חסד שבשגרה

ערב. סביב שולחן עמוס כל טוב יושבת משפחה גדולה, מחכה לרגע של דממה שבו ניתן יהיה להתחיל לברך. כשברקע נשמע מלמולה הבלתי-פוסק של התינוקת, פונה אב הבית אל אחד החוסים היושבים סביב השולחן ומבקש ממנו להדליק את הנר. כשהפתיל נדלק והלהבה מאירה מתגנב לשולחן רגע של שקט ואותו מנצלת המתנדבת להשמיע את המלים הראשונות, ומיד מצטרפים כולם לברכה. כעת מלא הבית בשירה המודה לאלוהים על המזון ולטבחים על הארוחה, ובמנגינה ההרמונית מתערבבים קולותיהם הצלולים וגם הצורמים של כל בני הבית כאחד - המשפחה הגרעינית, החוסים שחיים איתם ,מדריכים והמתנדבים שמלווים אותם. בתום אותו רגע מרגש של חסד, אפשר להתחיל לאכול.

כך מדי יום ביומו, במאות מקומות שונים בעולם, מתכנסת סביב השולחן משפחה שהיא קהילה, קהילה שהיא משפחה. אמנם, כל משפחה היא סוג של קהילה; אבל יש כאלה שמתוך בחירה חולקים את חייהם עם אנשים נוספים, לרוב בעלי לקויות, פותחים לפניהם את ביתם לא מתוך כוונה שייצאו ממנו בסוף הערב, אלא יישארו שם גם מחר, מחרתיים, ובעוד שנה. איזה סוג של אנשים בוחר באורח חיים כזה? מה ההשלכות שיש לבחירה כזו על חיי המשפחה? וכיצד מרגישים ילדים הגדלים לתוך משפחה מורחבת שהיא למעשה קהילה מרפאת?

לאה פלצ'יק: "לפי הניסיון שלנו, בית שחיה בו משפחה שונה מבית שיש בו רק מדריכים. משפחה מיד הופכת את המקום לבית. גם הילדים, הנוכחות שלהם, תורמת איכות מאוד מיוחדת. הרי החברים, לא כל דבר חודר אליהם ונוגע. ומשהו בילדות כן חדר אליהם ופתח אותם"

תמיד אפשר לארח

בספרו "חינוך מרפא" (הוצאת הומני, 2009) כותב ראובן שליב כי תנועת הקהילות המרפאות מייצגת מודל חדש של שילוב אנשים עם מוגבלויות בחברה, מודל המאזן בין שתי גישות :זו המעדיפה יצירה של מסגרות ייחודיות ומבודדות שבהן ניתן להביא למיצוי את הידע והטיפול המקצועי באדם החריג, וזו הדוגלת בשילוב מרבי של החריג בחברה, ובתוך כך מאפשרת לו לחוש "כמו כולם" ולהתגבר על חוויית החריגות. בגישת הקהילה המרפאת, לעומתן, מתן המענה לצרכיו של החריג נע על הסקאלה שבין שילוב לבידול בהתאם לסוג הפעילות הנדרשת ממנו. כך, במפגש המתרחש בסיטואציות חברתיות (חיי הבית, ארוחה, טיול) או באירועים בעלי משמעות תרבותית או רוחנית (כמו טקס חגיגי או מופע אמנותי), הגישה תהייה משלבת. לעומת זאת, בתהליך המיועד בראש וראשונה ללימוד של תוכן או מיומנות ספציפיים, תתקיים הפרדה על פי רמות היכולת או סגנון הלמידה.

אחת הדוגמאות הבולטות של קהילות מרפאות בעולם, ואולי החלוצה שבהן, היא תנועת "קמפהיל", שנוסדה בסקוטלנד בתחילת שנות ה-40 במטרה לתת מענה לאנשים עם מוגבלויות מתוך התבססות על ידע האדם האנתרופוסופי. לדברי יאן מרטין בנג, שהתגורר שנים רבות בקהילת "סולברג" בנורווגיה ושימש שם ובמקומות נוספים אב בית, תנועת הקמפהיל התחילה כבתי ספר הפועלים בגישת "החינוך המרפא" (גישת הוראה טיפולית המבוססת על האנתרופוסופיה), ואילו החיים המשותפים התפתחו כדי לתת מענה לצורכי אותם ילדים כשגדלו. עם השנים הפכה הגישה הזאת לאחד מסימני ההיכר הבולטים של התנועה.

