מלאכות הכפיים בחינוך וולדורף

כאשר הייתי ילד בבית הספר היסודי ברמת גן, בשנות השישים של המאה הקודמת, למדתי לסרוג, לרקום, לתפור, לנסר ולגלף בעץ, לצבוע קירות ולטפל בגינת ירק. את המיומנויות האלה אני נושא איתי לאורך שישים שנה. הכישורים האלה חיים איתי כמו לרכב על אופניים ושריקה בשפתיים. הם עדיין ידידַי בשעות הפנאי, בזמן יצירה ובשעות מצוקה. אינני זוכר כיצד למדתי לכתוב ולקרוא בכיתה א', אבל אני זוכר היטב את נפילת העיניים המתסכלת בלימוד הסריגה, את דקירות המחט באצבעותי בזמן שרקמתי את שמי על מעטפת ספר התורה בכיתה ב' ואת הניסור האיטי והעקום בדיקט שרציתי להפוך לשלט בערוגת הגינה בכיתה ד'.

כיום, כאשר הציביליזציה שלנו מתוכננת לגרום לאנשים לתפוש את הכול רק באמצעות הראש, עלינו להבין היטב את אשר מציעה לנו גישת חינוך וולדורף, שרואה צורך ממשי להפעיל אצל הילדים את הקוטב הנגדי – את הגוף – כדי לפתח ישות מאוזנת ושלמה; חינוך שבו פעילות הגוף והידיים, תנועה, משחק גופני ומלאכות יד הם חלק חשוב וחיוני בתוכנית הלימודים, חינוך ששואף לפתח בדרך בריאה הרמוניה בכשרים הנפשיים של הילד – בחשיבה, ברגש וברצון.

המחשבות המבוקרות הממוקצעות והמפוקחות חוסמות את זרם היצירה, אלא אם כן הן מעודנות ומאוזנות בכוחות של תנועה המזרימים חיים מלאים בהתפעלות והתרגשות

שטיינר ממליץ לתת לילדים "טעימה" של מלאכת כפיים כבר ביום הראשון ללימודים בכיתה א'. תחילה להפנות את תשומת לבם לעובדה שיש להם שתי ידיים, לשוחח עמם על יד שמאל ויד ימין, שנועדו לעבודה, כי אפשר לעשות בהן כל מיני דברים. בדרך זו, הוא מדגיש, אנו מעלים לתודעה את אשר משתייך לאדם. אמנם הילד יודע שיש לו ידיים, אלא שעתה הוא מודע לעובדה זו! כי שונה הדבר אם יודע הוא שיש לו ידיים כדי לעבוד בהן, או אם מחשבה שכזאת מעולם לא חלפה במוחו. לאחר השיחה הקצרה הזאת אודות הידיים ואודות השימוש שעוד יעשה בהן בעתיד, מתנסים הילדים בעשייה הראשונה שלהם בבית הספר. בדרך כלל הם מוזמנים על ידי המורה ללוח כדי לרשום בגיר צבעוני קו ישר וקו עגול, שהם הבסיס לכל הצורות בעולמנו. בשבועות שלאחר מכן הם ילמדו לסרוג, וזאת הרבה לפני שירכשו מיומנויות בכתיבה, בקריאה ובחשבון.

בכיתה ד' יפגשו הילדים שוב את חשיבות הידיים, כאשר ילמדו על האדם והחיות. אף חיה לא הצליחה להזדקף לחלוטין ולשחרר את ידיה מנשיאת הגוף כמו האדם. לאף חיה אין ידיים חופשיות כמו לאדם – לבנות, ליצור, לכתוב או לנגן. הידיים השלוחות לפנים פועלות בשליחות האדם ומוציאות לפועל את רצונותיו, מחשבותיו ורגשותיו בעשייה למען עצמו ולמען העולם.

