אדם עולם כתב עת אנתרופוסופי ישראלי
השבוע ציינו מאה שנים לחצייתו של רודולף שטיינר את הסף - אדם שחזונו הרוחני ויוזמותיו המעשיות נגעו בחייהם של אינספור אנשים ברחבי העולם. במרץ 1925, שטיינר נשם את נשימתו האחרונה בדורנאך, שווייץ. אלה שנכחו במקום סיפרו על שלווה עמוקה שהשתקפה בפניו, כאילו עזיבתו "לא נחוותה כסיום, אלא כפעולה רוחנית נשגבת ביותר".
רודולף שטיינר לא חיבב במיוחד "ימי זיכרון והנצחה".
ובכל זאת הוא הדגיש את חשיבותם. מפני שכאשר אנו מתקרבים לאדם ביום הולדתו או ביום מותו, אנו מתקרבים גם אל המלאך שלו, וכך אנו יכולים להבין טוב יותר את הדחפים ואת האישיות שלו. שטיינר חזר והביע שוב ושוב את הרצון להיות מובן, לא נערץ.
עמיתו הקרוב, הכומר פרידריך ריטלמאייר, נזכר ואמר: "מי שהסתכל בפניו של המת יכול היה לראות מה הרוח מסוגלת ליצור בגוף במהלך חייו של אדם גדול באמת על פני האדמה. האצילות והטוהר של פניו היו חסרי תקדים".
מילות כבוד אלו מזכירות לנו כי מותו של שטיינר לא נתפס כסיום, אלא כתחילתה של מורשת חיה. מאה שנים לאחר מכן, אנו מכבדים את אותה מורשת בתחושת הודיה ויראת כבוד.
חיים של התמרה וחזון
סיפור חייו של רודולף שטיינר הוא עצמו סיפור של התמרה פנימית. שטיינר נולד ב-1861 בכפר קטן באימפריה האוסטרו-הונגרית. כבר כילד צעיר הפגין רודולף "תפיסה על-חושית מגיל רך מאוד". באחד המקרים, כילד, "פגש" בדמותה של קרובת משפחה שנפטרה, וחש קריאה לעזור לה – סימן מוקדם לראייה הרוחית שלו. עם זאת, במקום להכריז מיד על כישרונותיו הרוחיים, בחר שטיינר בנתיב של התפתחות אינטלקטואלית קפדנית. הוא למד מתמטיקה, מדעים ופילוסופיה בווינה ובוויימאר, ונודע כחוקר של גתה וכפילוסוף מעמיק. בתקופה זו של נעוריו, שטיינר סגר במידה רבה את הדלת הפומבית על חזונו הרוחני, והתמקד בביסוס יציב של התבונה והידע. מאוחר יותר הסביר שחוויותיו המיסטיות בילדות היו "אטביסטיות" – שרידים של ראייה רוחית קדומה יותר – וכי האנושות המודרנית זקוקה לצורה חדשה ומודעת של ראייה רוחית. כך, במשך שנים, חידד את חשיבתו, כאילו הוא מכין את כלי התודעה הברורה לפני שיפתח אותו מחדש אל הרוח.
