אנתרופוסופיה וגזענות

מבוא ותרגום מגרמנית: אודי לוי

 דברי מבוא

ככל שהתרבו מוסדות וחוגים אנתרופוסופיים באירופה לאחר מותו של רודולף שטיינר בשנת 1925, כך התרבו גם קולות שהטילו ביקורת באנתרופוסופיה עצמה ובאלה שייצגו אותה. לא תמיד ולא בקפדנות נשמרה בין המבקרים ההבחנה בין זו לאלה. עלייתה לשלטון של המפלגה הנאצית בגרמניה הביאה לסגירתם של כל בתי הספר ולדורף, להחלת איסור על קיומה של החברה האנתרופוסופית ברחבי הרייך השלישי ולמעקב ואף מאסר ושליחה למחנות ריכוז של חברים בה. מצד שני, היו בין מנהיגי המשטר הנאצי כאלה, שמוצרי חקלאות ביודינמיים והרפואה האנתרופוסופית היו לרוחם ואשר גייסו לשם כך אנשי מקצוע אנתרופוסופים לשירותם האישי.

למרות מאמציו של שטיינר להגיע אל כל שכבות האוכלוסייה, הייתה האנתרופוסופיה במחצית הראשונה של המאה העשרים נפוצה בעיקר בקרב המעמד הבינוני והגבוה. אחרי מלחמת העולם, ריכוך הגבולות בין המעמדות, ובעיקר אחרי התפרצות המחאה החברתית באירופה ב־1968, גדל העניין באנתרופוסופיה גם בקרב מעמדות סוציו־אקונומיים איתנים פחות. באוניברסיטאות למדו יותר ויותר סטודנטים משכבות בעלות אמצעים מוגבלים, ההשכלה חדרה לכל שכבות האוכלוסייה ועמה גם העניין באנתרופוסופיה, במדע של הרוח, ובשאלות רוחניות שאינן מתחום הדת השגורה.

שטיינר, ואת זאת מדגישים גם מחברי מאמר זה, כיוון את תוכן כתביו והרצאותיו אל קהלים מגוונים ביותר, כגון אקדמאים, בעלי מלאכה, אמנים ובעלי עניין בשאלות רוחניות. הוא כיוון אל החברה כולה, ובחברה זו, מטבע הדברים, מיוצגת גם כל קשת הדעות הפוליטיות. בשנות השבעים והשמונים נחשבה האנתרופוסופיה בעיני הציבור האירופי − במידה כזו או אחרת של צדק − כנוטה פוליטית לאגף השמאלי, והיא זכתה ללא מעט התקפות והשמצות מהאגף הימני. אולם, החל משנות התשעים סומנה האנתרופוסופיה דווקא בין בעלי עמדות שמאלניות כנציגת הימין הפוליטי ומעכשיו הועלו נגדה גם טענות הפוכות; וכל זאת, תוך התעלמות מהעובדה שאחד מעקרונותיה של החברה האנתרופוסופית קובע, שהפוליטיקה אינה נושא שבו היא עוסקת.

עם ריבוי הארגונים האנתרופוסופיים באירופה ובעולם כולו − בתי ספר, מוסדות לבעלי מוגבלויות, חוות חקלאיות, בתי חולים, מכללות ואוניברסיטאות − החל גם עניין אקדמי באנתרופוסופיה וחוקרים ניגשו למחקר של התופעה, "מבחוץ". חלקם מצאו בכתבי שטיינר, בעיקר בשכתובים של הרצאות (שנעשו נגד בקשתו המפורשת) ופורסמו בדפוס − רמזים לעמדות שניתן לפרשן כגזעניות. אף שאמירות שכאלה בטלות בשישים (יחסית למכלול כל כתביו − מעל 350 כרכים), הם הסיקו מכך ששטיינר היה גזען ושהאנתרופוסופיה היא תורה גזענית; וזאת תוך התעלמות ממפעלים אנתרופוסופיים שרובם ככולם בעלי כוונות חברתיות, ושמטרותיהם מוכיחות את ההפך מהלך־רוח מַפלֶה או גזעני.

הנהלת הגתאנום החליטה לראשונה, וזו החלטה מבורכת וטוב מאוחר מאשר אף פעם, לנקוט עמדה מול גלים אלה של טענות, ביקורת וניסיונות הכפשה, שחלקם חד־צדדי ומגמתי (מסמך נוסף, שיעסוק בשאלת האנתרופוסופיה והאנטישמיות נמצא בשלבי הכנה).

לפניכם הגרסה העברית של המאמר שהתפרסם ביוני 2021.

 

הקדמה

השאלה בדבר התייחסותם של רודולף שטיינר, האנתרופוסופים והמוסדות האנתרופוסופיים לנושאים של גזענות ואפליה גזעית, שנאת זרים וחוסר סובלנות − בימינו, לאחר מאה שבה התרחש רצח עם ולנוכח חוסר השוויון החברתי בעולם − אכן מוצדקת. גזענות, אפליה גזעית, כמו גם ניצול והרס של חיים ושל משאבי חיים, הם נושאים כבדי משקל בזמננו. לכן, נכון וחשוב לשאול אילו עמדות נוקטים כלפיהם האנתרופוסופים.

יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך, ששאלה זו בדבר העֶמדה האנתרופוסופית עולה מזה עשרות שנים − ולאחרונה שוב, במשנה תוקף − שלא מתוך עניין אמיתי בידע. תכופות היא חלק מתוך שיח וכחני, שעיקרו הוצאת דיבתו של שטיינר, של ארגונים אנתרופוסופיים ושל האנתרופוסופיה עצמה. העובדה, שהאשמות בגזענות הן בגדר מכות מוות מוסריות שאין להפריכן, ידועה מזמן. בכך שרודולף שטיינר, האנתרופוסופיה או יוזמות אנתרופוסופיות מוזכרים בהקשר זה, מוטבע בהם חותם של סטיגמה והם נדחקים אל שולי החברה. שלילה של הרעיון הזה בפרסומים מפורטים ומעמיקים ממקורות אנתרופוסופיים לא הביאה לשינוי במצב.[1] פרסומים אלה לא זוכים ולו במעט מאותה תפוצה ציבורית שלה זוכות ההאשמות השטחיות.

כל זה גורם לתסכול רב אצל אלה שמגלים עניין עקרוני ואוהד בפעילות אנתרופוסופית − כמו גם בקרב החברים בחברה האנתרופוסופית עצמם. לכן החלטנו על פרסום זה, שאמור לתת מענה לשני הפנים של הבעיה: זה התוכני וזה האסטרטגי. בהמשך נתייחס בראשי פרקים לנסיבות רעיוניות והיסטוריות  להן אנחנו מייחסים חשיבות כבסיס לבחינה של הטענות המועלות. כמו כן נעסוק במשימות ובאתגרים של החברה האנתרופוסופית ושל הארגונים האנתרופוסופיים, בעולם שנגוע בחוסר צדק ואפליה.

דחייה נחושה של אמירות שקריות והאשמות שווא בעימותים פומביים היא משמעותית וגם הכרחית. עם זאת, בחינה עצמית ביקורתית של העמדה שלנו כלפי אי הצדק בעולם − כמו גם של מידת תרומתנו שלנו כנגד אי צדק זה − נראית לנו כמשמעותית באותה המידה. רק באמצעות שני אלה יכולה להתהוות התפתחות אל העתיד, גם בקרב האנתרופוסופיה ומוסדותיה.

1. הומניזם מדעי־רוחי והחברה האזרחית

באנתרופוסופיה יצק רודולף שטיינר יסודות למדע הרוח והציב אותו בתחום השיח הציבורי. אנו סבורים, שהתרבות העכשווית חסרה הכרה ויישום מעשי של מדע כזה, ושלגישה של שטיינר יש פוטנציאל לסלול נתיב יציאה מתוך הרדוקציוניזם[i] השולט בכיפה.

