אריגה של הבלתי-נראה: מלאכות הכפיים בגן הילדים

שאלות רבות עולות בנוגע לפעילות בגני וולדורף, ומעלים אותן הן הורים שאוהבים מאוד את האווירה בהם והן מי שמותחים ביקורת על אופיים. פעמים רבות הם מבקשים לברר כיצד מועילה להתפתחות הילד בימינו הפעילויות במלאכות אשר היו מקובלות עד המהפכה התעשייתית, ועדיין נעשות בארצות "העולם השלישי". אספנו כאן מספר שאלות של הורים ואנחנו מנסות לענות עליהן:

מהן בעצם מלאכות? בתי הבכורה הלכה לגן רגיל ושם עבדה הרבה במיחזור: הדביקה קופסאות של מעדני חלב על משטחי קרטון או ציירה בצבעים שונים. אז במה זה שונה מהמלאכות שעושים בגני וולדורף?

אפשר לומר שמלאכות מעניקות לילדים חוויה של משמעות. לדוגמה, כאשר אני בונה בבוץ, אני עצמי מערבב את האדמה, המים והקש. זה הרי חומר פלסטי פנטסטי! ולאחר שהוא מתייבש נוצר טאבון ועליו חבריי ואני מכינים פיתות שלשנו בעצמנו. אנחנו חשים שעשינו משהו משמעותי – יכולנו להשתמש בתוצרים אשר עמלנו עליהם. תחושות הסיפוק והשמחה הן אדירות. בהחלט אפשר לרכוש מיומנויות מוטוריות (מוטוריקה עדינה היא השימוש באצבעות הידיים על מנת ליצור) בעזרת הדבקת מכלים או דיבקיות, אך מכיוון שהתוצרים אינם שימושיים, לא תמיד ברור לשם מה בכלל ליצור את הדבר הזה. מלאכות מאפשרות תנועה בעלת משמעות. ילדים רואים שיש היגיון במעשי המבוגרים. למשל, גננת שרוקמת שמלה לבובה ליום שישי. לילדים ברור מדוע היא עושה את זה. הם מפנימים תמונה של משמעות ויוצרים תמונת עתיד. מובן שאיננו מפחיתות בערך של אמנות גרידא, אבל אנו חשות שבגן רוב היצירה צריכה להיות כזו אשר תעניק לילד תמונה פנימית של "איך זה להיות מבוגר".

מה זאת אומרת "איך זה להיות מבוגר?" דוקא זה מה שמדאיג אותי. מבוגרים כיום עובדים עם מחשבים, טלפונים ניידים... אפילו ראיתי ילדים בגן וולדורף מחזיקים קובייה ומשוחחים כאילו היא טלפון. מה הטעם ללמד אותם עבודות כפיים, כאילו בבגרותם הם יצטרכו לשבת על גדות הגנגס ולכבס?

מה בעצם רואה הילד את המבוגר עושה? מה זה להיות מבוגר? אנחנו יוצאות מנקודת ההסתכלות הזאת של הילד, שחווה אותנו דרך התנועה של הגוף שלנו. כי זהו הבסיס של הלמידה שלו: דוגמה וחיקוי. הילד לומד באופן חווייתי, ודרך העשייה שלנו ושל עצמו. אם זוהי צורת הלמידה של הילד והוא רואה אותנו פועלים כך כמבוגרים, אז באופן יחסי הוא רואה אותנו בצורה חד-ממדית... אפילו ניקיון אנחנו לא עושים בבית: כביסה בלחיצת כפתור, בישול במיקרו... בימים האלה התנועה שלנו והעיסוקים שלנו הם יחסית מצומצמים, אבל הילד בעצם מבקש מאיתנו לחיות את היותנו מבוגרים בצורה רבגונית, ולא רק באופן אחד.

אנו דואגים גם לבריאות הילדים, כי הם פחות בחוץ, אוכלים יותר מדי, נמצאים בישיבה זמן רב וכדומה. לפי התמונה הזאת, הם מפתחים פחות מדי מיומנויות המבריאות את הגוף והנפש ומגדלות בצורה נכונה את האיברים הפנימיים והחיצוניים. היכולות התנועתיות והגופניות הללו הן גם היסוד של הכישורים החשיבתיים שלנו בהמשך הדרך. לכן, ככל שהילד יראה עבודות שונות של מבוגרים, תתעורר בו הרבה יותר השאיפה ללמוד מיומנויות נוספות.

איזה מיומנויות צריך בעצם?