עם תחילת המאה ה-20, שטיינר היה מוכן לאחד בין יכולותיו האינטלקטואליות והרוחניות. בשנת 1894 פרסם את "הפילוסופיה של החירות", יצירה שקישרה בין הפילוסופיה האידיאליסטית לבין רמזים לפסיכולוגיה רוחנית עמוקה יותר. כמה שנים לאחר מכן, בשנת 1900, הוזמן על ידי התאוסופים בברלין להרצות על מחקריו האזוטריים. רגע זה סימן את הפתיחה המחודשת של חזונו הרוחני של שטיינר לעולם. הוא הבין שכעת הוא מסוגל לתקשר את מה שחווה זמן רב בתוכו פנימה, אך לעשות זאת עם הבהירות והמשמעת החשיבתית שהתודעה המודרנית דרשה. בעשרים השנים הבאות, שטיינר העניק לעולם זרם מופלא של הרצאות וכתבים – שייקראו מאוחר יותר אנתרופוסופיה או "מדע הרוח" – בהם יישם את הדיוק המדעי על שאלות רוחניות. מנקודת מבט ביוגרפית ניתן לומר ששטיינר שילב בין שני חצאיו: הילד בעל הראייה הרוחית והאיש בעל האינטלקט הפכו לאחד, ויצרו אדם בוגר בעל יכולת לראות ולדבר בחוכמה ובהיגיון. שינוי אישי זה, מחוקר שקט למורה רוחני חלוצי, הוא אחד משיאי סיפור חייו של שטיינר. זהו סיפור של התפתחות עצמית מודעת ומכוונת: תחילה הוא הטיל על עצמו משמעת ו"סגר" את יכולותיו, כך שמאוחר יותר יוכל "לפתוח" אותן מחדש מתוך חופש ותודעה מלאה.
"לפתח בני אדם חופשיים": ראיית הרוח בזולת
במהלך כל חייו, שטיינר הפגין יכולת יוצאת דופן לראות את האדם – לא רק כמושג אינטלקטואלי, אלא כמציאות רוחנית חיה. לעיתים קרובות הוא הדגיש שהאדם הוא איחוד של גוף, נפש ורוח. שטיינר יכול היה לראות את הרבדים האלה באנשים עם אמפתיה עמוקה. אלה שפגשו אותו ציינו את מבטו החודר אך מלא החמלה. נראה היה שהוא מסוגל להתבונן מעבר לפגמים החיצוניים ולראות את הפוטנציאל או האלוהות החבויה באדם.
בשום מקום לא התבטאה יכולתו זו יותר מאשר בעבודתו עם ילדים. שטיינר האמין ש"גם החכם שבבני האדם יכול ללמוד כמות בלתי נתפסת מילדים". הוא התייחס לכל ילד ביראת כבוד כלפי הייחודיות האישית והייעוד שלו. בתוהו ובוהו ששרר אחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר התבקש להקים בית ספר לילדי הפועלים, הסכים לכך מתוך ראיית הזדמנות לעצב עתיד אנושי יותר, על ידי טיפוח הילד בשלמותו.
ב-1919 ייסד שטיינר את בית הספר ולדורף הראשון בשטוטגרט, בהנחיית העיקרון: "קבלו את הילד ביראת כבוד, חנכו אותו באהבה, ושלחו אותו לחיים מתוך חירות". מילים אלו, שמיוחסות לעיתים קרובות לשטיינר, מתמצתות את גישתו החכמה ומלאת החמלה לחינוך. "יראת הכבוד" משמעותה אצל שטיינר הייתה להכיר בליבה הרוחנית ובכבודו של התלמיד, אפילו הצעיר ביותר. "אהבה" בחינוך משמעותה לפגוש כל ילד בחום, הבנה ויצירתיות. "חירות" משמעותה שמטרת החינוך אינה אימון או הטפת דוגמה, אלא פיתוחם של בני אדם עצמאיים ושלמים. שטיינר כתב: "מאמצנו העליון צריך להיות לפתח בני אדם חופשיים המסוגלים בעצמם להעניק מטרה וכיוון לחייהם". הוא הזכיר למחנכים ש"דמיון, תחושת אמת ותחושת אחריות – שלושת הכוחות האלה הם עצם המהות של החינוך".
תובנות אלו צמחו מיכולתו יוצאת הדופן של שטיינר לקלוט את מה שחי בתוך הזולת. הוא לא כפה על הילדים תבנית אחידה, אלא הגיב לצרכים הממשיים שראה בכל שלב התפתחותי של הילד, תמיד מתוך גישה של שירות ונתינה.