תמונת האדם המאוד מפורטת אותה מציג שטיינר, וכן דעותיו בעניין כבוד האדם ואפשרויות ההתפתחות שלו, נראות לנו כבעלות משמעות יסודית לקיום חברה מודרנית. רודולף שטיינר הגה ופיתח אינדיווידואליזם אֶתי, שעשוי למלא את מקומן של נורמות קולקטיביות. הוא תיאר עקרונות של קהילות חברתיות חדשות ושל אתיקה גלובלית מתוך אחריות כלפי הזולת האנושי והסביבתי. תרומות אלה של שטיינר נראות לנו כחיוניות מול האיום על עתידו של האדם על פני האדמה.

את עמדותיו של שטיינר בתחום הפוליטיקה החברתית ואת יוזמותיו בתחום החברה האזרחית, אותן הגה יחד עם צוות עובדות ועובדים ברבע הראשון של המאה ה־20 ושקד על מימושן, אנו רואים כפריצת דרך מתודית וכהורָייתה של דרך עתידית. התגייסותו הבלתי מתפשרת − שמנקודת מבט עכשווית נראית מרחיקת ראות − נגד כל סוג של פטריוטיות ולאומנות, נגד גזענות ואנטישמיות, נגד "אאוגנטיקה"[ii] ודרוויניזם חברתי, ובעד בנייה של חברה אזרחית דמוקרטית, נחקרה בשנים האחרונות במחקר מקיף, שמאשש את חשיבותן הרבה של פעילותו ותרומתו בתחומים אלה.[2] בתום פורענות מלחמת העולם הראשונה קידמו שטיינר ועמיתיו תוכנית רפורמה להתרת הקשרים בין אינטרסים כלכליים, מדיניים־פוליטיים ורוחניים ("השילוש החברתי"); רעיון ויוזמה שכיום, ממרחק הזמן הראוי, ניתן לעמוד כיאות על משמעותם וחשיבותם.[3] רעיון זה של מבנה חברתי חופשי, דמוקרטי, של חברה אזרחית, לא התממש, אולם לדעתנו, הוא עדיין בעל משמעות אקטואלית.

גם החברה האנתרופוסופית, אותה הקים שטיינר יחד עם שותפות ושותפים בין 1912 ל־1925, היא מודל חשוב, נוכח משבר התרבות במאה ה־20 וה־21. התפיסה האנתרופוסופית השאפתנית של יוזמה חברתית חופשית, בעלת אוריינטציה דיאלוגית, פעילה בתחום החברתי, חובקת תרבויות וארצות − שיש לה יכולת פעולה גלובלית − התממשה בהווה באופן חלקי בלבד; ואף על פי כן ממשיכים אנשים רבים לפעול למימושה. תהליך דומה מתנהל בתחומים המקצועיים במודל יִיסוּדם של בתי הספר ולדורף (1919) כמערכת חינוך חופשית; של בתי חולים אנתרופוסופיים (1921) על בסיס של מדע הטבע ומדע הרוח; של מוסדות לחינוך ילדים ובוגרים בעלי צרכים מיוחדים (החל ב־1924) ושל חוות חקלאיות ביודינמיות (1924).

בכל אלה, עמדת המוצא של האנתרופוסופיה היא יכולת ההכרה העצמית ויכולת ההתפתחות של האדם. נכונותה של האנתרופוסופיה ללמידה תוך ביקורת עצמית − כהתארגנות חברתית שלא רואה את עצמה כשלמה ומושלמת − היא כנראה הסיבה לכך, שיוזמות אנתרופוסופיות ברחבי העולם הוכיחו את עצמן כגורם חברתי חיובי. הן אינן מושלמות וגם לא טוענות לכך.

שתים עשרה שנות המשטר הנאצי הציבו את היוזמות האנתרופוסופיות, שכור מחצבתן בגרמניה, מול עתות של אתגר ומבחן. התנהלותם של אנתרופוסופים באותה התקופה − השבה ומוצגת לעתים באורח מעוות בשיח הציבורי − נחקרה באופן נרחב, ועיקרי תוצאות המחקר אף פורסמו.[4] מחקרים נוספים נמצאים בהכנה ויפורסמו בשנה הקרובה.[5]

2. השיח הפוליטי בגרמניה סביב האנתרופוסופיה

שנות ההתהוות של האנתרופוסופיה ברבע הראשון של המאה העשרים מצטיינות בעימותים תוקפניים הולכים ומתגברים, בעיקר בתחום העיתונאי. קיים תיעוד מפורט, המעיד על כך שההתקפות על האנתרופוסופיה וארגוניה, מאחרי מלחמת העולם הראשונה ועד מותו של שטיינר (30 במרץ 1925) − מקורן העיקרי היה במחנות ימניים לאומניים גזעניים ואנטישמיים שיזמו אותן וטרחו ללבותן בתקיפות.[6] התגייסותם של שטיינר וחבר עובדיו כנגד רעיון מדינת הלאום, אימפריאליזם של מדינות לאום, שליטה הגמונית, גזענות ואנטישמיות, כמו גם כנגד ההשתלטות של גישות סמכותיות על תהליכי קבלת החלטות בקהילות ובחברות, גרמו בחוגים אלה לתרעומת וכעס. בעיקר רעיון "השילוש החברתי", ייסוד בית הספר ולדורף וביקורתו התקיפה של שטיינר על האנטישמיות (בין השאר ב"בטאון הוועד למלחמה באנטישמיות"[7]) גרמו להתקפות פובליציסטיות ואפילו פיזיות על שטיינר. גם החברים היהודים הרבים בחברה האנתרופוסופית, בעלת הצביון הבינלאומי, והחלק שנטלו אלה בהנהלת הארגונים השונים, היו לרועץ בעיני המתנגדים. אחרי פתיחת הגתאנום בסתיו 1920 יצאה לדרך מערכה עיתונאית שמקורה בארגונים נאציים מוקדמים ואשר נוהלה במיליטנטיות הולכת וגוברת נגד רודולף שטיינר, "הפושע הלאומי", והאנתרופוסופיה. אדולף היטלר עצמו לקח אישית חלק בכך, כבר במרץ 1921.

כשהנאצים תפסו את השלטון ב־30 בינואר 1933, התגברה ההשמצה הפוליטית של האנתרופוסופיה ועלתה שלב נוסף. בנובמבר 1935, אחרי הכנה יסודית על ידי רשויות המפלגה הנאצית, נאסר קיומה של החברה האנתרופוסופית, חבריה נרשמו ברשימה שחורה והוטל עליהם מעקב. מסמכי שירות הביטחון של ה־SS ושל המשרד הראשי לביטחון (RSHA) חושפים לפרטי פרטים עד כמה נחשבה האנתרופוסופיה למסוכנת וחתרנית − למרות שמספרם של האנתרופוסופים בגרמניה לא היה גדול (בשנת 1933 מנתה החברה האנתרופוסופית בגרמניה כ־7,000 חברים).

רוב הארגונים האנתרופוסופיים (בתי ספר ולדורף, מרפאות של רופאים, חוות חקלאיות ומוסדות לילדים) המשיכו להתקיים עוד כמה שנים אחרי תפיסת השלטון על ידי הנאצים − כל עוד לא פעלו פוליטית כאופוזיציה או הצהירו על עבודתם כאנתרופוסופית. הארגונים האלה המשיכו להתקיים וקיומם נסבל על ידי השלטונות גם בשל העובדה שכמה נאצים בכירים העריכו את איכות תוצאות פעילותם − למרות האנתרופוסופיה. אוטו אוהלנדורף, אישיות בכירה ב־SS, מעיד כי במבט לאחור, לא היה בכוונתו "להרוס ארגונים ומחקרים חיוניים ופרודוקטיביים".