בעבר לא ידענו אילו מיומנויות נצטרך בעתיד. ההתפתחות הנוכחית היא מאוד מהירה, וכלל לא יכולנו לנבא אותה בילדותנו. באותה המידה אנחנו לא יודעים לאן הילדים ילכו בהמשך. אבל ככל שהדברים נעשים באמצעים טכנולוגיים, אנחנו יותר פנויים ליצירתיות, וכדי לפתוח דרכים ואפשרויות שונות לביטוי עצמי, צריך להציע אותן לאנשים.

לדוגמה, צריך להציע לילדים אפשרות לרוץ, להתגלגל ולעשות פעילות גופנית מגוונת. זאת כדי שהילדים ירגישו שהם שולטים בגופם ויכולים לעשות זאת, גם אם יעבדו בעבודות שאינן דורשות תנועה. כך גם במיומנויות – ככל שיתנסו בעשיה של דברים רבים יותר, כך יהיו יותר חופשיים וירגישו שמחה וביטחון מבלי לדעת מה הם יצטרכו בעתיד. למשל, בימינו התרבות נעה לכיוון האוזן: להקשבה, ולא לקריאה ולכתיבה. שטיינר אמר כבר לפני 100 שנה שאנחנו מתפתחים לכיוון של שפה-חשיבה-רעיון שעובר באופן ישיר, לא דרך הספר אלא דרך ממדים אחרים (קול, למשל). המחשבה שיש להתאים את המיומנויות הנוכחיות לעתיד אינה הולמת את המציאות, כי איננו יודעים מה צופן העתיד. לכן, ככל שיש לילדים יותר מיומנויות, כך עדיף.

הילדים חווים חוויית הצלחה עצומה כשהם רוכשים את מיומנויות הסריגה, למשל. העבודה הזו דורשת את תשומת הלב והריכוז שכל כך קשה להשיג כיום. התנועה הזו של הסריגה מאוד מסובכת ודורשת יכולת קואורדינטיבית. כל תנועה של מלאכה מפתחת בסיס לתנועה אינטלקטואלית פנימית: גמישות נפשית וחשיבתית, תכנון, ספירה, מדידה, אומדן של גדלים... הילדים עושים זאת מתוך עצמם. המציאות מבקשת משהו שאני מתכוונן אליו. גם החומר השונה – צמר או בוץ – מאפשר מפגש שונה עם העולם. חוש המגע מפתח יכולת זיהוי והיכרות עם מה שמחוצה לי, ובעצם בונה גם משהו פנימי. הרבגוניות של החומרים והמיומנויות המתפתחות הן בסיס לאיכויות פנימיות. אפשר להדביק, אנחנו לא מתנגדים לכך, אבל כדאי גם לגזור ולתפור.עץ או אבן, למשל, הם חומרים קשים שמאתגרים את הילד. ילד הזקוק להביא את עצמו לעולם באופן הזה, של התגברות על אתגרים, חש הנאה ותחושת הצלחה כאשר הוא מתגבר על הקושי או הכובד שבחומר.

ילדים רואים שיש היגיון במעשי המבוגרים. למשל, גננת שרוקמת שמלה לבובה ליום שישי. לילדים ברור מדוע היא עושה את זה. הם מפנימים תמונה של משמעות ויוצרים תמונת עתיד

לפעמים הגננות עושות בגן ליד הילדים דברים שקשים לילדים, והם לא יכולים לעשות אותם בעצמם. מה הטעם בזה? זו עבודה מבוגרת!

זו שאלה חינוכית מעניינת: ממה הילדה, למשל, מושפעת יותר? הניסיון מלמד שבעצם האידיאל מבחינתנו הוא שהילד או הילדה יראו אותנו עושות "דברים של מבוגרים", כי אז הם חווים את התכליתיות שיש בנו: רקמה, ליבוד, תפירה... הגן שלי זקוק למפת שולחן רקומה או לכדור מלובד. לשם כך אזדקק לחומר, לתכנון התנאים שבהם אוכל לעשות את העבודה הזאת ואת ההנכחה שלי ואת הביצוע. דרכי הילדים לומדים לחשוב ולתכנן מבלי שאסביר בכלל! הם רואים אותי כאן עם תוכניות ומטרות וגם את הביצוע שלהן. הם סופגים את מראה המבוגר שמרוכז בעבודתו... החינוך הוא הרי המעבר מהמשחק אל העבודה. המשחק בא לגמרי מתוך הילד הצעיר, ולא יהיה נכון לדחוף אותו לעבודה אלא לאפשר לו ליזום את המשחק ובכך לטפח יוזמה ויצירתיות, באופן שלא יהיה תלוי ברעיונות שלי כגננת. אני מצדי, בזמן שאני סורגת בגן, מדגימה לו ריכוז במשהו אמיתי. בתוך הריכוז שלי, גם לילד יש יכולת לפתח ריכוז במשחק שלו, מבלי להזדקק לאישורו של המבוגר.