תקופת בעלות ובעלי מלאכה: תלמידי כיתה ג' בביקור פעיל אצל אורגת. צילום: טלי פרידמן

המלאכה – תיקון העולם

ביטוי לכך אנו מוצאים בשפה העברית במילה "מלאכה", אשר מקורה במילה מלאך, במובן שליח. מכאן שמלאכת הכפיים של האדם היא מעין שליחות בעולם הסובב אותו, שליחות של עשייה, שבה הוא גם מעניק תפקיד חדש לחומרי הגלם, ההופכים תחת ידיו למשהו חדש. מכאן גם הביטוי "משלח-יד". על פי המסורת היהודית, שליחות העשייה הראשונה בתולדות העם העברי הייתה בניית המשכן. המשכן היה המקום שבו באו לידי מעשה כל המלאכות האפשריות לאדם. וכך גם בית המקדש, אשר תבניתו הבסיסית היא כתבנית האדם: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".[1] לדברי חז"ל, אם האדם הוא תבנית מקדש שבו שוכנת רוח האל וחוכמתו, הרי שבתוכו טבועים כישרונות, יכולות ומיומנויות של כל המלאכות אשר בנו את המקדש. מכאן, כל מלאכה של עשיית המקדש היא מלאכת התיקון של האדם והאנושות, שמטרתה להפוך את הבריאה למקום שאור האל יוכל לשכון בתוכו.

את הקשר הזה בין חוכמה אלוהית למלאכות אפשר למצוא בכל התרבויות העתיקות: מהאלה החכמה איזיס במצרים, שמלמדת את נשות החצר לקלוע את שיערן, דרך אתנה, האלה היוונית ששולטת בעולם המחשבות אך גם אחראית למלאכת האריגה, ועד הציורים והפולחנים במקדשים עתיקים, הקשורים למלאכות יד, שהתגלו במקסיקו, פרו, אפריקה ומרכז אסיה.

אחת מהתייחסויותיו של רודולף שטיינר למלאכות הכפיים קושרת בינן לבין הפילוסופיה הגבוהה:

אף אדם לא יכול להיות פילוסוף אמיתי, אם אינו מסוגל, גם במקרה חירום, לתקן את גרביו או את בגדיו! כיצד יוכל לתפוס באופן אינטליגנטי את המסתורין הכביר של העולם, אם אינו יכול אפילו לדאוג לכסותו במקרה הצורך? לא נוכל לחדור במובן האנושי באמת למסתורין של העולם, אם איננו מסוגלים כלל להתמודד עם מה שנמצא תחת ידינו. אני רוצה לציין שמצד אחד העלייה אל הרוחני והנעלה ומצד שני הירידה לתרבות הגוף וטיפול בגוף חייבים להיות כלולים בעקרונות החינוך שלנו.[2]

מאז הקים שטיינר את בית ספר וולדורף הראשון ב-1919 הוא חזר והדגיש בהרצאות ובשיחות עם מורים שחייבים לקחת בחשבון בכלל העשייה החינוכית-לימודית את העובדה שהאינטלקט אצל הילד מתפתח מתוך תנועות הגפיים ומתוך מיומנויות ואומנויות. לימוד באמצעות עשייה ויצירה הוא הבסיס לכל תהליך למידה, משום שחשיבה והבנה שופעות חיים ומשמעות צומחות בהמשך מתוך פעילות ותנועה. כל חשיבה חיה וזורמת היא הטמעה של תנועה. לכן בשנות הילדות צריך לכוון את הילד כולו לפעילות, כי כל החושים, היכולות והכישורים שמהווים את התפתחותו מתבססים על פעילות ותנועה פיזית. מכאן שהעיסוק במלאכות היד השונות הוא חלק חשוב וחיוני בכל תהליך הלימוד, שמתחיל במעשה, עובר ומשתנה לרגש ולחוויה, והופך אחר כך למושג ולהכרה.

מהו עומד במרכזה של תפיסה חינוכית כזאת?

כאשר הילד עסוק במלאכה כלשהי תודעתו "רדומה". הוא נתון כל כולו בתוך העשייה, במצב שפועלים בו אינסטינקטים לא מודעים. הוא פועל באמצעות כוח פיזי, פעולות השרירים, כוחות עיצוב וכוחות נפשיים של התלהבות, שמחה, פליאה וחדוות עשייה, שממלאת אותו בחיים מלאי מרץ וחיוניות.