הבנתו העמוקה של שטיינר את בני האדם התרחבה גם לתחומי הרפואה והטיפול החברתי. בהיותו מדען בהכשרתו אך בעל ראייה רוחנית, יכול היה להבחין ביחסי הגומלין העדינים בין בריאותו הגופנית של האדם לבין מצבו הנפשי והרוחני. דבר זה הוביל אותו לשיתוף פעולה עם רופאים ואחיות בפיתוח הרפואה האנתרופוסופית – גישה הוליסטית שבה האבחנה הרפואית הקונבנציונלית מועשרת בהערכת כוחות החיים של המטופל, רגשותיו ורווחתו הרוחנית. אחד מעמיתיו הרופאים התפעל מיכולת האבחנה האינטואיטיבית של שטיינר, כיצד יכול היה להצביע בעדינות על כך שמאחורי כאב ראש טמונה עצבות לא מדוברת, או שקשיי למידה של ילד נטועים במאבק רוחני עמוק יותר. שטיינר טיפל באנשים אלו תמיד מתוך חמלה ותובנה עמוקה, במטרה להביא לא רק להקלה בסימפטומים, אלא לריפוי עמוק של הנפש. בכל מפעליו אלו, מתגלית יכולתו הנדירה של שטיינר לראות את הבלתי נראה בזולת – תקוותיהם, פצעיהם ופוטנציאל הצמיחה שלהם – ולהגיב לכך ביצירתיות ובאהבה.
מורשת רב-ממדית: חינוך, רפואה, חקלאות ואמנויות
בסוף חייו, הזרעים ששטיינר זרע כבר הניבו מגוון יוזמות מעשיות. הוא לא הסתפק בדיבור על רעיונות רוחניים בלבד, אלא ביקש ליישם אותם כמעט בכל תחום של הפעילות האנושית – חינוך, רפואה, חקלאות, אמנות, ארכיטקטורה, ארגון חברתי ועוד. רוחב הפעילות שלו הוא באמת מדהים. הנה כמה דוגמאות מרכזיות:
* חינוך (בתי ספר ולדורף) - מבית ספר אחד ב-1919, התפשט חינוך ולדורף ברחבי העולם. כיום קיימים מעל 1,000 בתי ספר ולדורף עצמאיים ב-64 מדינות, לצד כמעט 1,900 גני ילדים ביותר מ-70 מדינות. זו הרשת הגדולה בעולם של בתי ספר עצמאיים ולא-דתיים. מאות אלפי תלמידים התחנכו בתכנית לימודים בהשראת שטיינר, המשלבת בין אקדמיה, אמנות ופיתוח מוסרי. בתי הספר הללו ממשיכים לכבד את תובנתו של שטיינר כי החינוך צריך "לדבר אל חוויית הילד", ולטפח בני אדם חופשיים, שלמים ומאוזנים.
* חקלאות ביודינמית - ב-1924, בתגובה לחששותיהם של חקלאים מפני דלדול הקרקע, העביר שטיינר סדרת הרצאות שהובילו לייסוד החקלאות הביודינמית – התנועה הראשונה של חקלאות אורגנית מודרנית. מאה שנים לאחר מכן, השיטות הביודינמיות מיושמות על פני יותר מ-2,550,000 דונם אדמה ב-65 מדינות. יותר מ-7,000 חוות – יקבים, משקי חלב, פרדסים וגינות – פועלים לפי העקרונות הביודינמיים, המתייחסים לחווה כאל אורגניזם חי ומשתמשים בתכשירים צמחיים מיוחדים להעצמת פוריות האדמה. החקלאות הביודינמית השפיעה רבות על תנועת המזון האורגני בכללותה, בהכניסה לתוכה תפיסות של הרמוניה אקולוגית וקיימות, השאובות מן האקולוגיה הרוחנית של שטיינר.
