איך הכאב העמוק ביותר הופך לאחווה

באביב  נשאלתי, אם אסכים לשאת דברים בגתאנום, לדבר על המתרחש בין הים והנהר. הנהלת הגתאנום אמרה, שלא יתכן, שכל העולם מדבר על כך ושהגתאנום ישתוק. במהלך הערב, שנערך ב-18 במרץ, הזכרתי ארגונים משותפים לישראלים ופלסטינים, שממשיכים, גם עכשיו, להשמיע את קולם למען פיוס והנמכת הלהבות. ביניהם פורום המשפחות השכולות הפלסטיני ישראלי, ועל הספר שנכתב על רמי אלחנן ובסאם ערמין (אפירוגון, מאת קולום מק קאן, ספרי נובמבר, 2024). פלסטיני וישראלי, שכל אחד מהם איבד בת כתוצאה מהסכסוך בין העמים. בשיחה עם הנהלת הגתאנום עלתה המשאלה לארח את בסאם ורמי. ב-15 באוקטובר הם הופיעו בפני קהל של יותר מ-500 אישה ואיש באולם הגדול בגתאנום, ומספר דומה של צופים בשידור הישיר. אני אסיר תודה לבסאם, לרמי ולגתאנום, על הזכות להיות שותף לארוע הזה.

יהיה (וגם היה) מי שיטען שזו תמונה חד צדדית של המציאות. אין סוף לגרסאות ה"אֲבָל" האפשריות. מי ששמע אותם, מי שנוכח באיזה אופן התמירו השניים – ועוד רבים אחרים מחברי הפורום המונה מעל 800 משפחות – את כאב האובדן, לא יכול להתכחש לאמינות ולרצינות שבה הם מניחים לרגלי שומעיהם אלטרנטיבה לסערת הייאוש, החרדה, הטראומה ותאוות הנקם שבה שטופים כולנו. כולנו, שלוקחים חלק בהתרחשויות העכשוויות באזור.

על צדק ניתן להתווכח. כל צד וראיית הצדק שלו. על האהבה אין להתווכח. היא אינה ניתנת לחלוקה. וכשנציגים משני הצדדים מצהירים על היותם אחים, על היותם מחויבים לדו קיום ולשלום, ניתן ולו לרגע קצר, לעצור, לשאוף אוויר. לצפות בניצוץ כמעט בלתי נראה של תקווה בקצה המנהרה החשוכה.

וגם: להפנות לרגע את המבט אל המוסד ששמו הגתאנום, מושבה של החבה האנתרופוסופית העולמית ושל בית הספר הגבוה למדע הרוח האנתרופוסופי. מקום שבעשורים האחרונים שינה לגמרי את פניו. פתוח לקהל רחב, פונה אל ציבוריות שאינה רק אנתרופוסופית, מקיים ערוץ טלוויזיה פומבי ועשיר ומארח אירוע כמו זה, שאין לו ולאנתרופוסופיה מאומה, לבד מהעובדה שהוא, במהותו ובתוכנו האנושי, אינו אלא אנתרופוסופיה מיושמת. קשר אנושי שאינו ניתן עוד לניתוק בין בני אדם שללא תפנית פנימית היו נידונים להיות אויבים. קשר אנושי, המרמז על הפוטנציאל הקארמתי שרדום בכל אחת, בכל אחד מאתנו. אם נשכיל להודות, שסבלו של האחר אינו פחוּת ערך מזה שלי. שאבלם וכאבם של הורים שכולים כאן ושם הוא זהה ואינו ניתן למדידה ולכימות ערכי.

ערכו של מודל הקארמה האנתרופוסופי: האם אינו נמדד גם בנכונות להניח, שקיומי העכשווי הוא לא רק תוצר של עבר רחוק, אלא גם בית היוצר של העתיד? בין הים והנהר, כולם מייצרים קארמה. והחירות נתונה. הבחירה בין היסחפות בנהר החרדה, העויינות, תחושת הצדק האולטימטיבית וה"אין ברירה", לעומת הנכונות והאומץ לנווט, נגד הזרם, לכיוון אחר? רמי ובסאם הם דוגמה מאלפת לנכונות הזאת.

הלינק לצפייה בהקלטה מצורף. גם למי שלא השתכנע ולא ישתכנע: https://goetheanum.tv/programs/how-the-deeptest-pain-turns-into-brotherhood-aramin-elhanan-levy

 

מָה אִם

מָה אִם

כֻּלָּנוּ נָשׁוּב

וְלֹא לַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ בָּאנוּ?

מָה אִם

בֶּאֱמֶת כָּל מָה

שֶׁנִּקְרֶה בְּדַרְכֵּנוּ כָּעֵת

הֵחֵל כְּשֶׁכְּבָר הָיִינוּ?

מָה אִם

עַכְשָׁיו,

בְּלִי לִזְכֹּר אֶת שֶׁהָיָה

אֲנַחְנוּ נִקְרָאִים

לְהָכִין אֶת הַשִּׁיבָה

מִתּוֹךְ הַשִּׁכְחָה?

מָה אִם

כָּל מָה שֶׁמּוּטָח בְּפָנֵינוּ עַכְשָׁיו

הִטְחַנּוּ בֶּעָבָר בַּאֲחֵרִים

וְכָל שֶׁקָּשֶׁה עַכְשָׁיו

אֵינוֹ אֶלָּא פְּרִי בְּאוּשִׁים

וַאֲנַחְנוּ נִקְרָאִים

לַחֲרֹשׁ, לִנְטֹעַ וְלִבְרֹר

פֵּרוֹת שֶׁל עָתִיד שָׁפוּי, נָאוֹר?

מָה אִם

נַבִּיט אֶל תּוֹךְ נִימֵי נַפְשֵׁנוּ -

אוּלַי נִוָּכַח אִם הַסְּנֶה עוֹד בּוֹעֵר

בְּטֶרֶם נִשְׁפֹּט

אֶת הָאַחֵר?