תהליכי החשיבה פועלים הפוך מכוחות אלו! הם מאטים את זרם החיים. בחשיבה זקוק הילד לשקט וריכוז. הוא מסתגר בעצמו ושקוע בחוויה עצמית. הבסיס הפיזי של החשיבה הוא מערכת העצבים, שמרכזה בראש והיא קורנת לכל חלקי הגוף. בריאותו ותפקודו התקין של הראש מבוססים על היותו שמור ורחוק ככל האפשר מהשפעות התנועה. כאשר אדם הולך או קופץ, התנועה כמעט שאינה מגיעה לתוך הראש. הראש הוא תמונה לשקט שאנו זקוקים לו כדי לפתח את המחשבה, על חשבון הקשר שלנו עם העולם סביב. עצם תהליכי החשיבה הם בגדר פעולה בוגרת.

בעת היצירה במלאכת יד הילד פורץ את המסגרות. הוא זורם אל העולם שסובב אותו ויוצר עמו קשר חיובי וישיר. הזרימה הזאת לסביבה, ועמה החיבור לחומר הגלם שאיתו הוא עובד, אף מעודדת יחסים חברתיים חמים וקשר אנושי מבורך.

העשייה היא פעילות צעירה וילדותית. גם האדם הבוגר שעוסק במלאכת יד או ביצירה אומנותית זקוק לאיכות הזאת של חיבור ילדותי נטול מחשבות בזמן היצירה. הכול בעולמנו חי בתנועה, ולכן עליו לחבר בין התנועה היומית שלו לתנועת העולם. המחשבות המבוקרות הממוקצעות והמפוקחות חוסמות את זרם היצירה, אלא אם כן הן מעודנות ומאוזנות בכוחות של תנועה, המזרימים חיים מלאים בהתפעלות והתרגשות.

את התנועה הזאת בין חשיבה מלאת חיים לעשייה שהיא מלאכת מחשבת יטפח חינוך וולדורף בילד במשך כל תקופת בית הספר. שם ישולבו האיכויות האלה בצורה בריאה ונושמת בכל יום של לימודים, עם תשומת לב מיוחדת לכוחות הנפש הצומחים והמתפתחים במהלך שנות הילדות וההתבגרות. פעילותו ומעשיו, עד התגבשות האני בגיל 21 לאישיות שמוכלת בתוך עצמה, משמעותיים לא רק לשם עצמם אלא לכל חייו בהמשך. לידיים, המבטאות את המישור האמצעי באדם, יש תפקיד חשוב באיזון התנועה באדם. למידה באמצעות עשייה מחזקת את הקשר בין חשיבה לרצון, המוחזקים על ידי כוחות הנפש, אשר מנהלים איתם יחסי גומלין מתמשכים. לימוד באמצעות עשייה הוא צורת לימוד שעולה מהגפיים לראש, כאשר מה שמתווך ביניהם הוא המישור התחושתי של הרגשות, המתנסה מצד אחד במגע ובחוויה עם חומרים ותהליכים, ומצד שני סופג את האסתטי-אומנותי כבסיס לאיזון וליציבות.

ביקור כיתה ג' אצל חרש ברזל. תמונת עתיד: עבודה בחומרים קשים. צילום: נואית פסקרו

צפוּנות מלאכת הסריגה

אין פעילות כדוגמת סריגה היכולה למשוך עד כדי כך את תשומת לבו של ילד בן שבע או שמונה ולעורר את שמחתו. התהליך הזה תורם להסדרת תהליך הנשימה, מפתח מוטוריקה עדינה וזריזות אצבעות ויוצר חשיבה עקבית ומסודרת, שבה כל מחשבה קשורה לקודמתה ונובעת ממנה

בקורס חג המולד שהעביר רודולף שטיינר למחנכי בית הספר וולדורף בשטוטגרט בשנת 1921 הוא אמר:

אם אנו מיישמים עם הילדים את שיעורי הסריגה בדרך הנכונה, כאשר הם יוצרים חפצים שימושיים, אנו מכשירים את הכושר השכלי שלהם ביתר שאת מאשר כשאנחנו מלמדים אותם דברים שיש להניח שהם שייכים לאימון השכל. ואני חוזר ואומר, כל גופו של האדם, ולא רק הראש, הוא לוגי! כאשר אתם זוכרים זאת, תלמדו להעריך כראוי את החשיבות של המיומנויות של עבודות יד. עבודת הסריגה למשל בונה אצל הילדים הצעירים יכולות אשר יצמיחו בתוכם בעתיד כושר שיפוט מאוזן.[3]

מה קורה כאשר הילדים סורגים? מה מיוחד בעשייה הזאת?