* רפואה אנתרופוסופית – מה שהחל בשנות ה-20 של המאה ה-20 כקבוצות לימוד קטנות עם רופאים כמו ד"ר איטה וגמן, התפתח לגישה רפואית משלימה בעלת היקף עולמי. כיום, הרפואה האנתרופוסופית מיושמת ב-78 מדינות, וקיימים כ-24 בתי חולים ומרפאות אנתרופוסופיים (בשש מדינות, ביניהן גרמניה, שווייץ ושוודיה) המשלבים גישה זו בטיפול בחולים. חברות תרופות גדולות כמו Weleda, שהוקמה בשותפות עם שטיינר ב-1921, מייצרות תרופות טבעיות ומוצרי טיפוח הנמכרים ביותר מ-50 מדינות ברחבי העולם. מדי שנה, אינספור מטופלים נהנים מתרופות אנתרופוסופיות, מטיפולי אמנות, טיפולי מגע ומסגנון טיפולי אישי שמתייחס אליהם כיותר מאשר אבחנה רפואית. רופאים רבים מהתחום הקונבנציונלי קיבלו השראה ממודל זה של שטיינר ואימצו גישה הוליסטית וממוקדת-מטופל.
* האוריתמיה – אמנות תנועה רוחנית שפותחה על ידו בתחילת המאה ה-20. שטיינר ראה באוריתמיה "דיבור ושירה הנראים לעין", כלי אמנותי וריפויי שנועד לחשוף באופן ויזואלי את הכוחות הרוחניים הפועלים בשפה ובמוזיקה. באוריתמיה כל תנועה מבטאת באופן מודע ומדויק את צלילי הדיבור או המוזיקה, ומאפשרת לצופים לחוות את הרוחי בממד הגופני והאמנותי. במשך מאה השנים האחרונות התפתחה האוריתמיה לתחום אמנותי עצמאי, וכן לענף טיפולי נפוץ – האוריתמיה המרפאת – המשמש בבתי ספר, מרפאות וקהילות ברחבי העולם. אלפי אנשים נהנים כיום מן האוריתמיה ככלי לאיזון פנימי, ריפוי, יצירתיות והתפתחות רוחנית. בכך ממשיכה האוריתמיה להחיות את חזונו של שטיינר, המחבר בין רוח לחומר ובין האדם לעולם, ונותנת ביטוי חי לתפיסתו האנתרופוסופית של האדם כישות גופנית, נפשית ורוחנית.
* תרפיה חברתית וקהילות – השפעתו של שטיינר התרחבה גם לטיפול באנשים עם צרכים מיוחדים וליצירת קהילות ייעודיות. בשנות ה-40 ייסד ד"ר קרל קוניג את תנועת קמפהיל, שהתבססה על עקרונותיו של שטיינר – והקים קהילות-כפר שבהן חיים ועובדים יחד אנשים בעלי יכולות שונות באווירה תומכת ואוהבת. כיום קיימות יותר מ-100 קהילות קמפהיל ב-22 מדינות ברחבי העולם. קהילות אלה הן דוגמאות חיות לאידיאל של שטיינר על כבוד האדם ואחווה רוחנית, שבהן כל אדם, ללא קשר למוגבלותו, מוערך ותורם לחברה באופן משמעותי. כמו כן, רעיונותיו של שטיינר על השילוש החברתי (האוטונומיה של החיים התרבותיים, הפוליטיים והכלכליים) השפיעו על ניסיונות רבים לבניית קהילות, יוזמות שיתופיות ובנקאות אתית באירופה.