יאן מרטין בנג ואישתו רות

האם ב-70 השנים מאז ייסוד התנועה התחולל שינוי בגישה זו?

"באופן מעניין, השינויים הגדולים ביותר בנושא זה מתרחשים בכפרים הוותיקים, בעוד שהקמפהילים החדשים שקמים היום ברחבי העולם מנסים לדבוק במודל המסורתי. עם זאת, אפשר לזהות כתופעה את העובדה שפחות ופחות משפחות מוכנות לסגנון כזה של חיים, שדורש ממך מחויבות של 24 שעות ביממה. כתוצאה מכך, החל בשנות ה-90, ישנה כניסה של 'הורי בית' חיצוניים ומגוון גדול יותר של פתרונות דיור ושילוב לחברים. הסיבות למגמה זו מגוונות, אבל אפשר לציין את הצורך בפרטיות שעולה גם אצל הורי הבית וגם אצל החברים, והשחיקה שנוצרת לאורך השנים אצל הורי הבית".

מעבר לשליחות, מה היתרונות של החיים בקהילה מרפאת?

"ניהול משפחה בכזאת סיטואציה ומשק בית גדול כל כך הוא חוויה מאוד מעשירה. תמיד יש התרחשות, וזאת הרגשה טובה לבנות משפחה מורחבת שמתפקדת ביחד, הן ברמה הפיסית והן ברמה הרוחנית. העובדה שמדובר בחיים שהם עבודה ועבודה שהיא חיים נתנה לנו גמישות רבה באופן שבו אירגנו את היום שלנו. מעבר לזה, יש נוחות של חיים בבית מרווח ונעים שבו לא חסר כלום ואפשר תמיד לארח חברים".

יאן מרטין ברג, נורבגיה: "ניהול משפחה בכזאת סיטואציה הוא חוויה מאוד מעשירה. תמיד יש התרחשות, וזאת הרגשה טובה לבנות משפחה מורחבת שמתפקדת ביחד, הן ברמה הפיסית והן ברמה הרוחנית. העובדה שמדובר בחיים שהם עבודה ועבודה שהיא חיים גם נתנה לנו גמישות רבה באופן שבו אירגנו את היום שלנו"

בישראל, אין כפרים המשתייכים לתנועת הקמפהיל, אבל יש מספר קהילות מרפאות שנבדלות ביניהן, בין היתר, ביחס לשאלת החיים המשותפים. בכפר רפאל, קהילה שיקומית לאנשים בעלי צרכים מיוחדים אשר הוקמה בשנת 1979 סמוך לבאר שבע, משמרים את המסגרת הקלאסית של מגורים משותפים למשפחה גרעינית, מספר מסוים של חברים, אנשי צוות ומתנדבים. הורי הבית בכפר רפאל מחויבים לחברים 24 שעות ביממה. בצפון הארץ שוכנת קהילת "בית אלישע", ולה מערך מגורים מגוון המשתנה בהתאם לצורכיהם של החוסים, כשהמגמה היא להביאם לחיי עצמאות כך שמחיה משותפת עם הורי בית אינה בהכרח המענה הרלוונטי. מרכז הקהילה הוא בקיבוץ הרדוף, ובשלוחה בקריית טבעון פועלים שני בתים שבהם חולקים החוסים את חייהם עם משפחות. מקום נוסף בהרדוף הוא "בית טוביה", פנימייה טיפולית המעניקה בית ל-60 ילדים ובני נוער בני 6–19 שהוצאו מבתיהם. כיום פועלים בה שלושה משפחתונים של בתי ילדים ושני בתי מתבגרים. בבית טוביה ניתן למצוא בתים שבהם הורי הבית גרים עם משפחותיהם, ובתים שבהם הורי הבית עובדים במשמרות. לא כל המשפחות שבוחרות לחלוק את חייהן עם חוסים עושות זאת רק מסיבות אידיאולוגיות. שיחות עם משפחות ישראליות שבחרו בדרך חיים כזו מעלות כי גם מניעים כלכליים, פרקטיים או רצון להישאר בבית עם הילדים גורמים לאנשים לחלוק את חייהם ולהפוך את משפחתם לקהילה מרפאת. כזה הוא סיפורם של צביקה מעטו (41) ולאה פלצ'יק (36) , שבמשך שש שנים חיו ב"נוה גליה", שלוחה של "בית אלישע" בקריית טבעון. "אחרי שנת המבוא לאנתרופוסופיה שעשיתי בהרדוף, חיפשתי עבודה ופניתי לבית אלישע", מספר מעטו. "הייתה מתנדבת שעמדה לעזוב והציעו לי לעבור לגור בבית, ותמורת המגורים בבית לעבוד כמה שעות. אחרי שנה העליתי את המשרה ולאה גם הצטרפה כאשתי. זמן קצר לאחר מכן נולדה בתנו הראשונה, נירה. וכך נוצרה המשפחה בבית."