שתי מסרגות מוחזקות בשתי הידיים ונעות בהתאמה עם חוט הצמר. בתחילת הסריגה יוצרים בדרך כלל בסיס של לולאות הקשורות אחת לשנייה סביב אחת המסרגות. המסרגה השנייה משמשת כדי להגיע לכל אחת מהלולאות בזו אחר זו כדי לשלב בתוכן לולאה חדשה מתוך חוט הסריגה. בצורה זו נוצרת שורה חדשה של לולאות, בראש שורת הלולאות הקודמת. וכך, כמו קסם, מתהוות שורות צבעוניות זו על גבי זו, כמו יש מאין אל מול עיניו של הילד.

רק יד יציבה ומרוכזת יכולה לבצע משימה שכזאת. אין פעילות דומה אצל ילד בן שבע או שמונה שיכולה לעורר מידה כזאת של תשומת לב ושמחת הצלחה כמו פעולת הסריגה. התהליך הזה תורם להסדרת תהליך הנשימה, מפתח מוטוריקה עדינה וזריזות אצבעות ויוצר חשיבה עקבית ומסודרת, שבה כל מחשבה קשורה לקודמתה ונובעת ממנה. זאת בדיוק כפי שכל עין בסריגה קשורה לקודמתה, ובצירופן יוצרות העיניים שלמוּת בעלת מבנה עקבי ומסודר: החוט – שקיים בממד יחיד – הופך לאריג דו-ממדי עם תפקיד תלת-ממדי.

התמקדות וריכוז אלה יבואו לידי ביטוי בעתיד הן ביכולת לפתור בעיות והן בחיזוק הביטחון העצמי ובשמחה למראה המוצר הסופי היפה, שהוא גם שימושי – משהו שנולד באמצעות יכולת חדשה. בתקופתנו, בה הילדים הם צרכנים פסיביים, נכונה האמירה של אוסקר ויילד, "הם יודעים את המחיר של כל דבר ואת הערך של שום דבר." לימוד הסריגה הוא דרך בריאה ויעילה להביא משמעות ועניין לתוך חייהם של הילדים.

מחנכת אחת סיפרה לי שיום אחד נכנס אורח, אדם בשנות העשרים לחייו, לשיעור מלאכה בכיתה ב'. הילדים, שהיו עסוקים במלאכת הסריגה, הזמינו אותו לסרוג עמם. כשענה האורח שאינו יודע לסרוג התפלאו הילדים ושאלו: "מה, לא למדת לסרוג בבית הספר?"

בכיתה ג' לומדים הילדים והילדות בני התשע על בעלי המלאכה השונים ומבקרים במקום עבודתם. כאשר לימדתי על מקצוע הסנדלרות הזמנתי לכיתה סנדלר מומחה, שריד אחרון לדור סנדלרים ותיק, כדי ליצור נעליים לנגד עיניהם של הילדים. תחילה הציג לילדים את כלי העבודה הידניים שלו ואת חומרי הגלם. לאחר מכן, במשך שעה ארוכה יצר שלב אחר שלב, בשקט וללא הסברים, נעל מושלמת. הוא חתך, הדביק ותפר בעבודה ידנית מיומנת, ומדי פעם נעזר באחד הילדים שישבו פעורי פה לנוכח הפלא שנוצר לפניהם. כאשר סיים והציג בגאווה את המוצר הסופי, זוג נעליים, הילדים מחאו לו כפיים כדי להביע את הערכתם. בהמשך התנסה כל אחד מהם בעבודת הסנדלרות והכין סנדל קטן. החוויה הזאת המשיכה להדהד בכיתתנו לאורך זמן, ויש בה כדי לאשר את חדוות הלמידה מתוך עשייה ולהדגים את האמירה של שטיינר שרצוי לכלול סנדלר בצוות המורים.