מאחר שהמפלגה הנאצית לא הצליחה להקים כאלה מתוך כוחותיה שלה, ראה עצמו נאלץ להתפשר על פעילותם של ארגונים אלה "כאינטרס של גרמניה" ושל הנציונל־סוציאליזם.[8] קיים גם תיעוד המורה על כך, שה־SS הכניס לשירותו ארגונים חקלאיים, כגון אלה שעסקו בייצור זרעים ושתילים וכן אנתרופוסופים בעלי ידע מקצועי ספציפי בתחום הביודינמי. אולם כל זה אינו משנה במאומה את העובדה, שבעיני הנהגת המפלגה הנאצית, ה־SS והמדינה, התנועה האנתרופוסופית נחשבה לאויב של המשטר ושל האידיאולוגיה שלו. בדו"ח של שירות הביטחון של ה־SS במאי 1936 נאמר: "...האנתרופוסופיה מנתקת את רוח האדם מהקשר שלה אל הגזע והלאומיות ומציבה גזע ולאומיות בספירה פרימיטיבית נמוכה של האינסטינקט, של דחפים נמוכים שעל הרוח לגבור עליהם ושמקורם בעבר רחוק. היא מוכיחה כך את היותה מעוגנת בזרם המרכזי של ההיסטוריה הרוחנית של אירופה, בעיקר ההשכלה, האידיאליזם הגרמני והליברליזם של המאות שחלפו.[9]

החל בשנות השבעים והשמונים העלו מספר הוגי דעות מהאגף הפוליטי השמאלי טענה, לפיה שיתפו אנתרופוסופים פעולה על בסיס רחב, עקב נטיות וממשק אידיאולוגי עם המשטר הנאצי ("פאשיזם אקולוגי"), וכן כי הם היוו קבוצה מוערכת ופריווילגית בקרב מנהיגים בצמרת השלטון הנאצית. הביקורת כוונה בעיקרה נגד חוסר הרציונליות ה"אוקולטית", התפיסה הריאקציונית־לכאורה של המונחים "אורגניזם" ו"שלמות", האשמת האנתרופוסופיה כעוינת כלפי הטכנולוגיה והקִדמה, וכן האשמתה בעמדה מתנשאת, האשמה שאותה עיגנו בכך שבתי הספר ולדורף הם פרטיים ואליטיסטיים. לכך הצטרפה הטענה, שבתובנותיו של רודולף שטיינר בענייני חברה ואדם טבועים "אי שוויון" ואפילו "גזענות" ושאלה מהווים מרכיבים מרכזיים במשנתו. שטיינר, לפי אותם מחברים, היה "דמות מנהיג" ב"כת" שנוהלה באורח אוטוריטטיבי, עם נטייה מובנית לנאציזם ולפשיזם.

באותה המידה שבה נקודות המוצא של המבקרים בעלי העמדה הימנית בגרמניה, ברבע הראשון של המאה ה־20, קוטביות לאלה מהאגף השמאלי ברבע האחרון של המאה, כך הן דומות בשיטות הפעולה שלהן; על כך מעידה האנליזה ההיסטורית. שני המחנות כאחד מתרכזים באישיותו של רודולף שטיינר עצמו, ומכחישים לא רק את תורת ההכרה המדעית־רוחנית שפיתח, אלא גם את הגינותו. הם מאשימים אותו באקלקטיות לשמה, בכך שלמעשה לא קיימת עבודת מחקר ותודעה עצמית של שטיינר. באמצעות הטיעון של המעבר הקיצוני שעשה מ"איש רוח אתיאיסטי חופשי" ל"אוקולטיסט תיאוסופי" − מעבָר אותו מייחסים המבקרים למניעים כלכליים − נפגעת אמינותו הביוגרפית והמוסרית של שטיינר.[10]
באמצעות ציטוטים מקריים מבודדים שהוצאו מהקשרם מתוך הרצאותיו, אך מוצגים ככאלה שיש בהם כדי לייצג את עמדותיו, פונים המבקרים לדרך קלה בניסיון לחשוף את שטיינר לביקורת, בהתאם לאווירה האקטואלית באותה תקופה, בלי להתחייב לדיון מקיף, מעמיק, מפורט ומחקרִי בכתביו.

מבקרים הפועלים באופן כזה זוכים גם בהווה להצלחה רבה הודות לאסטרטגית "ניהול דעות ורגשות זעם" של הקהל, דרך התקשורת וברשתות החברתיות. במונוגרפיה שהתפרסמה ב־2019 בהוצאה גרמנית שמאלנית, נטען שהאנתרופוסופיה היא "השקפת עולם אליטיסטית, דוגמאטית, לא רציונלית, אזוטרית, גזענית, נוגדת השכלה"; ששטיינר היה "אנטישמי קיצוני" שהפיץ אידאולוגיה לא מדעית, עוינת מדע ו"טעונת בוז כלפי האדם", שאת המשך הפצתה יש למנוע. "מי שמתגייס למען חברה חופשית אמיתית, עליו להתנגד לה,"נכתב שם.[11]

מצד שני, היו לאחרונה ניסיונות אחדים לשעבוד האנתרופוסופיה, חלקים מעמדותיה או שיטותיה על ידי התנועה ה"אידנטיטארית" (identarian movement) הימנית או על ידי אוהדי ה־"Reichsbürger" [תנועה פאשיסטית גרמנית − המתר'], עובדה שהתקשורת הבליטה ושעוררה שוב דעות קדומות סטריאוטיפיות.

אלא ששטיינר לא היה אוקולטיסט לא־רציונלי, לא אידיאולוג "אנטי מודרני" ואף לא "מתנגד לקִדמה". משנתו עלולה להותיר על רבים רושם פרובוקטיבי ומציק, משום שהיא קוראת תיגר באופן לא שגרתי על דפוסי חשיבה שגורים. בכתביו, שאכן מציבים בפני הקוראים אתגרים, הוא מתווה דרכי הכרה מדעיות־רוחניות, שאם תיושמנה באופן שיטתי, עשויות להוביל אל הרחבה של הבנת המדע ואורחות החיים − הרחבה שנראית לנו כחיונית ביותר. ממדיהם של המשברים שאנו חווים כיום בתחומי המדע, החברה והתרבות, הם משמעותיים ביותר. תוצאות עבודתו של רודולף שטיינר ושל שיטות ההכרה שלו, שאנחנו מבקשים לקיים ולהמשיך בטיפוחן הפרודוקטיבי, הן לדעתנו חלק מהפתרון, לא חלק מהבעיה. הן עומדות בשירות ההשכלה, החירות והצדק − ובניגוד מפורש להלכי מחשבה גזעניים, לאומניים וימניים קיצוניים.

3. התפוצה העולמית והרב־תרבותית של האנתרופוסופיה

המחלוקות סביב האנתרופוסופיה החלו בגרמניה והתגברו במשך שנים רבות באורח אינטנסיבי ולוחמני. הרצאותיו של שטיינר וכתביו הופיעו בדפוס משך פרק זמן ארוך בברלין. גרמניה הייתה נקודת המוצא ההיסטורית של יוזמותיו. אלא שעמדת המוצא של מדע הרוח האנתרופוסופי היא אוניברסלית ובעלת אוריינטציה אנושית; ברוח קוסמופוליטית זו היא מופיעה מזה מאה שנה במעגלי שפה, תרבות ודת רבים ושונים כגורם רב־תרבותי. כבר בימי חייו של שטיינר התקיימו בארצות אירופאיות רבות, בדרום ובצפון אמריקה, קבוצות של אנשים שעסקו באנתרופוסופיה ותרגמו ספרות אנתרופוסופית לשפת ארצם. שטיינר עצמו פנה אל אנשים מרקעים שונים מאוד. הוא דיבר באולמות ייצור תעשייתיים אל פועלים, באוניברסיטאות, ואל אנשים בעלי עניין בשאלות רוחניות. הוא נסע רבות בין מדינות אירופאיות. חברות אנתרופוסופיות ארציות הוקמו ב־1913 באוסטריה ובשוודיה, ובין 1920 ל־1924 בשוויץ, דנמרק, פינלנד, נורווגיה, בריטניה, צרפת ואיטליה, כמו גם בצ'כוסלובקיה דאז. שש שנים אחרי ייסוד בית הספר ולדורף ב־1919 בשטוטגרט, כבר נוסדו שישה בתי ספר נוספים − בשוויץ, בבריטניה ובהולנד.

