הוצאת אדם עולם אנתרופוסופיה וחינוך וולדורף בישראל
באיגרת האחרונה כתבנו על ההפסד המשפטי של בית חינוך אביב בבג"צ מול עיריית תל אביב. הידיעה עוררה תגובות רבות (יחסית), ומתוכן בחרנו להביא את תגובתה של הקוראת סיגלה גולדפרב, שגילתה שכפיה בתחום החינוך הוא תחום שבו עיריית תל אביב מצטיינת משנות הארבעים:
יפה כתבה אורנה בן דור כי "הזוי שהורים בתל אביב לא יכולים ליהנות מהחירות לחנך את ילדיהם כמו הורים ברמת גן, רק מפני שמר חולדאי תקוע על כסאו ונהנה מדימוי ליבראלי, בשעה שבפועל הוא חונק את החופש התרבותי של התושבים בנקודה הכואבת ביותר". אני אוסיף ואומר על חנק תרבותי שהחנק אותו מוביל חולדאי הוא גם ערכי, רגשי, מצפוני ורוחני; שלילתה של החירות לבחור בתחום שהוא בנפשם של הורים רבים.
בימים אלו אני כותבת עבודה בנושא "מדיניות ציבורית בישראל כלפי זכותם של הורים לבחור את בית הספר ושיטת החינוך על פיהם יתחנכו ילדיהם – עבר והווה".
כולנו מכירים את ההווה בהתמודדותו של "בית חינוך אביב" עם המציאות הנכפית עליהם על ידי עיריית תל-אביב. והנה קצת על העבר… על מה דובר בשנת 1949 בדיונים של ועדת החינוך של הכנסת על זכותם של הורים לבחור?
אהרון ציזלינג: "שאלתי את השר בישיבה הקודמת ואני רוצה לחזור שוב ולשאול כיצד בדעתו לתקן את המעוות שנעשה בעבר שלא ניתן להורים להגשים את רצונם בנוגע לחנוך ילדיהם. ואיך לפי דעתו להבטיח כעת שהורים הרוצים למעשה בפתיחת בי"ס לפי הזרם הרצוי להם, יוכלו לעשות זאת?". אחר כך הוסיף: "בזמן שלטון המנדט היה חוסר כוח לוועד הלאומי להטיל את חוקיו על העיריה אשר נשענה על שלטון זר, אולם היום לאחר שזכינו בשלטון עצמי אנו יכולים לומר לכל אב ואם: הנה יש לכם הזדמנות לסדר את חנוך ילדיך לפי הזרם הרצוי לך [...] עניין החינוך הוא עניין חמור מאד, הוא יכול לזעזע והוא יכול לבנות, אני מאמין ובטוח שהחוש ההיסטורי של היהודים יבחין שהעם הזה בענייני חינוך צריך ללכת בדרך מאד גמישה של חופש ושל רצון ההורים, כי דבר זה הוא שהציל את אחדותנו".
פייגה אילנית: "זכות ההורים לבחור בחינוך הרצוי להם לחנוך ילדיהם היה דבר מקודש, לשם כך היו הורים רבים שולחים את בניהם למרחקים, ולפעמים את כל זאת עשו על חשבונם הפרטי, היות והם נמצאו; גם עקרו את דירותיהם בגלות ולא היתה להם רשות מקומית משלהם, כיום צריך הדבר להיות לא בחסד, כי אם בזכות".
שר החינוך זלמן שז"ר: "בחוקת החינוך ישנו חוק המבטיח את שמירת ההגדרה העצמית של הזרמים. ישנה זכות לכל אב או אם להודיע לאיזה בי"ס הוא (היא) רוצה לרשום את בנו". "המדינה חייבת לתת לכל אזרח בי"ס, היא חייבת לתת לכל אזרח את היכולת לבחור בביה"ס הרצוי לו".
