בית?

ככל שהולך ומתארך הזמן מאז החלטנו על גיליון בית, מתוך תחושה שזה מה שאנחנו הכי צריכים עכשיו – כך נראה שהבית הזה, הנכסף, רק הולך ומתרחק. כמו במין ציור של דאלי שבו דמות מתפוררת אל המרחב, כך נדמית לי היום תמונת הפרופיל הקולקטיבית שלנו – קונפטי מסתחרר אל האין. במצב כזה, כך נדמה, אין הרבה מה לעשות מלבד לנופף לשלום לקונפטי הזה, ואז, מעט בבעתה אך לא בלי שמץ תקווה, לבדוק בזהירות עם אצבעות הרגליים, האם יש תחתן מדרך. כן, למרבה ההפתעה מתברר שיש. ואם כך, אם יש תחת רגלינו אדמה, הרי שאפשר אולי לשבת עליה לרגע. ואם ישבנו – אפשר אפילו להעז להסתכל סביב ולגלות, שוב בהפתעה, שלמרות שהבית אבד והתפוגג כלא היה, הצמחים דווקא נותרו במקומם. העשבים, הפרחים, ואפילו העצים, לא זזו הרבה, אם בכלל. תנועה בפרֵיים מגלה חתול מנומר מתמתח בעצלתיים, עורב על ענף, קולות ילדים משחקים במרחק. תכף בוודאי יחזרו הביתה.

בית בימינו הוא קונספט הפכפך, למהגרים כמוני הוא מעולם לא היה מובן מאליו, גם לא לעקורי ברעם, מגורשי 48, עקורי גוש קטיף, למתנחלים (ביטוי שמדגיש את מה שאין), בדואים שמתגוררים בכפרים לא מוכרים, עובדים זרים, מי לא. אפילו חברי ניר דוד התעוררו בוקר אחד לגלות שאסור להם לסגור את מה שהם חשבו שהוא דלת הבית שלהם. ובלי להיכנס לשאלה מי צודק ומי טועה (כולם) ובלי להזכיר רעידות אדמה והתחממות גלובלית – בית, בימינו, איכשהו תמיד מלווה בסימן שאלה.

התשובה שעולה מדפי הגיליון היא צפויה (בוודאי במגזין שהרוח היא המצפן שלו), אך יחד עם זאת, חיונית להבנה והפנמה נוכח אתגרי הזמן: בית הוא דבר פנימי, כלל לא מובן מאליו, ובנייתו בתוכנו היא פעולה מודעת.

קריאה טובה,

סימונה

הגליונות הבאים:
אביב הגיע ואנחנו מקדמים את פניו עם כרך הביוגרפיות השנתי שלנו, ומיד לאחריו גיליון שיוקדש ליוהאן וולפגנג פון גתה, שהיה במובנים רבים מעין יוחנן המטביל של שטיינר, מבשרו, מקדימו והשראתו.

את הגיליון מלוות עבודותיה של אלה אמיתי סדובסקי - אמנית, ד"ר לכימיה, ציירת ויוצרת וידאו סטופ מושן. ביצירתה משלבת טקסטיל ממוחזר וצבע, ליצירת מרחבים פיוטיים שעוסקים בשאלות של בית, משפחה וזהות. עבודותיה זכו להכרה רחבה בארץ ובעולם.