אחרי העלייה לשלטון של הנאצים בגרמניה בתחילת 1933 החלה הגירה של אנתרופוסופים, בעיקר − אבל לא רק − ממוצא יהודי, שהביאו את האנתרופוסופיה ואת יישומיה המעשיים אל העולם החופשי. עד תום מלחמת העולם השנייה התקיימו 30 בתי ספר מחוץ לגרמניה, באינדונזיה, בואנוס איירס וניו יורק. כיום  ישנם 1187 בתי ספר כאלה. רופא הילדים היהודי קארל קניג, שנמלט מווינה, הקים בשנות המלחמה בסקוטלנד את מוסדות קמפהיל, שבשנת 1948 נתנו מחסה ל־180 ילדים מארצות שונות (ביניהן שטחי חסות בריטיים לשעבר, דרום אפריקה, הודו, קניה וסרי לנקה). כיום קיימות חברות אנתרופוסופיות ארציות ב־35 ארצות וקבוצות עבודה אנתרופוסופיות ב־70 ארצות. האנתרופוסופיה מוכיחה את עצמה בעמדותיה ובפעילותה ההומאנית והאנטי גזענית המפורשת, בין השאר בבתי הספר בפאבֶלות בברזיל, בפרברי "שחורים" (townships) בדרום אפריקה, בבתי ספר דו־לאומיים בישראל וביוזמות התנדבות של צעירים ברחבי העולם. בסתיו 1920 ביקש שטיינר לייסד את "עמותת בתי הספר העולמית" לתמיכה ומימון של ייסוד בתי ספר חופשיים בכל היבשות; ב־1923 אמר באנגליה: "מה שניתן להפיק מיֶדַע אדם אמיתי כמתודיקה פדגוגית דידקטית, הוא תוכן אנושי כללי, הוא תוכן בינלאומי שמיועד לכל שכבות האוכלוסייה, לכל חלקי האנושות."[12] שבעה עשורים מאוחר יותר, ב־1994, אישר ארגון אונסק"ו, שהסמינר למורי ולדורף בדרום אפריקה, לאחר תום משטר האפרטהייד, "פעל באורח יוצא דופן לריפוי ובנייה מחדש אחרי המורשת הגזענית". בדו"ח אונסק"ו נכתב: "משטר האפרטהייד נחל הצלחה רבה בהפרדה בין הקהילות השונות. מכון נובאליס (לחינוך ולדורף) נחל הצלחה רבה ביצירת מפגש בין הקהילות וביצירת מציאות חדשה ותודעה חדשה. [...] הוא פרץ דרך לאינטגרציה חברתית ואף הניח את היסודות לחברה כזאת."[13] גם פדגוגיית החירום האנתרופוסופית באזורי מלחמה זכתה בשנים האחרונות להכרה בינלאומית רבה.[14]

האנתרופוסופיה, על מגמות החירות והאינדיבידואליזם האתי שלה, ועל ארגוניה המעשיים, דוכאה ונאסרה במדינות קומוניסטיות, פאשיסטיות וטוטליטריות, וכך גם בכל הגוש המזרחי עד לשנות התשעים.

4. האשמת רודולף שטיינר בגזענות

על רקע דברים אלה, האשמת מדע הרוח האנתרופוסופי והאשמת רודולף שטיינר ומורשתו בגזענות היא תמוהה ומטרידה מאוד.

הדיונים על הגדרת מושג הגזענות מתמשכים. ב־2003 קבע ארגון אונסק"ו: "הגזענות היא מבנה אידיאולוגי, המאציל על גזע או לאומיות מסוימת, על בסיס של עמדת כוח עקב תנאים פיזיים, תרבותיים וכלכליים, עמדת כוח מול אחרים, הכוללת יחסים היררכיים, שבתוקפם הגזע ה'עליון' שולט ומפקח על האחרים."[15] על פי רוב מכוונת חשיבה גזענית אל דטרמיניזם ביולוגי או גנטי, אל מיון או אפיון של בני אדם, וטוענת לעליונות של "גזעים" (או גזע יחיד) מסוימים ביחס לאחרים. על פי דוקטרינה זו, מכתיבה הביולוגיה באורח מוחלט את חייו של האדם; כל אפשרות של חריגה אינדיווידואלית מהתבנית הביולוגית מוּצאת מכלל אפשרות.

גישה כזו, לא זו בלבד שהייתה זרה לחלוטין לאנתרופולוגיה שאותה ייצג שטיינר, אלא היא הייתה היפוכה המוחלט. מכתביו הראשונים ועד ליצירותיו האחרונות, תיאר שטיינר בעקביות את עקרון האינדיבידואליות האוטונומית שמנהלת את עצמה, עקרון האני, שאכן מתגשם בתוך תנאים ביולוגיים, סוציאליים ותרבותיים שונים, אך נבדל מהם בייחודו הרוחני ובתנאי התנהלותו. אנחנו נולדים לתוך תנאים אלה, עוברים סוציאליזציה, תכופות מזדהים עם נסיבות חיינו − או מזוהים עמם − ובכל זאת אנחנו לא זהים עמם. אנחנו לא רק גוף, למרות שבמידה רבה אנחנו מרגישים שאנו גוף − "הגוף שלי". ובכל זאת יש לנו פוטנציאל חירות לא מבוטל, ואנו מסוגלים גם להשתחרר במידת מה מתנאי המסגרת הביולוגיים, התרבותיים והחברתיים הנתונים, ביכולתנו להתמיר אותם ולשנותם. כבני אדם נושאי אני וכישויות בעלות חירות, אנחנו מסוגלים לכך, לפחות ברמה העקרונית. "במקום שבו מתחיל תחום החירות, פוסק שלטון חוקי המין", כתב שטיינר ב־1893 בספרו הפילוסופיה של החירות.[16] "מי שרוצה להבין את האינדיבידואל הבודד, חייב לחדור לתוך מהותו, ולא לעצור מול מאפייניו כטיפוס."[17]

שטיינר נלחם בחריפות בכל ביטוי של דטרמיניזם גנטי; הוא נמנה על ראשוני האפיגנטיקה העכשווית. הוא ראה כל קיבוע של האדם אל מוצאו הפיזי, האתני או התרבותי כנסיגה מסוכנת בהתפתחות התודעה וההתפתחות האנושות. כפי שכתב שטיינר בספר שפרסם ב־1909,[iii] עלינו להתגבר ללא תנאי על עצם קיומה של "הבדלה בין בני אדם על פי מעמד חיצוני, גזע או מעמד שבטי וכן הלאה"[18].הוא לא הכחיש את קיומם של התניות ותנאי חיים כאלה; אבל הוא לא כלל אותם ב"ישות האדם", אלא ראה בהם תנאי גורל, "שבקרבם האדם חי"[19].גם מושג ה"גזע" הישן "אין לו עוד שום משמעות בזמננו", הדגיש שטיינר ב־1909. [20]

הוא לא נלאה מלתאר את הניסיון החוזר למדוד את ערכו של האדם על פי טיפולוגיה ביולוגית או אתנית, כסטייה מסוכנת ורגרסיבית, וזאת במאה שאמורה לעמוד בסימן החירות והמפגש בין אני ואתה, בשמם של קִרבה בין לאומים ושל שיח תרבותי. ב־1917, שלוש שנים אחרי פרוץ מלחמת עולם בסימן הלאומנות, אמר מפורשות במהלך הרצאה: "אדם שמדבר היום בשם אידיאל הגזע, הלאומנות וההשתייכות השבטית, מדבר על אימפולסים של שקיעת המין האנושי. ואם נדמה לו שברעיונות אלה הוא מציב מול האנושות אידיאלים של קִדמה, הרי זו אי־אמת, שכן דבר לא ידחוף את האנושות לסף אובדן יותר מאשר התפשטות אידיאלים של גזע, לאומנות ודם."[21]