מכאן אפשר לראות עד כמה חשובים לימודי המלאכה, אשר מצד אחד מטפחים תהליכי לימוד פעילים ומלאי חיים, ומצד שני מחברים ילדים ובני נוער לעבודה מעשית הקשורה לחיים הממשיים ולרכישת ביטחון במגע עם חומר ועם אתגרים פיזיים. בכך מתרגלים הילדים מלאכות שונות עד דרגת מיומנות מסוימת שתאפשר להם להתקין דברים מוחשיים שמשרתים צרכים ממשיים בעולם. כדי להגיע לכך, על התלמידים להתנסות בכל פעילות של מלאכה או עבודת יד על פי תוכנית לימודים התואמת לגילם. משמעות הדבר היא התקדמות ממשחק לעבודה, מתמונה לאידיאל, ודרך מלאכות בסיסיות לטכנולוגיה ולעבודה מודרנית עם חומרים סינתטיים בכיתות הגבוהות.

אורית דותן, מורה ירושלמית ותיקה למלאכה, משתפת אותנו במחשבותיה ואומרת מתוך ניסיונה כי יש להנחות את הילד באופן כזה שהמלאכות יתבצעו בזרימה תנועתית שתאפשר לנושאים הטכניים להיות רק "משרתי המטרה" ולא המטרה עצמה. החשיבות האמיתית היא מה הילד חווה במהלך העבודה; על אילו מכשולים התגבר; האם מוצא הוא בתוכו את האומץ לטעות, להבחין בטעותו, לתקנה ולהיווכח תוך כדי כך שלכל מאמץ פנימי שהוא עושה יש השפעה על התקדמותו. והיא מוסיפה: "אם יצליח המורה להגיע לדרך הנכונה 'איך' ללמד כל ילד וילד על פי אופיו ותכונותיו, תהפוך פעילות העשייה לחשובה יותר מהתוצר הסופי, שהינו בר חלוף."

בפעולת הסריגה הופך החוט – שקיים בממד יחיד – לאריג דו-ממדי עם תפקיד תלת-ממדי. האימון הזה בהתמקדות וריכוז יבוא לידי ביטוי בעתיד הן ביכולת לפתור בעיות והן בחיזוק הביטחון העצמי ובשמחה למראה המוצר הסופי היפה, שהוא גם שימושי

חשוב לציין שאין בחינוך וולדורף מלאכות בעלות אופי מגדרי. את כל המלאכות עושים בנים ובנות יחדיו באופן טבעי לחלוטין. הבנים לומדים לסרוג, להכין גרביים בכיתה ה' ולתפור בובות בכיתה ו' – כל זאת בהנאה רבה. מעולם לא שמעתי אמירה שמלאכה כזאת אינה ראויה לבנים (אגב, במקור הייתה הסריגה מקצוע גברי). כך גם הבנות אינן מהססות להשתמש בכוח פיזי – מעיבוד עץ ביסודי ועד נפחות בתיכון. כל המשימות המבוצעות לא נעשות בעבור עצמן אלא כדי לפתח את הכשרים הגופניים, הנפשיים והרוחניים של הילדים. עם זאת, תמיד תהיה להן מטרה מעשית של התמודדות עם עולם החומר. כאן הם יפגשו עולם של תהליך, אתגרים שיסייעו לצייד אותם במיומנויות חיוניות לעיסוק בעניינים מעשיים של החיים וכן התעוררות למודעות חברתית ולעבודה עם אנשים אחרים.

על מיומנות שבאה לידי ביטוי בחיים עצמם סיפרה לי אחת התלמידות הבוגרות שלי. בשעת טרק בדרום אמריקה השתחררה לפתע ממקומה רצועת נשיאה של תרמילה. בחניה הקרובה הוציאה את ערכת התפירה שלה, שלפה מחט עבה, חוט מתאים ושפופרת דבק, ואז, אל מול עיניהם הנדהמות של חבריה לדרך, הדביקה ותפרה את הרצועה שנפרמה. התפר המאולתר אפשר לה להמשיך בטרק עד שהגיעה לסנדלר באחד הכפרים, שהשתומם גם הוא מיכולת התיקון המרשימה. מאז, כך סיפרה, הפכה לתיקונצ'יקית של החבורה, שרובה לא ידעה להחזיק מחט.

