חינוך בהשראת עולמות הרוח

מה הוא האני? מה מבטא מושג זה? האם האני בכלל קיים? ואם הוא קיים, מה משמעותו בתהליכים חינוכיים?

במובן מסוים אלו השאלות החשובות ביותר לפועלים בתחומי החינוך, ומכיוון שכמעט כולנו עוסקים בחינוך בדרך זו אחרת, כהורים, כמחנכים, כמדריכים או כמלווים, הרי ששאלה זו חשובה לכולנו.

נדידת זהויות

שאלת האני היא שאלה של זהות. והיא אינה פשוטה. בחיי היום יום אנו אומנם חווים את עצמנו כבעלי זהות עצמית קבועה ופחות או יותר מגובשת, אבל לא פחות מכך, אנו חווים גם את ההשתנות, את הזרימה ואת הבלבול והכאוס של זהויות רבות ונפרדות בתוך עצמנו. שאלת הזהות העצמית – האני – היא שאלת הזמן.

הבה נתבונן תחילה על ישותו של האדם מזווית ראייה רוחנית: מרכז ישותנו אינו נולד עם הלידה ואינו מת עם המוות. מה ששטיינר כינה בספריו ובהרצאותיו האנתרופוסופיות אני – ובעברית המילה "נשמה" היא אולי המתאימה ביותר לתארו – הנו נצחי והווה, מעבר לזמן ולמרחב. כל אחת ואחד מאתנו

היה קיים כבר לפני עידן ועידנים ויהיה קיים בזמנים רחוקים בעתיד. קיומנו הטבעי הוא קיום רוחני חסר גוף, בעולמות הרוח הנצחיים, שבהם אנו מאוחדים עם כל רעינו בני האדם ועם ישויות רבות נוספות. שם אין מחיצות, הפרדות וגבולות, ויחד עם זה לכל אדם יש ישות וזהות ברורה ועצמאית משלו. דמיינו סימפוניה מוזיקלית בה לכל צליל יש את איכותו הוא, ויחד עם זאת, כל הצלילים יוצרים יחדיו מוזיקה שמימית המבטאת את היחסים והקשרים בין הישויות כולן. שטיינר כינה זאת: "מוזיקת הספירות".

חיינו הארציים מהווים מסע התפתחותי בממד הגשמי-פיזי, שכנראה אין אפשרות לעשותו בעולמות הרוח. אנו עוזבים את הקיום הרוחני לזמן קצר, לובשים גוף (לידה), עושים את המוטל עלינו יותר או פחות בהצלחה וחוזרים לקיומנו הרוחני (מה שאנו מכנים "מוות"). הפסקות אלו בקיומנו הטבעי (שהוא חיינו בין ההתגשמויות הארציות) מהוות פסק זמן קצר, אבל הכרחי במסענו כבני אדם, במסגרת המסע הארוך של הווייתנו.

משמעותו של המסע הארצי – מה שאיננו יכולים לעשות בעולמות הרוח – הוא חיזוק המרכז הפנימי, הנשמה, והפיכתה ליותר מלאת עוצמה, יותר חדורה ברוח, יותר מוסרית ויותר קורנת אור. כאשר נשיג משימה זו נהיה כמו הבודהה ונוכל להשתחרר ממסעותינו הארציים.

מסע הנשמות

בפתיחה להרצאתו הראשונה בקורס הכשרת המורים (ידע האדם, 1919), אומר שטיינר שעבודת המורה היא המשך לעבודת ההיררכיות. בשפה שלנו הייתי אומר: עבודת החינוך משמעה המשך פה, על פני האדמה, של העבודה הרוחית אותה עשתה כל נשמה בעולמות הרוח, יחד עם אחיותיה ואחיה ועם ישויות רוחיות נעלות ממנה.

בהקשר של התפתחות הנשמה אפשר גם לומר, שאנו כמחנכים מלווים את מסעם של הילדים שהופקדו בידינו, תומכים ומסייעים בידם לעבור את דרך ההתחנכות שלקחו על עצמם כאשר החליטו להתגשם עלי אדמות.