בשלהי 1937 כתב פרופ' אלפרד בוימלר (Baeumler), הפדגוג הפוליטי המוביל במשטר הנאצי, בדו"ח על האנתרופוסופיה, שחשיבתו של שטיינר ורעיונות היסוד של חינוך ולדורף אינם "גזעניים־ביולוגיים" אלא "ביולוגיים קוסמיים"; לדבריו, שטיינר בונה על "אנושות" במקום בו הנציונל־סוציאליזם מדבר על "לאום"; מושג "הקהילה הלאומית" נעדר לחלוטין מהתיאוריה של חינוך ולדורף. לא "הקהילה הלאומית" אלא "קהילת הרוח" היא מטרתו של שטיינר ואליה הוא מוביל. "התפנית הקטלנית נוצרת, היות ששטיינר מציב במקומה של תורת התורשה תזה חיובית [האינדיבידואליות האנושית]. הוא לא רק מתעלם מתורת התורשה, אלא מסב אותה במודע לכיוון ההפוך. האנתרופוסופיה היא אחת מהשיטות האנטי־ביולוגיות העקביות ביותר בין אלה הקיימות."[22]

הזוי לחלוטין לטעון בתחילת המאה העשרים ואחת, על פילוסוף והוגה דברים, הומניסט פעיל וקוסמופוליט כשטיינר, ש"חשיבה גזענית" היא "מרכיב מרכזי" במשנתו, שהיה "עֵד שותק" ותמך ברצח עם, שדרש עליונות לגזע הלבן, שראה זהות בין "נורמליות" ו"רוחניות" לבין הגזע הלבן ושהטיף ל"מודל פשיסטי" במודל השילוש החברתי.[23] רודולף שטיינר אכן החזיק בדעה, שישנם הבדלים בתנאי החיים

הביולוגיים, האתניים, התרבותיים וכולי של בני האדם. הוא לא דגל בהתעלמות מכוונת או פילוס [מהמילה פלס, ברוח "אחידות בין גזעים, לאומים, צבעים."[24]]. הוא ייצג עמדה שהבליטה את היחסיות שבשונותו של האחר, את התרומה המשלימה לשלמות האנושית, ואת כבוד האדם וייחודו של האני הייחודי.

חשיבה גזענית הייתה זרה לשטיינר באותה המידה שחשיבה אימפריאליסטית, קולוניאלית והגמונית הייתה זרה לו. הנציונל־סוציאליסט בוימלר ראה בצדק, בניגוד למבקרים כגון שטאודנמאייר, שעניינו של שטיינר לא היה "הגזע הלבן", "לאום", "אריוּת" או "גֶּרְמָנִיּוּת", אלא שהוא כיוון אל הכשרתה של אתיקה סוציאלית גלובלית ואינדיבידואלית לקראת התהוות של קהילה אנושית עתידית. המונח "אנושות", המונח האוניברסלי "אנושיות", "אופייה החברתי של האנושות" לא היו מילים ריקות ומליצות עבור שטיינר. הוא חזר והדגיש, שאת המשימות הגלובליות של המאה העשרים ניתן למלא רק בשיתוף פעולה בין העמים או של הקהילה העולמית ותוך תמיכה הדדית − ושהתנאי לכך הוא התגברות על דעות קדומות גזעניות, תרבותיות או דתיות. האנושות תוכל לשרוד רק בתנאי שבעתיד "כל אדם יחיד יתייצב מול האחר היחיד כשווה,"[25] כ־אני מול אני, ומתוך חירות − "אתה אדם יחד עם כל בני האדם עלי אדמות!"[26] ובשום אופן לא באמצעות המשך טיפוח חשיבה לאומנית או גזענית ("לאומנות היא יישום משותף של אגואיזם"[27]).

מתוך היכרות מדויקת עם כתביו מתבהר, שרודולף שטיינר השתמש דווקא באנתרופולוגיה המדעית־רוחית שלו כבסיס לפדגוגיה חדשה ולחינוך, שבו הוא ראה אמצעי להבנה מעמיקה של האדם האחר, של האני שלו ושל הרקע התרבותי, האתני, המשפחתי והחברתי שלו.

הוא התמקד בסובלנות ובהכרה בערך האדם האחר, כאחר, באמצעות העצמה של ההבנה והתודעה. "אנו ניווכח לראות, שהפירוד בין בני האדם ילך וייעלם הודות למדע הרוח."[28]

שטיינר הציב, ללא ספק, מטרה קשה להשגה. את החברה האנתרופוסופית ומוסדותיה המעשיים ראה בתפקידם החדשני כפועלים נחרצות בכיוון זה. מעבר לזאת, הוא האמין שרעיון השילוש החברתי ייושם ביום מן הימים ושאכן תתממש אי התלות בין אינטרסים כלכליים, מדיניים־פוליטיים ורוחניים־תרבותיים − לטובת אוטונומיה של שלושת התחומים השונים בחיים החברתיים. לדבריו, יש לעשות הכול על מנת לסיים את הקשר בין הספירה הכלכלית לבין זו הפוליטית דמוקרטית, וששתי אלה לא תהיינה רשאיות עוד להפעיל את מרותן על התחום הרוחני־תרבותי, ובכלל זה על מערכות החינוך וההשכלה. שטיינר הדגיש את השוויון המוחלט של בני האדם מול החוק ובתחום הפוליטי דמוקרטי, תוך הכרה ביכולותיהם ובמשימותיהם השונות (ברוח סעיף 1 בהצהרת זכויות האדם של האו"ם: "כל בני אדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם").

"חירות" אמורה להכתיב את חיי הרוח, "שוויון" את המרחב הפוליטי־דמוקרטי וסולידריות את התחום של "כלכלה של אחווה", שאותו יש לארגן מהיסוד − כלכלה שלא עוד תשרת את האגואיזם האישי ואת הקפיטליזם ההרסני.[29]

*

למרות שתפיסותיו של שטיינר בתהליך ייסודם של המוסדות האנתרופוסופיים ניחנות חד־משמעית באוריינטציה המתוארת, מתעקשים המבקרים בשלהי המאה העשרים על טענת הגזענות וזוכים בכך לתשומת לב ציבורית רבה. בעקבות זאת יזמה החברה האנתרופוסופית בהולנד בשנות התשעים הקמת ועדה בראשות המשפטן ואיש זכויות האזרח טד ואן־בארדה (Ted van Baarda), שתפקידה היה לסרוק באופן ביקורתי את כל כתבי שטיינר בחיפוש אחרי אלמנטים של גזענות. הוועדה קבעה שאין עדות לגזענות בכתבים.[30] לפי דו"ח הוועדה, נמצאות באוסף כתביו המונומנטלי 16 ציטטות, שכאשר הן נקראות כשלעצמן, יש להגדירן על פי הקריטריונים של היום כמַפלות (בעיקר מתוך "ההרצאות לפועלים", שהן תיעוד של מפגשים שלו עם בעלי המלאכה הלא־אנתרופוסופים בגתאנום, במהלכם ענה שטיינר באורח ספונטני לשאלותיהם). "גזענות" או תורת גזע שיטתית אין למצוא בכתבי שטיינר, כך דו"ח הוועדה, "וגם אין אמירות, שנאמרו בכוונה תחילה, שמתייחסות לאנשים או לקבוצות של אנשים, שנאמרו בכוונה לעלוב עקב השתייכות גזעית ושניתן לזהותן כגזעניות."[31] לנושא זה יש רלוונטיות משנית בלבד אצל שטיינר − "יחסית להיקף כתביו הרבים, ההתייחסות התוכנית לנושא הגזע היא זניחה ומזערית, וכבר משום כך אין לייחס תורת גזע לכתביו."[32] הדו"ח מתייחס גם לתשומת הלב ה"סלקטיבית" לה זוכה היבט זניח זה בציבור, וכן לבעייתיות שבבידוד ציטטות מתוך הקשרן הטקסטואלי. בסיכום הדו"ח נאמר: "מספר הדפים, שעליהם מופיעים תכנים כאלה, הוא פחות מפרומיל אחד מסך כ־89,000 דפים של אסופת כתבי רודולף שטיינר. אנתרופוסופיה ודרוויניזם חברתי סותרים זה את זה. האשמות לפיהן גזענות היא מרכיב באנתרופוסופיה או לפיהן שטיינר הוא מקדים קונספטואלי של השואה, הוכיחו את עצמן כשגויות בעליל. הוועדה מגיעה למסקנה הנחרצת, שרודולף שטיינר, בהשוואה למחברים אחרים מהתקופה של טרם המלחמה (כגון הֶגֶל או אלברט שווייצר) הוא קורבן של עוינות סלקטיבית."[33]