אל כל הנאמר מצטרף כמובן הדגש על האספקט האסתטי. צד זה מוכל בחינוך וולדורף בכל עשייה, הואיל והיופי הוא חלק מהחיים: "בכל מקום יש לפתח את התחושה שהיופי אינו סגור בפני עצמו, אלא דבר שארוג בתוך החיים."[4] מכאן שחוכמת העולם חייבת לפגוש את הילדים בלבוש של יופי, המגרה אותם לעשות כל דבר בהתלהבות.

על חומרים וילדים

בית הספר היסודי מעניק לילדים הזדמנויות רבות לעבודה בידיים בכל מגוון השיעורים, תוך שימוש בכל חומר זמין ממשפחת החומרים הטבעיים: שעווה, בד, נייר, עץ, קליפות עצים, עלים, צמר, חימר ועוד. יש משמעות רבה בהתאמת סוג החומרים, איכותם, שיטות העיבוד ודרכי העבודה לכל גיל ולבשלות הנפשית והפיזית שלו. את הצמר, למשל, פוגשים הילדים בגן הילדים. שם הם לומדים את איכויותיו על ידי מישוש וריח. הם משחקים איתו ומכינים יחד עם הגננות גמדים, בובות, כריות ואביזרי קישוט. בבית הספר הם ילמדו על כבשים ועל תהליכי הפקת הצמר. בשיעורי היסטוריה וגאוגרפיה הם ילמדו על היבטים כלכליים של תעשיית הטקסטיל. כאשר יגיעו לתיכון וילמדו אריגה ועל טכנולוגיית הטקסטיל, תהיה להם כבר הבנה נרחבת באיכויותיו ובמקורותיו של הצמר. את אותם השלבים של התנסות מעשית בחומר והבנה לגבי אופן הפקתו ועיבודו הם יעברו גם עם חומרים אחרים, כמו עץ, סיבי צמחים, חימר, מתכת וחומרים טבעיים אחרים.

ההתקדמות בבית הספר היסודי היא מחומרים הנלקחים מממלכת החיות, דרך ממלכת הצומח ועד למינרלים. עוד מושם דגש על לימוד הרצף מאובייקטים וחומרים הנוצרים באופן טבעי לחומרים מעובדים, משימוש בידיים דרך מכשירים ידניים למכונות.

בכיתות א'- ד' השימוש יהיה בעיקר בחומרים רכים, כאשר הסריגה והרקמה עומדים במרכז. בכיתה א' יסרגו הילדים בשתי מסרגות את תיק החלילית שלהם, ובסריגת אצבעות חבל קפיצה. בכיתה ב' ממשיכים ומעמיקים את חוויית הסריגה, וסורגים חיות קטנות וכדורים. בכיתה ג' הם עוברים לעבודה עם מסרגה אחת, שהיא טכניקה קשה יותר, הדורשת ערנות, ספירה וחשיבה. החפצים השימושיים שיסרגו הילדים יהיו כובע צמר, תיק רשת לבקבוק המים, נעלי בית ועוד. במקביל הם ילמדו תהליכים שלמים הקשורים לבעלי המלאכה השונים: מהצמר אל הסוודר, מהחלב אל הגבינה, מהחיטה ללחם ועוד.

בכיתה ד' עומדות במרכז העשייה התפירה והרקמה, עם רקמות צלבים מרהיבות ביופיין על גבי בדי כותנה. הם יוצרים תיקים, כריות ומעטפות לספרים. בכיתה ה' הם מסיימים את לימודי הסריגה בלימוד טכניקה חדשה – סריגה בחמש מסרגות. איתה הם יוצרים זוג גרביים או זוג כפפות. במקביל הם נכנסים בפעם הראשונה לסדנת העץ ומתחילים עבודה מסודרת ושיטתית בחומר זה, בעיקר גילוף של מוצרים פשוטים ושימושיים בכלים כמו סכין, משוף ומשור.