* אמנות וארכיטקטורה - שטיינר היה אמן בנפשו. הוא צייר, יצר סקיצות אדריכליות, ואפילו פיתח אמנות תנועה חדשה שנקראת אוריתמיה. הגתהאנום, המרכז הגדול שבנה בדורנאך, הוא לא רק בית הספר למדעי הרוח, אלא גם יצירה פורצת דרך של ארכיטקטורה אורגנית (הגלגול השני שלו, שנבנה ב-1928 מבטון מפוסל, הוכר כאחת היצירות המשמעותיות של הארכיטקטורה המודרנית). בתוך המבנה ישנם ציורי קיר צבעוניים, חלונות זכוכית מרהיבים ופסל העץ העצום "נציג האנושות", שפיסל שטיינר במשותף עם אידית מריון, ומייצג את מסעה הרוחני של האנושות. כל המאמצים האמנותיים האלה היו עבור שטיינר דרך נוספת לפתוח את עיני הנפש והרוח. הוא האמין שהאמנות יכולה לעורר רגשות רוחניים ותחושת קהילה באופן עמוק יותר ממה שהרצאות אינטלקטואליות יכולות. כיום, הצגות של דרמות המסתורין של שטיינר, מופעי אוריתמיה, ההשפעה המתמשכת של הסגנון הארכיטקטוני של הגתהאנום, והאמנים הרבים שקיבלו ממנו השראה (כולל הצייר הידוע יוזף בויס), כולם מעידים על מורשת אמנותית מתמשכת.
* פסיכותרפיה אנתרופוסופית - מאה שנים לאחר מותו של רודולף שטיינר, ניצבת גם הפסיכותרפיה האנתרופוסופית כמורשת חיה לעבודתו. בעשורים שלאחר פטירתו, חלוצים כמו הפסיכיאטר ההולנדי ברנרד ליווכוד החלו ליישם את תובנותיו של שטיינר במדע הרוח על תחום הפסיכולוגיה, תוך התייחסות לביוגרפיה של האדם כנתיב להתפתחות ולריפוי. בהמשך, הזוג ההולנדי הנרייטה ואד דקרס הרחיבו ופיתחו את התובנות הללו לקראת סוף המאה ה-20, וסייעו להפוך את הפסיכותרפיה האנתרופוסופית לתחום טיפולי מקצועי בפני עצמו. ברוח חזונו של שטיינר על האדם כשלמות של גוף, נפש ורוח, גישה טיפולית זו משלבת עומק פסיכולוגי עם הבנה רוחנית עמוקה, במטרה לסייע בתהליכי ריפוי אמיתיים. מטפלים בגישה זו שואפים לא רק להקל על תסמינים נפשיים, אלא גם לכבד את האדם השלם וללוות אותו מתוך מודעות למסעו הרוחני האישי. בכך פורחת הפסיכותרפיה האנתרופוסופית כאמנות מרפאת, המשלבת שיטות טיפול מודרניות עם יראת כבוד עמוקה לרוח האדם – מורשת אמיתית של מפעל חייו של שטיינר.
כל אחד מתחומים אלו של האנתרופוסופיה חי וקיים גם היום, מאה שנים לאחר מותו. לפי ההערכות, מיליוני בני אדם מושפעים כיום ישירות או בעקיפין מעבודתו של שטיינר – בין אם הם יודעים את שמו ובין אם לא. הורה הבוחר בחינוך ולדורף, חולה סרטן המקבל טיפול בדבקון (טיפול אנתרופוסופי), צרכן הרוכש יין ביודינמי, או אדם עם מוגבלויות המוצא בית חם בקהילת קמפהיל – כל החוויות המודרניות הללו מקורן בדחף של רודולף שטיינר. כפי שאמר אחד הפרשנים, השפעתו של שטיינר היא "מגוונת כמו פילוסופיה מסורתית, ספיריטואליזם, תורת הצבעים, אמנות, חקלאות, רפואה, מוזיקה וארכיטקטורה". זוהי מורשת רב-ממדית באמת. למעשה, הפילוסוף הבריטי אוון ברפילד – שהיה מתלמידיו של שטיינר – הגדיר אותו כ"אחד ההוגים הגדולים בתולדות האנושות, בדומה לאריסטו".השוואה זו, נועזת ככל שתהיה, ממחישה את עומק השפעתו של שטיינר. כפי שרעיונותיו של אריסטו עיצבו אלף שנות מחשבה מערבית, כך גם רעיונותיו של שטיינר זרעו בשקט יוזמות רבות המחיות מחדש את התרבות המודרנית.
