רודולף שטיינר, "אל חברים ברלינאיים", נובמבר 1923

לחברים הברלינאים

הָאָדָם רוֹאֶה
בְּעֵינָיו, שֶׁיְּצִירוֹת הָאֲדָמָה הֵן;
מָה שֶׁהוּא רוֹאֶה מַצְמִית אוֹתוֹ,
אֶל שִׂמְחַת הָעוֹלָם וְאֶל עֶצֶב הָעוֹלָם,
מַצְמִית אוֹתוֹ אֶל הַכֹּל,
שֶׁמִּתְהַוֶּה כָּאן, אַךְ לֹא פָּחוֹת מִזֶּה
אֶל כָּל מָה שֶׁמִּתְמוֹטֵט כָּאן
אֶל תְּהוֹמוֹתֵיהֶן שֶׁל מַמְלָכוֹת אֲפֵלוֹת.

הָאָדָם מַבִּיט
בְּעֵינָיו הַמֻּשְׁאָלוֹת לוֹ מֵהָרוּחַ;
מָה שֶׁהוּא מַבִּיט בּוֹ, מַצְמִית אוֹתוֹ,
אֶל תִּקְוַת הָרוּחַ וְאֶל כּוֹחַ הָעֲמִידָה בָּרוּחַ;
מַצְמִית אוֹתוֹ,
אֶל כָּל מָה שֶׁשָּׁרָשָׁיו בִּנְצָחִים
וְשֶׁנּוֹשֵׂא אֶת פֵּרוֹתָיו אֶל נְצָחִים.

אֲבָל יָכוֹל הָאָדָם לְהַבִּיט
רַק, אִם אֶת הָעַיִן הַפְּנִימִית עָצְמָה,
הוּא חָשׁ כְּאֵבָר אֱלוֹהִי שֶׁל רוּחַ,
שֶׁעַל בִּימַת הַנֶּפֶשׁ
בְּהֵיכַל גּוּף הָאָדָם
מוֹצִיא לַפֹּעַל אֶת מַעֲשֵׂי הָאֵלִים.

הָאֱנוֹשׁוּת שׁוֹרָה
בְּשִׁכְחָה שֶׁל פְּנִימִיּוּת הָאֱלוֹהוּת,
אֲבָל אֲנַחְנוּ מְבַקְּשִׁים לָשֵׂאת אוֹתָהּ
אֶל עֵבֶר אוֹרָהּ הַבָּהִיר שֶׁל הַתּוֹדָעָה,
וְלָשֵׂאת כָּךְ אֶל מֵעַל לְחֻרְבוֹת וָאֵפֶר
אֶת לְהָבַת הָאֵלִים בִּלְבָבוֹת בְּנֵי הָאָדָם.
גַּם כִּי יִכְתְּשׁוּ בְּרָקִים
אֶת בָּתֵּינוּ לְחֻרְבוֹת;
אֲנַחְנוּ נָקִים בָּתִּים שֶׁל נֶפֶשׁ
מִתּוֹךְ אֲרִיגַת הָאוֹר
הַנְּחוּשָׁה כְּבַרְזֶל, שֶׁל הַתּוֹדָעָה.
וּשְׁקִיעַת הַחִיצוֹנִיּוּת
תְּהֵא זְרִיחָתָהּ
שֶׁל לִבַּת פְּנִימִיּוֹת הַנֶּפֶשׁ.

הַסֵּבֶל גּוֹאֶה
מִתּוֹךְ עָצְמוֹת כּוֹחוֹת הַחֹמֶר;
הַתִּקְוָה זוֹהֶרֶת,
גַּם כְּשֶׁעֲלָטָה אוֹפֶפֶת אוֹתָנוּ;
הִ י א  תְּהֵא זוֹ שֶׁלְּהַבָּא
תַּחְדֹּר אֶל זִכְרוֹנֵנוּ,
כַּאֲשֶׁר אַחֲרֵי הָאֲפֵלָה
נִזְכֶּה שׁוּב לִחְיוֹת בָּאוֹר.
אֵין אָנוּ רוֹצִים, שֶׁמְּקוֹר הָאוֹר הַזֶּה
יֶחְסַר לָנוּ בְּמַעַגְלֵי אוֹר עֲתִידִיִּים,
בִּגְלַל שֶׁעַתָּה, בְּעוֹד אָנוּ שְׁרוּיִים בְּסֵבֶל
לֹא נָטַעְנוּ אוֹתָם בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ.

Es siehet der Mensch
Mit dem Welt’erzeugten Auge;
Ihn bindet, was er siehet,
An Weltenfreude und Weltenschmerz,
Es bindet ihn an alles,
Was da wird, aber minder nicht
An alles, was da stürtzt
In Abgrundes finstre Reiche.

Es schauet der Mensch
Mit dem geist’verlih’nen Auge;
Ihn bindet, was er schaut,
An Geisteshoffen und Geistes-Halte-Kraft;
Es bindet ihn an alles,
Was in Ewigkeiten wurzelt
Und in Ewigkeiten Früchte trägt.

Aber schauen kann der Mensch
Nur, wenn er des Innern Auge
Selber fühlt als Geistes-Gottes-Glied,
Das auf der Seele Schauplatz
Im Menschen-Leibes-Tempel
Der Götter Taten wirket.

Es ist die Menschheit
Im Vergessen an das Gottes-Innere,
Wir aber wollen es nehmen
In des Bewusstseins helles Licht,
Und dann tragen über Schutt und Asche
Der Götter Flamme im Menschenherzen.
So mögen Blitze unsere Sinneshäuser
In Schutt zerschmettern;
Wir errichten Seelenhäuser
Aus der Erkenntnis
Eisenfesten Lichtesweben.
Und Untergang des Äusseren
Soll werden Aufgang
Des Seelen-Innersten.

Das Leid dringet heran
Aus Stoffes-Kraft Gewalten;
Die Hoffnung leuchtet,
auch wenn Finsternis uns umwallt;
und  s i e  wird dereinst
in unsere Erinnerung dringen,
Wenn wir nach der Finsternis
Im Lichte wieder leben dürfen.
Wir wollen nicht, dass diese Leuchte
Dereinst in künft’gen Helligkeiten uns fehle,
weil wir sie jetzt im Leide
Nicht in unsere Seelen eingepflanzet haben.