לידיים, המבטאות את המישור האמצעי באדם, יש תפקיד חשוב באיזון התנועה באדם. למידה באמצעות עשייה מחזקת את הקשר בין החשיבה לרצון

בכיתה ו', בפתח גיל ההתבגרות, שמביא איתו שינויים נפשיים ופיזיים גדולים, הם יכינו חפצים תלת-ממדיים, בדרך כלל תפירת יד של בובות או חיות על פי תכנון עצמי. הילדים מזדהים עם הבובות שהם יוצרים, ובכך נוצר תהליך הנפשה, שמסייע בלידת העצמיות של המתבגר. בעבודה בעץ הם יתחילו לעבוד עם מפסלת ומקבת וייצרו חיות, כפות לבישול, פטישים ועוד. בכיתות ז' ו-ח', כאשר הם מבשילים מבחינה פיזית והמודעות לגוף תופסת מקום חשוב בחיי הנפש שלהם, הם יתפרו בגדים או דברים שימושיים אחרים ביד ובמכונת תפירה. כך המודעות לגוף מתועלת להכנת חולצות, מכנסיים, טרנינג או שורטס. בעבודת העץ הם ילמדו להכין צעצועי עץ בעלי אלמנט מכני פשוט. את בית הספר היסודי הם יסיימו בהכנת פרויקט מסובך יותר על פי בחירה אישית, דוגמת שמיכת טלאים.

הכנת צעצועים מעץ בגיל הזה ממחישה איך חינוך וולדורף מביא גם בדרך זו את אלמנט האומנות לתוך המשחק שלהם. איך אפשר להוביל את דחף המשחק בהדרגה אל יצירה אומנותית ומשם אל העבודה המעשית. בכך מדגיש שטיינר: "אנו פועלים בהרמוניה מושלמת עם הדרישות של טבע האדם."[5]

בתיכון עוברים הילדים לעבודה עם חומרים קשים יותר: ברזל או כל מתכת אחרת ואפילו בטון. איתם הם עושים מעבר לפרויקטים ולנושאים טכניים יותר, הדורשים מחשבה ותכנון, יעילות, קו ייצור ולימוד עיוני במקביל. מלאכות אלה כבר דורשות כוח פיזי רב, אך גם עדינות ורגישות. הם יעבדו בסדנאות מקצועיות לנפחות, עבודות נחושת, תכשיטנות, קדרות, עבודה בעור, כריכת ספרים, קליעת סלים, בנייה ונגרות.

אם נביט על דרך העשייה הארוכה והמיוחדת הזאת שעשו הבוגרים האלה מהגן ועד התיכון, נראה כיצד ניתן להוביל ילדים מעבודת כפיים פשוטה הלאה לעבודת כפיים ממשית, הקשורה לתבונה ולהבנה. עד כמה מרתק לגלות שהפעילות האומנותית של הילדים הופכת מעצמה באופן טבעי לחלוטין לבנייה של צעצועים, רהיטים, תכשיטים, סלי נצרים, כלים מנחושת וקרמיקה ועוד. לזאת קורא חינוך וולדורף – הובלה מאומנות לשם אומנות אל אומנות כגורם בחיים התעשייתיים. זהו חינוך שמלמד ילדים כיצד לבנות אביזרים פשוטים לשימוש בבית, ובאותה נשימה גם מלמד אותם להשתמש במסרגות, חוט ומחט, משור, סכין, מפסלת ובהתבגרותם גם במכונות. זהו חינוך שרואה במלאכת היד גורם מעצב אישיות ותורם לחיי נפש וחשיבה בריאים והרמוניים. זוהי דרך ליצירת חינוך אנושי הפונה לאדם השלם. לימוד מלאכות היד בימינו הוא צורך הכרחי ומאזן כנגד הטכנולוגיה שתפסה כל חלקה טובה. מי ייתן והמלאכות השונות יהיו באמת שליחות חסד שתתרום במשהו כנגד תחלואות השעמום, האלימות, הניכור והרביצה האין-סופית מול המסכים של העידן המודרני.

[1] שמות כה, ח.

[2]  רודולף שטיינר, חינוך וחיים רוחיים מודרניים, הוצאת שוני תובל, הרצאה 12.

[3] רודולף שטיינר, קורס חג המולד למורים בדורנאך, 1921, GA210.

[4] שם.

[5] רודולף שטיינר, חינוך וחיים רוחיים מודרניים, הוצאת שוני תובל, הרצאה 12.