גם אז, בשנת 1949, לפני שהונהגה בישראל הרפורמה של כפיה מוחלטת ברישום לבתי ספר, רפורמה אשר נקראה "כור ההיתוך והאינטגרציה" ויושמה בשלהי שנות השישים ועד סוף שנות השמונים (המדיניות לא השיגה את מטרתה, אבל זה כבר פרק אחר בעבודת המחקר), עיריית תל-אביב בראשותו של רוקח מנעה מהורים את אפשרות הבחירה, הדיונים על כך בוועדות החינוך של הכנסת היו ארוכים. בין השאר נאמר:
רחל כגן: "אני מסכימה לדברי ציזלינג שעיריית תל אביב לא התנהגה כפי שהיתה צריכה להתנהג, נתקבלה החלטה בקונגרס לתת לזרמים להתפתח והיא היתה צריכה לקיים זאת [...] נעשה פשע לציבור ופשע לילדים". אז חולדאי, מסתבר, אינו הראשון ששלל את החופש של ההורים בתל אביב לבחור כיצד לחנך את ילדיהם. רק אדגיש, שעל אף שמדובר על לפני שבעה עשורים, היה מי שכינה זאת אז "פשע".
כפיה של חינוך כושל
נדבך עצום בחירותו של אדם לבחור את דרכי חייו הוא חינוך ילדיו, ועיריית תל אביב שולחת יד בחירות זו. הנפנוף בערך השיוויון והאשמת ההורים הרוצים בחינוך אנתרופוסופי בהיותם קבוצה מתבדלת עושה להם עוול. נכון שמשפחות רבות שילדיהן בחינוך ולדורף יכולות להרשות זאת לעצמן כלכלית; אך יש גם יותר ויותר משפחות המוותרות על נסיעות לחו"ל, על רכב, גרות בשכירות – בכדי לממן את החינוך המסוים הזה לילדיהן. ויש גם את בית ספר "עליה" בחיפה, הפועל בשכונת מצוקה בתמיכתה המלאה של העירייה.
יש בכך שיתוף פעולה של עיריית תל אביב ובית המשפט עם השיטה שנכפית עלינו בשם השיוויון. ומה כופים על ההורים? בתי ספר שרבים מהם מרוקנים מערכים, מחיבור ואהבה לטבע, מהקניית "יראת כבוד", מאימון אמיתי של "ערבות הדדית" וראיית האחר. בתי ספר שאינם מחנכים לעשיה אומנותית ולמלאכות לצד הפיתוח החשיבתי, שמעטים הם אלו המתאמנים בהם על מיומנויות כגון עמידה מול קהל, הרצאה, נגינה ושירה, ששינון מחליף בהם את היצירתיות. חינוך שכזה הוא החינוך הנכפה על רובנו ועוד יותר בעיר הכביכול פלורליסטית; תל אביב. וכספי המיסים של כולנו מממנים מנגנונים שמנים של מחלקות מנופחות במשרד החינוך ומאות מפקחים שרובם מפקחים על השלטת האחידות והשינון. כספים שיכולים היו להוריד את גובה תשלומי ההורים למשל.
זכותה של עירייה לשלול מבית ספר את כספי החינוך המגיעים לו ממשרד החינוך ועוברים דרכה? זכותה של עירייה לממן עשרות מבני חינוך לבתי ספר דתיים וחרדיים בהם לומדים ילדים שבנפשם של הוריהם חינוך דתי, אך לשלול מתן מבנה להורים שבנפשם חינוך ולדורף?
האומנם?
אני תוהה מדוע חולדאי אוחז בחוזקה בגישה למנוע העברת הכספים למוסדות וולדורף בעירו, לצד האמת בהעברת כספים למוסדות חינוך חרדים ואחרים, שאינם קונפורמיסטים. מה הפחד? מה הבהלה? כל העולם משנה כיוון היום לטובת ההבנה שהלמידה הטובה ביותר נעשית מתוך חווית עשייה, על החשיבות שיש לתת לעבודת כפיים, על הצורך העמוק שיש לתת לצרכים האינדיבידואלים של הילד- על הקשר שבין הפרעות קשב לאובדן הקשר עם הסובב האדם והטבע.
האם זה הפחד משינוי? האם זה חוסר הבנה בעולמות החינוך? האם זו ההנעלות בתפיסה המיושנת שהחינוך המודרני, המשעבד את הילדים למען התעשיה ו ״צרכי העולם המתקדם״ המעודד אחידות ולא שונות, הפולט מתוכו את
מי שאינו מצטיין במקצועות ״נחשבים״?? מאכזב, נפשע.
תודה סיגלה על הכתבה המעניינת!