למה, בעצם, לא לתת הוראות לילדים? הרי אנחנו רוצים שבגילאי בית הספר, כשהמורה תגיד להם לשבת, למשל, אז הם ישבו. הרי זו אחת הבעיות עם החינוך בימינו, ילדים אינם מקשיבים!

קבלת הוראות אכן מועילה לכך שהילדים יבצעו פעולה גופנית אשר המחנכים דורשים מהם כגון ישיבה, שטיפת ידיים ועוד. אבל כדי לפתח את כוחות הרצון והנפש, עלינו לעורר את הדחף הפנימי של הילדים. אם אנחנו אומרים שהילד לומד בעזרת הפנמה של התנהגות המבוגר, אז כשתנועותיי שלוות ובטוחות ואני חשה ומקרינה סיפוק ממעשה ידי, כך גם הילד ישמח לשבת לצדי ותנועות הגפיים שלו ינועו באותה שלווה של הידיים והרגליים שלי וגם נפשו תלמד ליהנות מן העשייה.

מה לגבי הבטיחות בעבודה? פעם הבן שלי חזר עם שריטה מסכין גילוף וחשבתי,"האם מתאים לעבוד עם סכינים בגן?"

אנחנו מרגישות אחריות מאוד גדולה לבטיחותם של הילדים, אבל ברגע שילד נע, זה כמעט בלתי נמנע שמשהו ייפול או שהוא יישרט... כגננת שמתי לב שאם קרה לילד פעם שנפל לו משהו או נשבר, אז בהמשך הדרך הוא היה יותר זהיר. זו חוויית למידה. אני לא מאחלת לילד שייפול לו משהו על הרגל, אבל בעצם זה מגדל אותו והוא לומד. כל מי שלומד ללכת נופל, ובעצם דרך זה הילדים יודעים איך להניח את הרגל נכון. ככה גם עם כל כלי עבודה: מזלג, כפית, סכין. הילד לומד להחזיק בצורה נכונה את ידיו ואת תנוחת גופו.אם נחזור לנושא המלאכות– ככל שהילד יראה אותנו עובדים בצורה מקצועית יותר: יושבים נכון על הכיסא, מחזיקים את סכין הגילוף בצורה מקצועית, ככה הוא יכול להפנים את התנועות המתאימות, ויפחת הסיכוי שיגרום לעצמו נזק.

התקופה שלנו היא מאוד אינדיבידואלית, ואני רוצה שהעבודה של הילד שלי תהיה שונה מזו של ילד אחר, כדי שהוא יגלה את עצמו ויבטא את הייחודיות שלו. אבל פעמים רבות העבודות בגן זהות.

חשוב ללמד מיומנויות, אבל רצוי לאפשר לכל ילד לממש את הרעיונות והמיומנויות והיכולות שלו. כמו כן, חשוב לנו שכל ילד יעשה את העבודה בעצמו. אני לא עושה בשבילם. למשל ב"גן יער" כל ילד בוחר לעצמו פיסת עץ ויוצר איתה בהתאם לדמיונו. כאשר כולם לומדים להכין כדור בלבד, למשל, הלמידה זהה אבל יש גם מקום לגיוון: באילו צבעים אני רוצה להשתמש? האם הכדור שלי יהיה גדול או קטן?

המבוגרים כיום מאוד מכווני תוצאה בעבודתם עם הילדים, אבל הילדים צריכים להיות בתוך התהליך של העשייה, ההתהוות, היצירה. צריך שכאשר אני שוטפת כלים זה יהיה נקי. זו עבודת המבוגר וטוב שיראו אותי משקיעה את מרב המיומנות, היכולת והריכוז שלי בעבודתי ושהתוצאות שלה יהיו טובות, אבל חשוב שהילד לא יצא מן התהליך ביקורתי ומתוסכל. הילד כביכול יוצא מעצמו ומביט באופן חיצוני על מעשיו במקום לחוות את החוויה הפנימית. לכן אנחנו לא מתייחסים לאיכות של המוצר שלו. אנחנו יכולים לעודד אותו ולומר, "בוא נסרוג עוד כמה עיניים כדי שהחבל שלנו יהיה מספיק ארוך", אבל בוודאי לא נכריח אותו לשבת ולסרוג לאחר שכבר איבד את ההתלהבות.

