אמנות אנתרופוסופית? גיליון אדם עולם החדש מברר האם יש חיה כזאת [איגרת 100]

הגיליון החדש של אדם עולם מברר האמנם קיימת אמנות אנתרופוסופית, בעזרת כמה מטובי הכותבים בתחום בישראל. קראו את דבר העורך שמסביר למה בחרנו לעסוק בנושא

הרעיון לגיליון הזה חי בי מהמפגש הראשון שלי עם האנתרופוסופיה, אבל הוא זכה לדחיפה רצינית כאשר קיבלתי שיחת נזיפה על איורים שפרסמתי באחד מגיליונות "אדם עולם". "הציורים האלה הם בכלל לא אנתרופוסופיים, הם מגחיכים ומעוותים את דימוי הגוף האנושי" מילאתי את פי במים והמשכתי להקשיב "זו לא אמנות אנתרופוסופית ואין לה מקום במגזין שקורא לעצמו אנתרופוסופי".

"זו לא אמנות אנתרופוסופית.. לא אמנות אנתרופוסופית... אמנות אנתרופוסופית" צמד המילים ליווה אותי זמן רב לאחר אותה השיחה וגרם לי חוסר נחת. מצד אחד כל מי שפגש, אפילו בחטף, את האנתרופוסופיה יודע שיש ביטויים אמנותיים שמזוהים איתה יותר מאחרים: בציור – בעבודה בשכבות עם צבעי מים, בפיסול – צורות החותמים הפלנטריים, בתיאטרון – מחזות המיסתורין ובתנועה – אוריתמיה. מצד שני, האין התקבעות האמנות לצורות מסוימות מעקר מתוכה את כוחות החיים? האם לא ניתן לחשוב על קשר אחר בין השניים: אמנות ואנתרופוסופיה, לא כשיעבוד האחרונה את הראשונה, במובן של להפוך את האמנות למצבה של היצירה האנתרופוסופית כפי שהיא התרחשה בנקודת זמן מסוימת ובמקום ספציפי על פני הגלובוס. האם לא נכון יותר לתאר את הקשר בין השנים כהזנה של האנתרופוסופיה את הפעילות האמנותית, מתוך שאיפה שהאמנות תזין את האנתרופוסופיה ולהפך?

מתולדות האמנות ניתן ללמוד שלאורך ההיסטוריה היצירה האמנותית נתנה ביטוי למצב הרוח האנושי. כלומר, טרם באה האנתרופוסופיה לעולם בצורתה המוכרת, אמנות אפשרה לאדם ליצור מתוך נביעת החיים שבתוכו. בהקשר זה יש לאנתרופוסופיה תפקיד נוסף, כמתבוננת באמנות בניסיון להבין את מבעי הנפש המדברים מתוכה. במובן הזה ליצירת אמנות כמו "מרלין מונרו" של אנדי וורהול אין חשיבות פחותה מאשר של "נציג האנושות" של רודולף שטיינר.

אז החלטתי שהגיליון הזה יהיה מעיין מחקר אודות היחסים בין השתיים – אמנות ואנתרופוסופיה. את האתגר של ברור הקשר הצבתי למי שהשניים הללו משחקות תפקיד מרכזי בחייהם כל אחד בשדה האמנותי שלו. ביקשתי מאקסל אוולד, ממקימי הכשרת האמנות בהרדוף, לכתוב על "פיסול סביבתי" (עמ' 20). אורי כהן, שמוביל בתעוז את הכשרת האמנות, יתאר מה מאפיין את הארכיטקטורה של שטיינר כאמנות (עמ' 36). דליה פז, שיזמה את הכשרת האוריתמיה בטבעון, תנסה לענות על השאלה מהי אוריתמיה? (עמ' 47) ודודו מליניאק יציע לנו מתובנותיו לגבי התבוננות בציור (עמ' 33). בנוסף, צבי שיר (עמ' 42) ורון פרוים (עמ' 28) ינסו להעמיק לשאלות מהות הקשר בין האנתרופוסופיה לאמנות.

יוזף בויס, אחד האמנים החשובים במאה ה-20 ואנתרופוסוף בפני עצמו, אמר ש"כל אדם הוא אמן", לא בגלל יכולתו לצייר או לנגן מוזיקה, אלא בגלל החיים הזורמים דרכו ומפרים את פעילותו. כולי תקווה שהגיליון הזה יתרום את תרומתו, ולו במעט, למאמץ אותו בויס הגדיר כניסיון להרבות את היצירתיות האנושית.

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

העגלה שלך