צביקה מעטו, לאה פלצ'יק ובנותיהם נירה (משמאל) ורות. צילום: נועם שרון

צביקה מעטו: "אורח החיים הזה ענה לי על הצורך להיות קרוב למשפחה שלי. אהבתי את זה שאין הפרדה בין העבודה לחיים, אלא שאני פשוט חי. אבל באיזשהו שלב, מה שבהתחלה היה טוב, התחיל להפריע. בבית אלישע לכאורה יש שעות עבודה מסודרות, אבל גם לאחריהן אתה למעשה בעבודה כי החברים רואים אותך, פונים אליך, ואתה לא יכול להגיד להם: "עזבו אותי עכשיו, אני לא בעבודה"

מה היתרונות והחסרונות של החיים בכזו סיטואציה?

מעטו: "הצד הטוב הוא שהיינו עטופים ומוגנים. נוח להיות משפחה שחיה בתוך קהילה בבית שיש לו כבר את הריתמוס שלו, את הטקסים שלו כמו קבלות שבת וברכות לפני האוכל. אורח החיים הזה ענה לי על הצורך להיות קרוב למשפחה שלי. אהבתי את זה שאין הפרדה בין העבודה לחיים ,אלא שאני פשוט חי. אבל באיזשהו שלב, מה שבהתחלה היה טוב, התחיל להפריע. למשל, זה שאין הפרדה בין הבית לעבודה. בבית אלישע יש שעות עבודה מסודרות, אבל גם לאחריהן אתה למעשה בעבודה כי החברים רואים אותך, פונים אליך, ואתה לא יכול להגיד להם: 'עזבו אותי עכשיו, אני לא בעבודה'. זה קושי אמיתי. או למשל, אני בעבודה, ולאה מגיעה, שמה לי תינוקת ביד, ופתאום אני בבית. או העובדה שאני לא מתגעגע ללאה, כי היא כל הזמן פה, או שנירה פתאום באה וצריכה משהו, וזה הלך ונהיה לי קשה."

פלצ'יק: "הסיבה שבגללה רציתי לחיות ככה זה שמאוד אהבתי את חיי הקהילה. נוצר מעגל חי ושוקק של מפגשים, ילדים שבאים ואני שומרת עליהם, מפגשי שירה, הצגות, קבלות שבת, חגים. מעבר לזה, הסידור איפשר לי להיות עם הילדה בבית עד גיל 3, דבר שלא הייתי יכולה לאפשר לעצמי מבחינה כלכלית באורח חיים אחר. זה נותן שקט כלכלי, כמו לחיות בקיבוץ. מצד שני, זה שלא לקחתי על עצמי חלק משמעותי בנשיאה של הבית גרמה לי להרגיש קצת מחוץ לקהילה, וזה היה מקור של מתחים בבית."