מאה שנות השראה – ועתיד של אחריות
טבעי לתהות האם רודולף שטיינר חזה את העומק וההיקף של השפעתו לאחר מותו. בשנותיו האחרונות היה שטיינר חולה מאוד, ובכל זאת המשיך לעבוד ללא לאות כדי לבסס את החברה האנתרופוסופית ולהבטיח שתורתו תישמר לאורך זמן. בכנס חג המולד ב-1923 הוא ייסד מחדש את החברה, תוך שהוא מעביר בפועל את הלפיד לחברי התנועה כדי שימשיכו במלאכה. הוא ביטא את שביעות רצונו מכך שהאנתרופוסופיה נמצאת כעת בידיהם – ובכך הביע את אמונו בעתידה. לעיתים קרובות תיאר שטיינר את משימתו הרוחנית-מדעית כהנחת זרעים עבור עתיד האנושות. באחד ממכתביו האחרונים כתב שכל מה שנתן הוא "הכנה לעתיד". הוא ידע שרבות מתובנותיו הקדימו את זמנן, ולעיתים רמז כי ייקחו עשורים או אף יותר מכך עד שהעולם יעריך אותן.
עם זאת, שטיינר לא היה אדם שנטה להתרברב או לנבא נבואות גדולות לגבי מורשתו האישית. הוא התמקד תמיד ברעיונות ובאידיאלים, ולא בעצמו. פעם אמר שהאנתרופוסופיה לעולם לא צריכה להפוך לפולחן אישיות, אלא לפנות לתובנה ולחוויה הפנימית של כל אדם. כך, גם אם כנראה לא חזה את מספרם המדויק של בתי הספר או החוות הביודינמיות מאה שנים לאחר מכן, הוא בהחלט קיווה שיזמות אלו יופצו. הייתה לו אמונה עמוקה ברעב הרוחני של בני האדם המודרניים – שאם האנתרופוסופיה אכן אמיתית ותקפה, אנשים ימצאו את דרכם אליה ויישמו אותה בחייהם. לעיתים דיבר שטיינר על העתיד במונחים ברורים מאוד: הוא תיאר כיצד בני האדם בעתיד יפתחו כוחות ראייה רוחנית חדשים וכיצד החברה תצטרך להתחדש מבחינה רוחנית כדי להימנע מקריסת החומרנות. חזיונות אלה לטווח ארוך מרמזים כי שטיינר אכן ראה את השפעת האנתרופוסופיה נמשכת הרבה מעבר לתקופת חייו, ומגיעה עד לזמננו ואף הלאה.
כשמתבוננים במציאות כיום, אפשר לדמיין ששטיינר היה חש ענווה ושמחה. האם יכול היה לדמיין שבשנת 2025 מורים לחינוך ולדורף בהודו או בסין ילמדו את הרצאותיו החינוכיות? או שרופאים בארצות הברית יתכנסו לכנסים בנושא רפואה אנתרופוסופית, או שכרמים באוסטרליה יערבבו את התכשירים הביודינמיים בהתאם למחזורי הירח שתיאר? אולי בחזונו הרוחני הצליח לראות אפשרויות אלו, או שפשוט זרע את הזרעים באהבה ונתן לקארמה ולחופש האנושי לקבוע את השאר. בכל מקרה, היקף השפעתו לאחר מותו הוא מדהים, ועולה בהרבה על מה שמורים רוחניים רבים משיגים בחייהם. ניתן לומר שרודולף שטיינר פעל למען העתיד – והעתיד, בתורו, העניק לתורתו חיים חדשים.
