נחשפת לא כבריחה מן המציאות או כהתעלמות מהגורל, אלא כריקוד עדין ומודע עימו. היא נולדת מתוך ההכרה העמוקה שהגורל, על כל מורכבותו, אינו שרשרת של כבלים חיצוניים, כי אם חומר הגלם עצמו שממנו, ובתוכו, אנו יכולים לפסל את התפתחותנו, את אחריותנו, ובסופו של דבר – את משמעות חיינו הייחודית.

אולי החירות העילאית ביותר אינה מצויה ביכולת לשנות את מהלך האירועים החיצוניים שכבר התהוו, אלא דווקא ביכולת להצמיח בתוכנו "מקדש פנימי" – מרחב של שקט, התבוננות ותבונה, שממנו ניתן לפגוש את העולם, על יופיו ועל כאביו, בעיניים פקוחות ובלב אמיץ ופתוח. סיפורה של אתי הילסום אינו רק עדות היסטורית למאבק הירואי; הוא לוחש לנו סוד עתיק יומין: גם כאשר החושך נראה מוחלט והגורל מאיים לכלות כל תקווה, ניצוץ החירות הפנימית, אם רק נסכים לטפח אותו בהתמדה ובאהבה, יכול להאיר לא רק את נתיבנו האישי, אלא אף להפוך למגדלור שמאיר, ולו במעט, את דרכם של אחרים. זוהי חירות שאינה נכנעת, חירות שממשיכה לחיות, ליצור ולהאמין בכוחו המרפא של הטוב האנושי, גם – ובמיוחד – כשהאנושיות עצמה עומדת במבחנים הקשים ביותר. זוהי, אולי, קריאתה הנצחית והבלתי מתפשרת של הנפש האנושית אל החופש.

ביבליוגרפיה

1. בן אהרון, י. (2015). הגורל החופשי. ירחון אדם עולם.
2. ברק, מ. (2002). "רפואה אנתרופוסופית ופסיכיאטריה". בתוך החיים האנתרופוסופיים, גיליון 7-9.
3. הילמן, ג'. (2000). קוד הנשמה – חיפוש אחר אופי וייעוד אישי. הוצאת מודן.
4. הילסום, א. (2004). השמיים שבתוכי. תל אביב: הוצאת ידיעות ספרים.
5. פראנקל, ו. (1970). האדם מחפש משמעות. הוצאת דביר.
6. רוט, מ'. (2020). "עדות הדדית בין כותבת לקוראיה בספרה של אתי הילסום 'השמיים שבתוכי', 1943-1941". בתוך ה' אראל-ברודסקי (עורכת), שתי וערב: פסיכואנליזה, אמנות ותרבות (עמ' 25–45). רסלינג.
7. שטיינר, ר. (2003). גוף, נפש, רוח (ש. נצר, מתרגם). הוצאת תלתן. (המקור פורסם ב-1917).
8. שטיינר, ר' (1909, 5 בדצמבר). שליחות הכעס. (GA 58). מינכן.

1. Assagioli, R. (1973). The Act of Will. Viking Press.
2. Bion, W. R. (1965). Transformations. William Heinemann. (Reprinted by Karnac Books, 1984).
3. Freud, S. (1923). The Ego and the Id. In The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud (Vol. 19, pp. 1-66). London: Hogarth Press.
4. Kierkegaard, S. (1985). Fear and trembling (A. Hannay, Trans.). Penguin. (Original work published 1843).
5. Mitchell, S. A. (1988). Relational concepts in psychoanalysis: An integration. Harvard University Press.
6. Steiner, R. (1924, February 23). Karma and freedom. Dornach.
7. Steiner, R. (1907). Theosophy of the Rosicrucian (GA 99) – VII – The technique of karma. Munich, Germany.
8. Welwood, J. (2000). Toward a Psychology of Awakening: Buddhism, Psychotherapy, and the Path of Personal and Spiritual Transformation. Boston, MA: Shambhala.

 

נורית רוזנגרטן – פסיכותרפיסטית פרטנית משפחתית וזוגית, מוסמכת בפסיכולוגיה אנתרופוסופית מארה"ב. מייסדת ומנהלת "כלים שלובים" – תוכנית להכשרת מטפלים בפסיכותרפיה אנתרופוסופית.