אנרגיה לא קלה

רועי ומרב פישמן הם הורי בית ב"קהילת טוביה". את דרכם בפנימייה התחילו כמדריכים, ואחרי פסק זמן שלקחו, החליטו לחזור אליה כהורי בית. זה שלוש שנים שהם ושלושת ילדיהם חולקים בית דו-משפחתי עם שמונה ילדים נוספים, ילדי הפנימייה, בני 7-13. לשאלה כיצד משפיעים עליו העומס והשחיקה שכרוכים בסגנון חיים כשלהם, עונה רועי פישמן: "באופן מפתיע, דווקא האינטנסיביות של העבודה מטעינה אותי בכוחות. אני מרגיש ששום עבודה אחרת לא תעניק לי את הערך המוסף שיש פה. זכיתי לרגעים של התעלות נפש בתוך כל עמל היומיום המייגע."

לפני כעשור, סערו הרוחות בנורווגיה סביב פרשת התעללות שחוו ילדים של משפחות שחיו בקמפהילים במדינה. ההתעללויות, כך חשפה הטלוויזיה הנורווגית, התרחשו מצידם של החברים (החוסים), כאשר ההורים נפגשו בערבים לישיבות עבודה או קבוצות לימוד והשאירו את ילדיהם תחת השגחת החברים. מקרה זה, שהביא למשבר עמוק בתנועת הקמפהיל בנורווגיה, הוא אולי דוגמה קיצונית, ועדיין, עולה באופן טבעי השאלה כיצד משפיע, לטוב ולרע, סגנון החיים הזה על נפשם של הילדים הגדלים בו, ומה תורמת נוכחותם של ילדים לקהילה המרפאת.

לשאלות האלו עונה פישמן כי "קיימת השאלה איך לגונן על המשפחה שלך. במובן מסוים, עלינו לוותר על האווירה המוגנת ולהכניס הביתה את הילדים הכי קשים. בהתחלה זה הרתיע. הילדים שלך נחשפים להתנהגויות לא פשוטות, לטונים גבוהים, קללות, אנרגיה לא קלה. אבל גם החוסים הם בסך הכל ילדים, על כל המשתמע מכך – וזה מקל. הפצע שנושאים איתם ילדים אלו מקורו בפגיעה כה עמוקה עד שברור כי ילדינו גדלים ממקום אחר לגמרי וההתנהגויות החריגות לא מצליחות לחדור אותם באמת".

רועי פישמן ובנו

באיזו מידה עולה הצורך ביצירת גבולות בין ילדיכם לבין החוסים?

"חשוב היה לנו להפוך את המרחב של הפנימייה למה שיותר ביתי כך שיהיה נעים לשהות בו. מצד שני, בתוך הבית הכללי, יש לנו המרחב הפרטי שלנו שאליו לא ייכנסו ילדי הפנימייה ללא תיאום. גם חלוקת העבודה בינינו היא כזו שתמיד רק אחד מאתנו עובד וההורה השני פנוי לילדים, זה משאיר לנו את האפשרות להוציא אותם מן המרחב המשותף אם עולה הצורך. למעשה זוהי שאלה של איזון - ללמוד איך לנשום בין החיים הפרטיים לבין החיים המשותפים בכל רגע נתון, וללמוד להיות כל הזמן בתהליך עירני של יצירת גבולות מחודשים, בהתאם לשינויים שעוברים עלינו כמשפחה".

מה האתגרים שמפגש כזה מעורר בכם כהורים?

"מעבר לנושא הגבולות, ישנה העבודה הפנימית שלי כהורה. מטבע הדברים ילדינו נחשפים לעיתים לדברים שהיינו מעדיפים למנוע מהם, בין אם זה מזון שלא היה נכנס ללקסיקון הביתי, התנהגות לא רצויה, או הילדה בת ה-12 שמתוך רצונה הטוב מלמדת קרוא וכתוב את בתי הקטנה. אבל זו תהיה טעות להיאחז בזה, ומה שנכון לעשות זה לשחרר. מה שמסייע בכך יותר מכל הוא להיווכח עד כמה מפרה המפגש בין הילדים ומה רבים יתרונותיו".

