אדם אדמה ודם

אני מורה בתיכון אנתרופוסופי, ומזה מספר שנים מעביר בכיתות י"א תקופת היסטוריה הנקראת "אדם — אדמה ודם", במהלכה אנו מתנסים במבט דו-נרטיבי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני (או שמא הקונפליקט היהודי-ערבי) — משורשיו ועד ימינו אנו. בסיום התקופה אנו נוהגים להזמין את נציגי "פורום המשפחות השכולות", שמדגימים באופן אותנטי ומעורר השראה, כיצד ניתן לשאת בו-זמנית את הכאב האישי שלך וגם את הכאב של האחר.

בערב יום הכיפורים, כחלק מתוכנית הלימודים (ולמרות האיסור שהטיל משרד החינוך) הזמנו את הפורום למפגש עם כיתות י"ב. המפגש היה מאלף. מחד העלו היוד-ביתניקים, שנמצאים על סף גיוס, שאלות המעידות על תפיסת מציאות מורכבת, ומאידך יצאו כמעט כולם בהרגשה של התרוממות רוח, תחושה שהרוח האנושית היא חומלת וחזקה, ושיש ניצוצות של תקווה. ואז יצאנו לחופשת הסוכות, שממנה שבנו לבית הספר רק "אחרי". אחרי הטבח המזעזע ביישובים בדרום, אחרי מעשי ההגנה העצמית מעוררי ההשראה של יחידים, ואחרי שצה"ל יצא למתקפה נגד החמאס (וגם אחרי הקריאות לשטֵחַ את כל עזה).

רצה הגורל ושוב "נקראתי לדגל", להעביר את שיעורי התקופה אדם — אדמה ודם לכיתה אחרת, ושוב הזמנתי להרצאת הסיום את בסאם עראמין — ממקימי "לוחמים לשלום" ואב שכול, שעביר, בתו בת ה-9, נהרגה מירי של שוטר מג"ב. הוא כבר הרצה קודם בבית הספר וזכה להערכה רבה על פועלו ועל דבריו.

הפעם הכיתה רתחה.

תלמידים יצאו מהכיתה בזעם, ואמרו במפגיע "איך העזת להביא מחבל לכיתה?"

היה זה עבורי רגע מעורר. הבנתי שלא רק אלפי ישראלים ופלסטינים קיפחו את חייהם במלחמה האכזרית הזו, אלא גם התקווה התרסקה, ואיתה היכולת של רבים מאיתנו לראות מעבר למעגל הדמים הנוכחי. מעבר לכאב המצמית של אובדן קרובים ומכרים. מעבר לרגש האנושי כל כך שמבקש נקמה באויב.

נזכרתי כיצד לאחר פיגועי ההתאבדות בראשית שנות ה-2000 (באחד מהם הייתי נוכח), והמבצע הצבאי שבא בעקבותיהם (שגם בו השתתפתי), הפגיש אותי הגורל עם קבוצת אסירים פלסטינים משוחררים שחיפשו פרטנר לדיאלוג. נזכרתי איך צעד אחר צעד התפוגגו עוד ועוד חששות מן האחֵר (לא ברור מי יותר חשש אז, "אנחנו" — להגיע לפלסטין ללא נשק, או "הם" — ליפול למלכודת של השב"כ). נזכרתי איך נבנָה אמון הדדי, ואיך נבטה בי הבנה חדשה. אם עד אז חילקתי את העולם שלי באופן דיכוטומי ליהודים וערבים, מכאן ואילך חילקתי אותו אחרת: אלו שמוכנים להמשיך להילחם ולהגיר דם עד קץ הדורות (יהודים וערבים), ומנגד, אלו (יהודים וערבים) שמבינים שרק דיאלוג והכרה באחֵר, באנושי שבו, בפחדיו ובכמיהותיו, יביאו לצמצום האלימות, ואולי ביום מן הימים לפשרה ולפיוס.

בימים אלו כשהלב שותת, כשהנפש מייחלת לשובם של 136 חטופים הביתה, לשובם בשלום של חיילי צה"ל לחיק משפחותיהם, ושל תושבי עזה לבתיהם; בימים אלו, כשהמאבק הצבאי בשיא עוצמתו, אני חש שתפקידי כמורה וכאדם הוא להשמיע את הקריאה הפשוטה — שפיכות דמים לא תוביל אותנו לביטחון פיזי ולשקט נפשי. רק סולידריות של הכוחות ההומניסטיים בשני העמים תוביל ביום מן הימים לביטחון המיוחל, והלוואי שגם לפיוס.

זה נשמע כמעט לא הגיוני לקרוא לסולידריות יהודית-ערבית (ישראלית-פלסטינית) בימים אלו, ואפילו בחוגים הקרובים אליי ביותר, רבים מסתכלים עליי כעל נאיבי. אבל לדעתי, נאיבי הרבה יותר להאמין ש"עוד יותר כוח" הוא הפתרון.

אסיים במילותיו של שאול טשרניחובקי —

שחקי שחקי על החלומות

זו אני החולם שח.

שחקי כי באדם אאמין

כי עודני מאמין בך.