במובן זה מהותה של עבודתנו החינוכית מכוונת לאותו מרכז פנימי של הילדה אותה אנו מלווים, לאותו אני, לאותה נשמה הפועמת בקרבה. ובדיוק כאן עומד בפנינו אתגר גדול והוא נעוץ בעובדה שמרכז הישות האנושית אינו גלוי והוא עטוף כביכול במעטפות. שטיינר כינה מעטפות אלו: גוף אסטרלי, גוף אתרי וגוף פיזי. גם המתקדש הגדול ביותר אינו יכול לראות את האני עצמו, אמר שטיינר. מרגע הלידה ועד רגע המוות מסתתרת הנשמה בינות למעטפותיה.

כיצד, אם כן, נוכל ללוות, לתמוך ולסייע לילדתנו כאשר היא מסתתרת, כאשר אינה גלויה? זהו המסתורין הגדול של עבודת המחנך. שוב ושוב בהרצאותיו אמר שטיינר למורים שאין אפשרות לפעול, להשפיע ולחנך את האני עצמו, זהו קודש הקודשים של האדם ועליו להישאר חופשי. אנו יכולים ורשאים להשפיע אך ורק על המעטפות. בשפה האנתרופוסופית: על הגופניות הפיזית, על כוחות החיים ועל כוחות הנפש של הילדים. את נשמתה, יכולה רק הילדה עצמה, במובן זה, לחנך.

מכאן שתהליך חינוכי לגיטימי הוא תמיד השפעה עקיפה. אנו פועלים, משפיעים, מלווים ועובדים על מעטפות הילדים שנמסרו להשגחתנו, ודרכם על עצם מהותם, על גרעין ישותם. ישנו תמיד רווח בין מה שאנו עושים לבין השפעתו על הילדים, ורווח זה נמסר לידיהם של כל ילדה וילד, פה מתחילה עבודה פנימית, מודעת יותר או פחות. וכאשר רווח זה אינו קיים מסתיימת עבודת החינוך ומתחיל אילוף.

צרור מפתחות

בעבודתו הרוחנית שטיינר נתן לנו, המחנכים, בהקשר זה מפתחות, מפתחות שעליהם מתבססת דרכו הרוחנית והמעשית של חינוך ולדורף. אציין כמה מהם בקצרה:

המפתח הראשון הוא הבנה עמוקה של התפתחות הילד: הדרך שבה הנשמה מתגשמת בתוך הגוף הפיזי – מה שלפי חינוך ולדורף מתרחש בשבעון הראשון; הדרך שבה הנשמה מתגשמת בגוף החיים – בשבעון השני; והדרך שבה היא מתגשמת בכוחות הנפש – בשבעון השלישי. מכאן, שבשנים הראשונות של חיי הילד, עלינו לפעול עליו באמצעות איכויות העולם הפיזי-חושי במובנן הרחב ביותר. בשנות האמצע של הילדות – באמצעות כוחות החיים, ומגיל ההתבגרות – באמצעות כוחות הנפש וההבנה.

המפתח השני הוא מתודות מגוונות להבנת הנשמה וצרכיה, דרך התבוננות במעטפות. מה מבטאת גופניות כזו או אחרת? מה בא לידי ביטוי דרך תנועה, הרְגלים, טמפרמנט? ומה קורן דרך כוחות הנפש הבוגרים, דרך איכויות החשיבה וההבנה? נשמתו של כל ילד נסתרת מאתנו אבל התגלויותיה חשופות לכל עין, אם יודעים כיצד להתבונן.

מפתח נוסף קשור לדרכו הרוחנית של המחנך עצמו. דרכו המדיטטיבית של האדם הבוגר. כאשר צועדים בה בהתמדה, רצינות ואמונה היא יכולה להפגיש אותנו, בדרכים סמויות, עם נשמתם של הילדים. בסופו של דבר, גם אנחנו ישויות רוחניות ונצחיות וגם בתוכנו מפעמת נשמה שמקורה בעולמות הרוח.

המסע שלנו עם הילדים שהגורל הפקיד בידינו התחיל זמן ארוך לפני לידתנו, וזה מסע שגם אנחנו כמחנכים וגם הילדים עצמם בחרנו לעשותו במפגש הארצי. בעולם הפיזי-חושי אנו נפרדים, בעולם הממשי-רוחי אנו מחוברים. אפשר לממש חיבור זה והוא מהותי לכל שאלה חינוכית.