ומה באמת היתרונות?

"בין הילדים ישנה המון אהבה. ילדי הפנימייה מאוד רוצים את חברתם של ילדינו. הקטנים רוצים לשחק איתם ובייחוד להתארח בדירה שלנו. והגדולים לוקחים את תפקיד האחים הבוגרים ועוזרים לנו רבות. לדוגמה, ישנה ילדה קטנה שמחכה בקוצר רוח להצטרף ליום האמבטיה הקבוע שלה עם ילדינו. ילדה בוגרת אחרת אוהבת לקחת את בתנו תחת חסותה לסיבוב למכולת, למשל. אני חש כי החיים המשותפים מעניקים לילדינו יכולות סוציאליות מדהימות. האופן שבו הם מתחברים בכזו קלות אל ילדים אחרים מפתיע אותי בכל פעם מחדש. אני יכול לראות שזה עובד גם הפוך: בערבי שישי מתכנסים בני הקהילה ובמהלך טקס קבלת השבת מתבקשים הילדים 'לאסוף את עצמם' - משימה לא פשוטה עבור ילדי הפנימייה. כשהם רואים כיצד נוהגים ילדינו, הם משתדלים, בהשראתם, מעט יותר".

גם לדעתם של צביקה מעטו ולאה פלצ'יק, לחיים המשותפים הייתה השפעה ברוכה על ילדתם הקטנה ועל החברים. מעטו: "בבית תמיד הייתה התרחשות, וזה עניין אותה. היא לא הבחינה שהם אחרים, עד לשלב מאוחר יחסית. רק כשהתחילה ללכת לגן היא הבינה שיש בתים שאין להם חברים בבית, וזה נראה לה מוזר".

פלצ'יק: "אני חושבת שמאוד טבעי לה המפגש עם אנשים מבוגרים. בחברים יש משהו מאוד חם. היא קמה בבוקר, ומיד כל החברים סביבה, עם הרבה חום ותשומת לב".

מעטו: "היינו צריכים קצת להגן עליה מפני החברים, שבאופן טבעי הם מאוד חמים ומאוד רוצים לגעת בה, לפעמים באופן מוגזם. או שפתאום מישהו היה נכנס לקריזה, ומתחיל לצעוק".

ומה עושים במצב כזה?

מעטו: "במצב כזה נכון לקחת אותה, להעביר אותה למציאות אחרת".

איך החברים קיבלו את זה שיש להם בבית ילדה קטנה?

מעטו: "אפשר לומר באופן כמעט גורף שזה מאוד שימח אותם והוציא מהם דברים טובים".

פלצ'יק: "לפי הניסיון שלנו, בית שחיה בו משפחה שונה מבית שיש בו רק מדריכים. משפחה מיד הופכת את המקום לבית. גם הילדים, הנוכחות שלהם, תורמת איכות מאוד מיוחדת. הרי החברים, לא כל דבר חודר אליהם ונוגע. ומשהו בילדות כן חדר אליהם ופתח אותם".

רועי פישמן: "במובן מסוים, עלינו לוותר על האווירה המגוננת ולהכניס הביתה את הילדים הכי קשים. בהתחלה זה הרתיע. הילדים שלך נחשפים להתנהגויות לא פשוטות, לטונים גבוהים, קללות. אבל גם החוסים הם בסך הכל ילדים, וזה מקל. הפצע שהם נושאים מקורו בפגיעה כה עמוקה, עד שברור כי ילדינו גדלים ממקום אחר לגמרי וההתנהגויות החריגות לא מצליחות לחדור אותם באמת"

היו לי הרבה 'אחים'

אליה לוי (30) נולדה בדורנאך שבשווייץ. בהיותה בת שנתיים חזרו הוריה, אודי ואורנה לוי, לישראל, ומשפחתה הייתה לאחת משלוש המשפחות שהקימו ליד באר שבע את כפר רפאל. לוי גדלה בכפר יחד עם שלושת אחיה, כשהיא חולקת את ביתה ומשפחתה עם חברים, מדריכים ומתנדבים. בגיל 18 עזבה את כפר רפאל עם יאנוש קנאואר – אז מתנדב מגרמניה והיום בן זוגה לחיים. יחדיו הם מגדלים את שתי בנותיהם ומתגוררים בקריית טבעון.

