הומור גתאני

הומור גתאני

טור רציני על אומה חסרת הומור ועל תפקידו של הצחוק בחינוך

אחד הדברים הראשונים שהטרידו אותי בתחילת לימודיי בסמינר חינוך ולדורף היה: האם לשטיינר היה חוש הומור? שטיינר כתב על הומור, פיסל את ישות ההומור, ויש שמספרים שנתקלו בבדיחה שלו, בהרצאה זו או אחרת. אני לא נתקלתי. אני לא בטוח שהיה לו חוש הומור. כל מה שקראתי היה מאוד רציני, כבד, חשוב והרה גורל.

וגתה? את גתה אני מכיר אפילו פחות משטיינר, אבל חיפוש קצר בגוגל גילה לי שהוא אמנם כתב שלוש קומדיות (ואולי יותר), אך הן זכו להרבה פחות הצלחה מהטרגדיות שלו. התרבות הגרמנית ידועה בחוסר ההומור שלה. הגרמנים בעצמם מודים בזה, אפילו בגאווה מסוימת, וגם יודעים לנמק מדוע זה כך: גרמנים אוהבים שדברים נעשים באופן מושלם, בזמן, בלי הפתעות, וברצינות! הומור, לעומת זה, בנוי על חוסר מושלמות, על הפתעה, ועל רוח שטות.

שארית של מבטא גרמני

בשלושים ומשהו השנים שחלפו מאז שחינוך ולדורף עשה עלייה והתחיל את ההתאקלמות שלו בישראל, הוא למד הרבה מאוד על התרבות המקומית, על השפה, המנהגים והגאוגרפיה. הוא הפך לחינוך ולדורף ישראלי, אבל חוש הומור הוא עדיין לא הצליח לפתח. בבתי הספר שלנו, כך נדמה לי, מסתובבים יותר מורים חמורי סבר מאשר מורים חייכנים, בכיתות יש יותר למידה רצינית מאשר צחוק ילדים, ובית הספר כולו עטוף באווירה של יראת כבוד, אך חסר מופעים של שובבות. חינוך ולדורף אומנם ישראלי, אבל עם שארית של מבטא גרמני.

אני חושב שהגיע הזמן לוותר על המבטא. בזהירות, בלי לאבד את יראת הכבוד והלמידה הרצינית, כדאי שנכניס יותר ויותר שעשוע, רוח שטות וצחוק לתוך הכיתות. בשיעורי המשחקים זה מתבקש. כשאני מלמד סטודנטים לחינוך גופני להעביר שיעורי משחקים, אני מעודד אותם לשחק את המשחק (במובן התיאטרלי). להיכנס לדמות של "המכשפה לוסינדה" שתופסת את הילדים ועושה מהם צ'יפס, לתאר איך היא הולכת לאכול אותם ולשים עליהם תבלינים שמכשפות אוהבות, כמו ציפורני עכבישים, כנפיים של יתושים ורוטב ג'וקים מעוכים. אתכם זה אולי מגעיל, אבל הילדים נקרעים מצחוק.

לצחוק כל הדרך אל החופש

ומה טוב בזה שהילדים צוחקים? אוהו! לזה יש לשטיינר הסבר רציני מאוד, הרצאה שלמה, שאת קיצורה אנסה לסכם כך: הצחוק הוא ביטוי של חופש; חופש של האני מהצורך להבין משהו שלא כל כך חשוב להבין אותו. האני לא אוהב כשהוא לא מבין את העולם, זה יוצר אצלו דיסהרמוניה, ולכן תמיד ינסה להבין. אבל לא כל דבר שווה להתאמץ ולהבין. למשל, כשאנחנו נתקלים בבדיחת נון-סנס (אי-הגיון) אנחנו לא מנסים להבין את חוסר ההיגיון שבבדיחה, אנחנו קולטים שזאת דיסהרמוניה שלא דורשת הבנה, שחבל על האנרגיה. ואז האני משחרר את המאמץ להבין את חוסר ההיגיון, והביטוי הפיזי של השחרור הזה הוא צחוק. כשאנחנו מעודדים ילדים לצחוק (מהדבר הנכון, בסיטואציה הנכונה, בזמן הנכון), אנחנו עוזרים להם להתאמן בשחרור, אנחנו מלמדים אותם חופש. ולכן, אומר שטיינר, "הרצינות של המורה בעבודה חייבת להיות מאוזנת עם הומור [...] חייבים להיות רגעים של הומור בכיתה מדי יום."

נסיים בבדיחה גרמנית משנות ה-30: אדם נכנס לחנות תקליטים ושואל אם הגיעו תקליטים חדשים. כן, עונה המוכרת, הגיעו הרבה תקליטים חדשים, באילו תקליטים אתה מעוניין? אני מעוניין, הוא עונה לה, בתקליטים עגולים ושחורים.

(זה הזמן לצחוק, חה חה, ולשחרר את האני שלכם מהצורך להבין אם לגרמנים יש הומור).

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

מתעניינים בחינוך אנתרופוסופי?

הירשמו וקבלו חינם גישה ל14 מאמרים נבחרים ממגזין אדם עולם!

העגלה שלך