מאחר שההאשמות לא פסקו למרות פרסום הדו"ח, אלא הוחרפו בתחילת המאה העשרים ואחת, פרסם הפילוסוף והאנתרופוסוף האנגלי רוברט רוז (Robert Rose) בשנת 2013 מחקר מקיף תחת הכותרת: Transforming Criticism of Anthroposophy and Waldorf Education, Race and the Quest for Global Ethics. מחקר זה פורסם כספר אלקטרוני והופיע בתרגום לגרמנית ב־2016. במחקר זה הראה רוז באופן משכנע, שהמקומות המעטים מתוך האופוס המקיף של שטיינר מהתקופה של סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, שבהם, על פי דעת הוועדה ההולנדית, נמצאים ניסוחיו הבעייתיים − מקורם בהרצאות בהן שטיינר מתאר במבט טיפולוגי את השכלתם של אנשי העבר הרחוק; באותו העידן, טוען שטיינר, מושג ה"גזע" עוד היה רלוונטי, מאחר שהשפעת האזור הגיאוגרפי (באמצעות "הגוף הפיזי") על התארגנות המבנה האנושי הייתה משמעותית ביותר, והאני האנושי, לוז הישות האינדיבידואלית, לא היה לגמרי מפותח עדיין. רוז מראה, שאמירותיו של שטיינר, שניתן להבינן כביולוגיות־אבולוציוניות, לא רק שהוצאו שוב ושוב מהקשרן, אלא גם הועברו במזיד להקשרים אחרים לגמרי. "בירור קפדני של משמעותן האמיתית של אמירות בודדות, שבמבט ראשון נראות בעייתיות ביותר"[34]− ושהמבקרים פירשו כאמירות פונדמנטליות של שטיינר הנוגעות לבני אדם שנולדים היום (!) ביבשות חוץ־אירופאיות, ושנוסחו באופן חד צדדי ומוקצן  − הוא נושא מרכזי במחקרים אנתרופוסופיים בנושא זה.

לנוכח הלחץ הציבורי המתמשך החליטה לאחרונה הנהלת החברה האנתרופוסופית בגרמניה לפנות לקהל הפתוח באמצעות אתר אינטרנט ("אנתרופוסופיה. על טענות בנושא גזענות ואנטישמיות. מידע, בירור, נקיטת עמדות"[35]). מתוכנן לפרסם שם את הטקסטים מתוך כתבי שטיינר שנראים בעייתיים ולבאר אותם בהערות. כמו כן יתועדו שם טקסטים בהם שטיינר התבטא בנחישות נגד גזענות ונגד כל ביטוי של אפליה − וכן עמדות של מוסדות אנתרופוסופיים וקולותיהם של מחברים אחרים בנושא טענת הגזענות והאפליה. אנחנו תומכים במאמצים אלה, היות שלדעתנו ראוי לעסוק במפעל חייו של שטיינר באורח מקצועי, חופשי ופעיל, ולהתחשב תוך כדי כך בהקשרן של אמירות בודדות וגם במורכבותו של ידע האדם האנתרופוסופי. כאמירות מנותקות מהטקסט, מובן מאליו שיש לדחות את אותם המשפטים הבעייתיים שמנתה הוועדה ההולנדית, כמו גם כמה התבטאויות ספציפיות אחרות. באופן פשטני זה הן אינן משקפות את עמדתנו, כמו גם את תפיסתו האנתרופולוגית הבסיסית של רודולף שטיינר.

היות שגם המבקרים התוקפניים של האנתרופוסופיה נאלצים על כורחם להתחשב בקיצוניות ובנחישות שבהן שטיינר התגייס בשנים 1894 עד 1925 למען האינדיבידואליזם האתי ונגד כל ביטוי של לאומנות, גזענות ואנטישמיות, הם דבקים בהתקפותיהם ומדברים על "מורשת מלאת סתירות", בלי להתייחס בתשומת לב למה ששטיינר באמת התכוון אליו.

5. פוטנציאל ההתפתחות של החברה האנתרופוסופית

גם כוונותיו של שטיינר בנוגע לחברה האנתרופוסופית מפורשות על ידי כמה מהמבקרים באופן מעוות. הם סבורים שחברה זו מתמקדת ברודולף שטיינר, שהיא מבוססת על מבנה כוח אוטוריטרי של חברה הגמונית. גם כאן מחטיאות הטענות את המציאות. יותר מזה, הן מסלפות את האמת. אבל בתום 100 שנה, ביקורת זו עשויה להיות גם מניע ונקודת מוצא לביקורת עצמית ולחשבון נפש.

אם אכן הייתה החברה האנתרופוסופית מקיימת בשלמות את הצעותיו של שטיינר, היא הייתה נכנסת למעורבות חברתית־פוליטית עוד הרבה לפני 1914, ובמיוחד אחרי 1918/19 הייתה מגלה מעורבות גדולה הרבה יותר מכפי שאכן עשתה. יוזמת השילוש החברתי נתמכה רק על ידי מספר זעום של חברים בחברה, וכך היה גם ביחס לאימפולסים אחרים של החברה האזרחית, שהיוזמה להם באה משטיינר ומגרעין מצומצם של חברות וחברים סביבו. במשך זמן רב מילא השיח הביקורתי על שאלות של פוליטיקה חברתית חלל מצומצם מדי. מרגע הקמתה הייתה לאנתרופוסופיה נטייה ברורה לאוריינטציה פנימית, בעיקר כקהילה של לימוד רוחני, שעסקה רק מעט בבעיות של האנושות ובאתגרים סוציאליים, מאחר שלא זיהתה את הנושאים החברתיים הכלליים כחלק מתפקידיה. לכך נוספו פערים ברורים ביכולת ההתמודדות היצירתית עם מדע הרוח האנתרופוסופי, ובכלל זה קיום של "פולחן שטיינר" שגוי − כמו גם עיסוק מוגזם בבעיות פנימיות של החברה האנתרופוסופית, על חשבון נוכחות בחברה האנושית בכללותה. ניתן להראות, שתופעות אלה התקיימו כבר לפני 1925, וששטיינר התייחס אליהן כאל משקולות כבדות שמכבידות על החברה האנתרופוסופית ומונעות פעילות אנתרופוסופית אפקטיבית בחברה האזרחית ובתחום הפוליטיקה החברתית.[36] כמו כן ידוע היטב, ששטיינר מעולם לא טען להיותו חף מטעויות, לא אישית ולא במחקריו, ושהוא דרש בתוקף שהרצאותיו − ובכללן אלה שנשא בפני בעלי המלאכה בגתאנום − לא תירשמנה בכתובים. בשיחות אלה באתר הבנייה הוא התייחס ישירות לקהל מאזיניו, דיבר מתוך סיטואציה דיאלוגית, ובשום אופן לא התכוון שכל ניסוחיו הספונטניים יישמרו לדורות בשלמותם, יתויגו כתוצאות של מחקר רוחני ויועמדו כשוות ערך לכתביו המדעיים. שטיינר לא ביקש סגידה אלא הבנה, גם בתוכן ובייחוד בסגנון דבריו.[37]