עד גיל חמש אנחנו לא מקפידים בכלל על התוצר. יש לילדים רצון וצורך לעשות נכון במובן מסוים. זה צריך להיות מלווה בדוגמה. כנשות ואנשי חינוך, אנחנו מתבוננים באופן שבו הילד עובד. למשל, כאשר ילד זונח עבודה, כדאי לראות אם הוא חסר סבלנות בכל הדברים או רק בתחומים מסוימים. דרך ההתבוננות בילדים אנחנו יודעים אם לתמוך בעשייה ולומר "נמשיך עוד קצת". ויש גם דוגמאות הפוכות: ילד שאינו נוטה לפעילויות של טיפוס וריצה וקפיצה, אולי כדאי שלא ישב יום יום זמן מאוד ארוך ויעסוק במלאכות. צריך לראות מה מתאים לכל ילד, מה מבקש כל ילד עבור התפתחותו האישית. אפשר לעודד את היכולת להתאפק או להתגבר על חוסר הרצון לעשות, ואז לעבוד מעט בכל פעם ולא הרבה בפעם אחת. המחנכת צריכה לזהות איזה סוג של תמיכה צריך הילד.

אגב, בגנים שלנו התפיסה היא של רב-גילאיות. הילדים הצעירים יכולים לשאת עיניים בהערצה אל הבוגרים, כי הילדים מקבלים את זה שכשהם יהיו גדולים יוכלו גם הם להיות כמו בני השש או השבע, אשר כבר עושים מלאכות מורכבות יותר.

מלאכה אינה רק רכישת מיומנות של הידיים. כל חומר דורש התארגנות גופנית אחרת. כשאני עובד באבן או בבוץ הגוף שלי מנוהל אחרת. אני לומד להתאים את עצמי לצורכי העולם

איך מלמדים גן שלם ללבד או לתפור?

המלאכות דורשות קרבה ואינטימיות, וזה יתרון נוסף שלהן. אני יושבת קרוב לילדה ומסתכלת איך היא מעבירה את המחט ולא נדקרת, מכוונת את הידיים שלה באופן שיתאים רק לה. בתחושה שלנו יש לנו כל הזמן שבעולם להיות ביחד ולהפנים את התנועות הריתמיות. אחר כך יושבים מספר ילדים יחד ועובדים בשקט ובשלווה מהסוג שרק מלאכות מזמנות. לפעמים אומרים משהו, אבל כולנו חשים שצריך להתרכז כדי לבצע את המשימה החשובה של גילוף סולם וחיבור השלבים שלו. ותחושות הסיפוק והשמחה בסוף, כשיש תוצר, הן ממש עצומות! זה מאד שונה מקנייה של חפץ או מהפעלה שלו בעזרת לחיצה על כפתורים.

מלאכה אינה רק רכישת מיומנות של הידיים. כל חומר דורש התארגנות גופנית אחרת. כשאני עובד באבן או בבוץ הגוף שלי מנוהל אחרת. אני לומד להתאים את עצמי לצורכי העולם. אם אנחנו מדברים מתוך האנתרופוסופיה, אנחנו יודעים שבשביעון הראשון אנחנו המיילדות של הגוף האתרי (של הבריאות הפיזית של הילד). הקונסטיטוציה הבסיסית עוד מתייצבת. זה דורש גם גישה חינוכית מאוד מסוימת, כי זו התקופה שהילד עוד מקבל את העיצוב הנוסף: גם האיברים הפנימיים והמוח מתעצבים. הילד משתמש בכוחות שלו לעיבוד הפלסטי של הרוחניות שלו, וזה חשוב לכל החיים. לא במקרה בית הספר אינו מתחיל בגיל שנה אלא לאחר שש או שבע שנים, כי הילד עסוק בבנייה הגופנית. למשל, השיניים הן הסמן החיצוני לעבודה הרבה שמתרחשת בגוף. לכן נכון שבית הספר יתחיל מהגיל הבוגר. אנחנו לא פונים לילד באופן ישיר ומנסים "ללמד" אותו, אלא מניחים לו לגלות את העולם בעצמו, בהתאם לשלב ההתפתחותי האינדיבידואלי שלו, ואז אנחנו תומכים בו אפילו מבחינה בריאותית. למלאכות יש קסם מיוחד במובן הזה שהתנועות חוזרות על עצמן בצורה ריתמית ויוצרות מעטפת יוצאת מן הכלל עבור הילד, שבתוכה הוא יכול לפתח את עצמו. בעצם זה יוצר מעטפת אתרית שמזינה את הילדים. זה כמו אריגה של הבלתי נראה.