כשאנו מגיעים לסיום התבוננות זו לזכרו, אנו שבים אל התחושה של יראת הכבוד וההוקרה איתה פתחנו. נוכחותו של רודולף שטיינר עדיין חיה מאוד בינינו – לא במובן הפיזי, אלא בפירות החיים של תובנותיו בתחומים כה רבים. הוא אמר פעם: "האהבה מתחילה כשאנו מזיזים הצידה את האגו שלנו, ומפנים מקום למישהו אחר". במהותם, כל חייו של שטיינר היו מעשה של אהבה: הוא פינה מקום לעולם הרוח בתוך עידן חומרני, ופינה מקום לחירות האדם ולכבודו בכל תחום אליו ניגש. אלפי מורים, חקלאים, רופאים, אמנים והורים שקיבלו ממנו השראה, פינו בתורם מקום בעולם לדרך חיים מלאת נשמה וחמלה.
ביום השנה ה-100 למעברו אל העולמות הרוחניים, איננו רק מכבדים את מה שרודולף שטיינר העניק – אלא גם מכירים במשימתנו להמשיך את דרכו. בהלווייתו של שטיינר, הכומר פרידריך ריטלמאייר העמיד בפני הקהילה המתאבלת אתגר מרגש. הוא הכריז: "היצירה הזו הושלמה. היא ניצבת כעת כמו שאלה גדולה בפני האנושות. אם כל אלו השייכים ליצירה זו יקדישו לה את כוחם מתוך מטרה אחת, היא תנצח!" מילים אלו מהדהדות גם היום. יצירתו של שטיינר אכן ניצבת בפני האנושות – אולי כיום ביתר שאת, כאשר אנשים מחפשים תשובות חדשות בתחומי החינוך, הבריאות, החקלאות והמשמעות הרוחנית. השאלה היא: האם נקדיש את כוחותינו לכך באחדות ובהתלהבות?
העתיד של האנתרופוסופיה תלוי בתגובה האישית והקולקטיבית שלנו. כאשר אנו חוגגים את תרומותיו של שטיינר במאה החולפת, אנו שואבים מכך השראה להמשיך ולפתח אותן גם במאה הבאה. כל אחד מאיתנו, בתחומו, יכול להעמיק את הבנתו, להרחיב את חמלתו ולחזק את נחישותו לשרת. בכך אנו חולקים את הכבוד הגבוה ביותר לרודולף שטיינר. הוא לא ביקש הערצה, אלא ביקש חברים ושותפים לעבודה למען הטוב שבעולם. הבה ניקח על עצמנו את האתגר הזה – כיורשים מלאי תודה של מורשת רוחנית עמוקה, וכחלוצים אמיצים לעתידה. לאחר מאה שנה, אנו יכולים לומר בוודאות שהדחף שטיינר הביא לעולם עדיין חי, גדל ומתפתח. מי ייתן וימשיך לפרוח גם במאה השנים הבאות, בשירות האנושות והעולם הרוחני.
רודולף שטיינר ופסלו "נציג האנושות"
"מילותיי אינן מבקשות רק להעביר את מה שהן מגלות
כאשר מתייחסים אליהן כאל מושגים בלבד;
הן מכוונות את כוחות הנפש
אל מציאויות הרוח;
משמעותן מובנת במלואה רק כאשר
הן משחררות את הראייה
באותן נפשות המתמסרות לכוחן.
הן אינן תוצאה של מחקריי
אלא הופקדו בידי על ידי ישויות רוח
המחזיקות בתובנות אודות הסימנים
שבהם מתגלה הקארמה של העולם.
להוביל אל המקורות עצמם של הידע –
זהו ייעודן של מילים אלו".
ר. שטיינר - דרמת המסתורין "מבחן הנפש"
בברכה,
נורית רוזנגרטן
מייסדת כלים שלובים, הכשרה לפסיכותרפיה אנתרופוסופית