רודולף שטיינר מעולם לא הפנה עורף לחברה האנתרופוסופית, אלא פעל עד מותו לחידוש ולרענון דמותה העתידית; הוא גם העריך וטיפח את האידיאליזם המעשי של חבריה ואת התגייסותם. בפרספקטיבה של מאה שנים, קשה להתעלם ממה שהצליחו אנשי החברה האנתרופוסופית להשיג למרות התנאים המקשים וההתנגדויות המאסיביות, כולל בניית קהילות אינטגרטיביות ואקולוגיות בתחומי חיים שונים ובכל היבשות − יוזמות המחויבות לכבוד האדם והבריאה ושפועלות נגד הזנחה חברתית ואפליה. גם בעתות של רדיפתה ואיסור על פעילותה, המשיכה החברה האנתרופוסופית בעבודתה הרוחנית ושימרה את לכידותה. היא קיימה את בניין הגתאנום ואת בית הספר הגבוה למדע הרוח במהלך כל המשברים הפוליטיים והכלכליים, וזאת באמצעות מחויבות אישית גבוהה של החברים בה. מאגפיו המקצועיים של בית הספר הגבוה יצאו יוזמות לשינוי בתחומים בהם האנושות נמצאת בסכנה, מרפואה ועד לחקלאות. בית הספר הגבוה, שמקיים רשת חובקת עולם של השתלמויות מקצועיות בתחומי האנתרופוסופיה בכל היבשות, יוצר מרחב שמעודד יוזמה ופעילות חברתית.[38] שיפור מתמיד חל הן ביכולותיה של החברה האנתרופוסופית העולמית ליצור התאמות לתרבויות ולשפות המקומיות, שמקילות על ההתמודדות עם האנתרופוסופיה, והן בתהליך ההתגברות על האוריינטציה הגרמנית והאירופאית המקורית. הדבר מתבטא בגידול מספרי ובהתפתחות מוסדות אנתרופוסופיים בדרום אמריקה, ישראל ודרום מזרח אסיה. גם האופי הבורגני שדבק בחברה התֵאוסופית והאנתרופוסופית בתחילת דרכן, הלך ונעלם בהדרגה לטובת מחויבות חברתית, תרבות־מפגש ישירה, פירוק של מבנים היררכיים והתמודדות אינטנסיבית עם משברי האנושות העכשוויים.

ללא ספק, קיימים עדיין אתגרים וקשיים רבים בכל התחומים הללו. הפערים החברתיים המתגברים וההבדלים במציאות החיים של בני האדם באים לידי ביטוי גם במרחב הפנימי של החברה האנתרופוסופית. המוסדות האנתרופוסופיים עדיין ניצבים במרחק רב מהמטרה הפוטנציאלית − להנגיש את אופני החינוך, הרפואה והחקלאות החדשניים לכל בני האדם. כידוע, בית הספר ולדורף החל את פעילותו ב־1919 כבית ספר לילדי העובדים בבית חרושת לסיגריות, וכאמצעי לקידום אלה שלא נמנו על שכבת אוכלוסייה בעלת פריווילגיות.

האוריינטציה של החברה האנתרופוסופית, כאז כן עתה, מכוונת אל מטרות שניצבו מולה מאז היווסדה. ההיסטוריה שלה ושל הגתאנום אינן רק סיפור של הצלחה והיא אינה מקור להאדרה ולאידיאליזציה עצמית. השאיפות שאליהן כיוונו החברה ובית הספר הגבוה הן נשגבות − והפער ביניהן לבין המציאות נראה לעין. צמצום הפער הזה מהווה מטרה וכוח מניע גם יחד. על החברה האנתרופוסופית "לקיים מול כל חבריה ומול העולם כולו את מה שהבטיחה", מדגיש רודולף שטיינר.[39] תהליך זה מחייב, לדעתנו, אנליזות ביקורתיות של ההיסטוריה של החברה האנתרופוסופית − כחלק מההיסטוריה של התקופה − והתגייסות עכשווית להעמקה הן של מדע הרוח האנתרופוסופי גופו והן של תכניו הרוחניים.[40] ניתן לעשות שימוש בציטטות של רודולף שטיינר לכל מיני מטרות ולנצלן לרעה, גם לצורכי השמצה של האנתרופוסופיה ומוסדותיה, אבל גם כדי לאשש ולאשר דעות עצמיות. השימוש באמירות יחידות או קטעי טקסט של שטיינר על ידי מבקרים וגם על ידי חסידי האנתרופוסופיה, בעלי דעות שונות במגוון תחומים − יש לו מסורת ארוכה. אחד מתפקידיו של בית הספר הגבוה הוא לפרסם מחקרים מפורטים על מכלול מפעל החיים של שטיינר ולהבטיח רמת פרשנות נאותה להם.

החברים בהנהלת הגתאנום − וגם קבוצות ובעלי דעה אחרים בתנועה האנתרופוסופית − ימשיכו גם בעתיד להביע את עמדותיהם בכתב ובעל פה, בניסיון לפעול נגד הדרתה וניכורה של האנתרופוסופיה (בין השאר ממניעים גזעניים) וכן נגד השמצתו של מדע הרוח הזה והשימוש לרעה בו. "מה שניצת בְּתוֹכֵנוּ על ידי התודעה של מדע הרוח האנתרופוסופי ושמְכֻוָּן לעבר העל־חושי, זוהי אהבת האדם, המורה אותנו בדבר ערך האדם − זו המאפשרת לנו לשאת בפנימיותנו את תחושת כבוד האדם." (רודולף שטיינר, 5 בספטמבר 1921).[41]

 

בתמונה: הגתאנום. צילום: lucarista / Shutterstock.com

 

מראי מקום

[1] השוו למקורות הבאים:

Wenzel Michael Götte: «Das Verdämmern der Rassen − Rudolf Steiners Individualismus». In: Geistige Individualität und Gattungswesen. Anthroposophie in der Diskussion um das Rassenverständnis. Sonderheft Mitteilungen aus der Anthroposophischen Arbeit in Deutschland. Sommer 1995, S. 4−27; Michael Klussmann: «Zum Rassismus−Streit», Teil 1−5. In: Das Goetheanum. Wochenschrift für Anthroposophie, 1996, Nr. 30, 31, 33, 34, 35, S. 341−344, S. 355−357, S. 379−381, S. 393−395, S. 411−413; Manfred Leist; Lorenzo Ravagli; Hans−Jürgen Bader: «Rassenideale sind der Niedergang der Menschheit». Anthroposophie und der Antisemitismusvorwurf. Stuttgart 2001; Uwe Werner: Rudolf Steiner zu Individuum und Rasse. Sein Engagement gegen Rassismus und Nationalismus. Dornach 2011; Detlef Hardorp: «Die deutsche Waldorfbewegung in der Zeit des Nationalsozialismus. Rassebegriffe im Werk Rudolf Steiners». In: Inge Hansen−Schaberg: Waldorf−Pädagogik. Baltmannsweiler 2012, S. 138−180; Robert Rose: Evolution, Rasse und die Suche nach einer globalen Ethik. Eine Antwort auf die Kritiker der Anthroposophie und der Waldorfpädagogik. Berlin 2016; Albrecht Hüttig (HG.): Kontroversen zum Rassismusvorwurf. Berlin 2017; Peter Selg: Rudolf Steiner, die Anthroposophie und der Rassismus−Vorwurf. Gesellschaft und Medizin im totalitären Zeitalter. Arlesheim 2020.

[2] Peter Selg: Rudolf Steiner 1861−1925. Lebens und Werkgeschichte. Sieben Bände. Arlesheim 2017.

[3] Albert Schmelzer: Die Dreigliederungsbewegung 1919. Rudolf Steiners Einsatz für den Selbstverwaltungsimpuls. Stuttgart 1991.

