ישראלים ממוצא יהודי

מיהו יהודי?

זה אחד מסלעי המחלוקת המרכזיים בחברה שלנו. ויכוחים ארוכים בתקשורת, דיונים סבוכים בערכאות המשפטיות ושלל תעלולים בספרי החוקים מאפיינים את הנושא. הוא משפיע באופן ישיר על חייהם של רבים בארצנו: עולים (בעיקר מברה"מ לשעבר), ערבים – אלה שהם אזרחי ישראל ואלה שחיים מחוץ לגבולות 67 – עובדים זרים וסתם כאלה שאינם עונים על הגדרות האורתודוקסיה היהודית השוררת במקומותינו.

אך ראשית לכול, אולי כדאי שנבחן מהי אותה "יהדות" שאותה מקיימים (או לא) "היהודים".

היהדות המוכרת לנו החלה עם חורבן בית שני, עת עבר מרכז הפעילות הדתית מעבודת הקורבנות והפולחן במקדש אל התפילה, בתי המדרש ובית הכנסת. סוכני השינוי המרכזיים היו החכמים, הם אלה שיצרו את אבני הפינה של התרבות היהודית, המשנה, התלמוד וכל הספרות הדתית שבאה אחריהם.

השינוי התחולל בהדרגה, לאורך כמה מאות שנים, מאז חורבן המקדש.  מקבוצה אתנית בעלת זהות טריטוריאלית ברורה (ארץ ישראל) ושלטון עצמי (בית דוד, החשמונאים והורדוס) או סממניו (הסנהדרין, סמיכת רבנים רק בארץ ישראל) התפזרו היהודים ברחבי העולם והפכו לקבוצות-קבוצות נטולות סממן טריטוריאלי ברור, עם תפיסה עצמית של קבוצת מיעוט. מתוך החיים בקרב קהילות רוב אחרות, אימצו היהודים, בכל אתר ואתר, מנהגים, שפה ומאפייני תרבות מקומיים; כקבוצת מיעוט, הם גם לא נשאו בשום אחריות שלטונית כלפי החברה הכללית או כלפי המדינה; מסגרת החיים הדתית נותרה המסגרת הקהילתית היחידה; התפתחה מעט מאוד תרבות שהיום היינו מכנים אותה חילונית או חופשית.

באמצע המאה התשע-עשרה החלו להגיע למרחבים המזרח-אירופאיים (בהם התגוררו אז כ-90% מהיהודים בעולם) רעיונות חדשים: הנאורות, המודֶרנה, החילוּן ורעיון הלאומיות. "לוחות טקטוניים" החלו לזוז: השכלה, יציאה ממסגרת הדת הנוקשה וניצני רעיונות לאומיים הפכו למרכיבי יסוד שערערו את הסדר הישן. מפאת חוסר מקום לא נתעכב כאן על משמעותה של שואת יהודי אירופה ועל סיועה לתהליך זה, אך עיקרי הדברים ברורים.

הקמת ישות פוליטית עצמאית – מדינת ישראל – יצרה מציאות חיים חדשה:

אנחנו קהילת רוב.

יש לנו עצמאות פוליטית ברורה ומקובלת בעולם.

מדינה דמוקרטית.

שפתנו עברית.

תרבותנו חופשית, כשהדת המסורתית מכוונת בעיקר את חייה של קבוצת מיעוט.

פיתחנו חיי רוח מקיפים, הכוללים את כל מאפייני ומרכיבי התרבות האנושית: מדע, אקדמיה, ספרות, מחול, מוזיקה, ציור ועוד, הקשורים אל התרבות העולמית ויונקים ממקורות רבים ושונים.

יש לנו זהות מורכבת שנסמכת על המוצא היהודי ההיסטורי מחד, ומאידך – על היותנו חלק אינטגרלי מ"משפחת העמים" על כל רבדיה.

מכאן יובן שההגדרה הנכונה לזֵהוּת שנבנתה כאן בתהליך של מאה וארבעים שנה איננה עוד "יהדות" אלא "ישראליות" (ממוצא יהודי). אנחנו "ישראלים" (ממוצא יהודי).

כך הופכת השאלה שהוצגה בתחילת המאמר – "מיהו יהודי?" – ללא רלוונטית, מכיוון שכעת עלינו לשאול, "מיהו ישראלי?"

זוהי, כמובן, רק ראשיתו של דיון נוסף, שצריך להיעשות באופן מעמיק: אם המוטיב ה"יהודי" הופך לשולי בהגדרת הישראליות – היכן ממוקמים בה הדתיים? היכן החרדים? היכן הערבים? וכך גם לגבי קבוצות אתניות אחרות.

נראה לי שבמרחב שאנחנו חיים בו מתקיימים מספר נרטיבים קוטביים: ישראליות מול יהדות, ישראליות מול ערביות/פלסטינאיות, ואחרים. לכן, כבני אדם שמאמינים בחופש של האינדיבידואל לצמוח ולהתפתח – נמקם את עצמנו, כל אחת ואחד מאיתנו, במקום שבו אנחנו בוחרים להיות.