"משפחתי גרה בבית אחד במשותף עם שבעה חברים", מספרת לוי, "הייתה לנו דירה בתוך הבית אך חיינו חיי שיתוף כמעט ללא הפרדה: הארוחות היו משותפות, ואנו השתלבנו בתוך ההתנהלות היומיומית של הבית. הורינו היו אידיאליסטים ועסקו בהקמת הכפר, ולכן הם עבדו 24 שעות ביממה. לא היו שעות עבודה מסודרות אלא העבודה הייתה שזורה בתוך החיים. אני הצטרפתי אל הורי לכל עיסוקיהם: הבישולים, הישיבות, הסדנאות של החוסים. היינו כמו משפחה מורחבת שחולקת הכל".

אליה לוי: "רק היום אני מבינה מה הורי עשו. כשאני חווה עד כמה תובעני להיות הורה - ורואה כיצד בתוך זה הם לקחו גם אחריות לגדל נפשות נוספות - זה ממלא אותי בהערכה רבה כלפיהם, ובהשראה. בעיני הם אידיאליסטים ואנשי הגשמה שדרכם המיוחדת ממלאת אותי גאווה"

כילדה, איך חווית את המגורים המשותפים?

"קיבלתי את אורח החיים הזה בטבעיות וכמובן מאליו. לקח זמן רב עד שהתעוררו בי השאלות לגבי החריגויות של החברים – מדוע הם מדברים כך? מדוע הם מתנהגים אחרת? זכור לי שכשאני ואחי הבכור השתוללנו - החברים היו מתערבים ומגוננים עלי. חייתי במעין משפחה מורחבת שבה זכיתי להרבה 'אחים גדולים'. כנערה מתבגרת מצאתי עצמי מטפלת באותם 'אחים גדולים'. למשל, הדרכתי קבוצת קיץ של חוסים שנשארו בכפר ולא יצאו למשפחותיהם".

וכאישה בוגרת, האם את יכולה לראות כיצד השפיעו החיים המשותפים על מי שאת היום?

אני יכולה לראות עד כמה טבעי הוא המפגש שלי עם אנשים חריגים. גם הבחירה המקצועית שלי - תומכת לידה - מחברת אותי לאיכויות של נתינה ושל ליווי, איכויות סוציאליות שללא ספק ניזונתי מהם בילדותי. זכיתי לבלות את השנים הראשונות של חיי בקהילה מאוד עוטפת שבה כולם אחראים לכולם, הייתי בת בית בכל מקום בתוך הקהילה. כשאני מתבוננת לאחור אני יכולה לראות כיצד לקחתי את אורח החיים הייחודי הזה למקום חיובי ומעשיר בחיי".

כיום, כאם לשתי בנות, כיצד את רואה את הבחירה של הורייך?

למעשה, רק היום אני מבינה מה הם עשו. כשאני חווה עד כמה תובעני להיות הורה - ורואה כיצד בתוך זה לקחו הורי גם אחריות לגדל נפשות נוספות - זה ממלא אותי בהערכה רבה כלפיהם, ובהשראה. הם האמינו ברעיון והלכו איתו עד הסוף, ובעיני הם אידיאליסטים ואנשי הגשמה שדרכם המיוחדת ממלאת אותי גאווה"

בתמונה למעלה: ט"ו בשבט בכפר רפאל, 1983 . מימין: אליה לוי, משמאל: אורנה לוי. צילום: אודי לוי