[4] Uwe Werner: Anthroposophen in der Zeit des Nationalsozialismus (1933−1945). München 1999.

בנוגע להתנהגות בתי הספר ולדורף בתקופה הנאצית, השוו, בין השאר:

Karen Priestman: Illusion of Coexistence: The Waldorf Schools in the Third Reich, 1933−1941. Dissertation. Wilfried Laurier University 2009; Volker Frielingsdorf: Geschichte der Waldorfpädagogik. Von ihrem Ursprung bis zur Gegenwart. Weinheim 2019. Kapitel 3: «Bedrohung, Existenzgefährdung und Schließung der Waldorfschulen im Dritten Reich (1933−1945)», S. 153−202; Peter Selg: «‹Dass die Keimkraft der Idee durch ihre Existenz gefährdet wird …› Anpassung und innerer Widerstand. Die Waldorfschule im Nationalsozialismus (1933−1941)». In: Erzwungene Schließung. Die Ansprachen der Stuttgarter Lehrer zum Ende der Waldorfschule im deutschen Faschismus (1938). Arlesheim 2019.

[5] Peter Selg/Matthias Mochner: Anthroposophische Medizin, Heilpädagogik und Pharmazie in der Zeit des Nationalsozialismus, 1933−1945 (in Vorbereitung). Recherche zur Biodynamischen Bewegung in der NS−Zeit (in Vorbereitung).

[6] Lorenzo Ravagli: Unter Hammer und Hakenkreuz. Der völkisch−nationalsozialistische Kampf gegen die Anthroposophie. Stuttgart 2004.

[7] Ralf Sonnenberg: «Rudolf Steiners Beurteilung von Judentum, Zionismus und Antisemitismus−Fragen, Problemstellungen, künftige Forschungsprojekte». In: Lorenzo Ravagli (HG.): Jahrbuch für anthroposophische Kritik 2000. München 2000, S. 113−169.

[8] Otto Ohlendorf: Eidesstattliche Erklärung. Kopie. Archiv am Goetheanum E.15.002.020.

לצורך ההקשר, השוו גם:

Peterselg: «‹Dass die Keimkraft der Idee durch ihre Existenz gefährdet wird …› Anpassung und innerer Widerstand. Die Waldorfschule im Nationalsozialismus (1933−1941)». In: Erzwungene Schließung, S. 124 ff. und S. 260ff; Peter Selg: «Ein Brückenschlag zum Rechtsextremismus?» Über die Anthroposophie in der Zeit des Nationalsozialismus. Arlesheim 2021.

[9] מצוטט בתוך: Uwe Werner: Anthroposophen in der Zeit des Nationalsozialismus (1933−1945), S. 383.

[10] ראו: Kai Skagen: Anarchist, Individualist, Mystiker. Rudolf Steiners frühe Berliner Jahre 1897−1902. Basel 2020.

[11] André Sebatiani: Anthroposophie. Eine kurze Kritik. Aschaffenburg 2019, S. 164.

[12] Rudolf Steiner: Anthroposophische Menschenkunde und Pädagogik. GA 304 a. Dornach 1979, S. 95.

[13] Tolerance: the threshold of peace. A teaching/learning guide for education for peace, human right and democracy. UNESCO 1994, zit. n. Stefan Leber (HG.): Anthroposophie und Waldorfpädagogik in den Kulturen der Welt. Stuttgart 1997, S. 229f.Kulturen der Welt. Stuttgart 1997, S. 229f.

[14] Bernd Ruf: Trümmer und Traumata. Anthroposophische Grundlagen notfallpädagogischer Einsätze. Arlesheim 2012.

[15] Robert Rose: Evolution, Rasse und die Suche nach einer globalen Ethik, S. 59.

[16] ראה אור בעברית בתרגומו של צבי מדר, הוצאת תג, 1994.

[17] שם, עמ' 240.

[18] Rudolf Steiner: Wie erlangt man Erkenntnisse der höheren Welten?. G 10. Dornach 24 1993, S. 95.
(כיצד קונים דעת העולמות העליונים?, תרגום נחמן בר שלום, הוצאת מיכאל).

[19] Rudolf Steiner: Die Mission einzelner Volksseelen im Zusammenhang mit der germanisch−nordischen Mythologie. GA 121. Dornach 5 1982, S. 75.

[20] Rudolf Steiner: Die tieferen Geheimnisse des Menschheitswerdens im Lichte der Evangelien. GA 117. Dornach. 2 1986, S. 152.

[21] Rudolf Steiner: Die spirituellen Hintergründe der äußeren Welt. Der Sturz der Geister der Finsternis. GA 177. Dornach 5 1999, S. 204ff.

[22] Alfred Baeumler: «Rudolf Steiner und die Philosophie». Gutachten, 22. 10. 1938. Kapitel 5: «Steiners Methode». Abdruck des Gutachtens.  In: Uwe Werner: Anthroposophen in der Zeit des Nationalsozialismus (1933−1945), S. 394−404.

[23] השוו: Peter Staudenmeier: Between Occultism and Nazism. Anthroposophy and the Politics of Race in the Fascist Era. London 2014.

[24] Rudolf Steiner: Geisteswissenschaft als Erkenntnis der Grundimpulse sozialer Gestaltung. GA 199. Dornach 2 1985, S. 124

[25] Rudolf Steiner: Soziale Zukunft. Dornach 3 2006, S. 85.

[26] Rudolf Steiner: Das Ereignis der Christus−Erscheinung in der ätherischen Welt. GA 118. Dornach 31984, S. 170.

[27] Rudolf Steiner: Soziale Zukunft, S. 189.

[28] Rudolf Steiner: Die Mission einzelner Volksseelen im Zusammenhang mit der germanisch−nordischen Mythologie. GA 121, S. 203.

[29] השוו: Peter Selg/Marc Desaules: Ökonomie der Brüderlichkeit. Zur Aktualität der sozialen Dreigliederung. Arlesheim 2016.

[30] השוו: Ted A. Van Baarda (HG.): Anthroposophie und der Rassismus−Vorwürfe. Der Bericht der Niederländischen Untersuchungskommission «Anthroposophie und die Frage der Rassen». Frankfurt a. M. 5 2009.

[31] שם, עמ' 347.

[32] שם, עמ' 312.

[33] שם, עמ' 352.

[34] Robert Rose: Evolution, Rasse und die Suche nach einer globalen Ethik. Eine Antwort auf die Kritiker der Anthroposophie und der Waldorfpädagogik. Berlin 2016, S. 31.

[35] www.anthroposophie−gegen−rassismus.de

[36] השוו, בין השאר: Peter Selg: Die Identität der Allgemeinen Anthroposophischen Gesellschaft. Arlesheim 2012

[37] לבסוף, השוו: Ulrich Kaiser: Der Erzähler Rudolf Steiner. Studien zur Hermeneutik der Anthroposophie. Frankfurt 2020.

[38] «Was will die Freie Hochschule des Goetheanum?». In: Ueli Hurter/Justus Wittich: Perspektiven und Initiativen zur Coronazeit. Dornach 2020, S. 9 ff.

[39] Rudolf Steiner: Die Konstitution der Allgemeinen Anthroposophischen Gesellschaft .

[40] לבסוף, השוו:  Lorenzo Ravagli: Selbsterkenntnis in der Geschichte. Anthroposophische Gesellschaft und Bewegung im 20. Jahrhundert. Band 1. Von den Anfängen bis zur zweiten großen Sezession 1875−1952. Glücksburg 2020.

[41] Rudolf Steiner: Anthroposophie, ihre Erkenntniswurzeln und Lebensfrüchte. GA 78. Dornach 3 1986, S. 150.

[i] במובן של הפשטה, האחדה וצמצום של תפיסות מורכבות.

[ii] תפיסה ביולוגית־חברתית שעמדה בבסיס תורה הגזע הנאצית.

[iii] הכוונה לספר כיצד קונים דעת העולמות העליונים.