להקיש על שערי מרום במעמקי הלב
"בודהה לא זקוק לדמי אבטלה בעולם הרוח..."

להקיש על שערי מרום במעמקי הלב

בשיחה על חוף הים מספר אריה בן דוד, ממייסדי סמינר וולדורף במכללת דוד ילין בירושלים, לגבע ששון על דרכו הרוחנית בעבר ובהווה, ומעלה מחשבות ותהיות לגבי מציאת הדרך אל הרוח עם הדור הצעיר והמשתנה.

חול המועד סוכות. שעת בין ערביים. השמש השוקעת אל תוך הים כמו כדור אש שאורו כבה לאיטו מהלכת עליי קסם. צביטת המסתורין הזאת, ההרגשה שהעין אינה יכולה להקיף ולקלוט את גודש המראות אפפה אותי שוב כאשר שמתי פעמיי לפגישה עם אריה בן דוד בשעה זו של דעיכת היום על חוף הים. עם אריה, שהוא אנתרופוסוף ותיק, אמן וממייסדי סמינר וולדורף למורים בדוד ילין בירושלים, ביקשתי לשוחח על משמעותה וחשיבותה של ההארה לחיים במאה העשרים ואחת. התמקמנו מול הים שהפך אפלולי, רוגש ומלא מסתורין, ומשם, ככל שמעמיק המבט אל האופק, אני שואב את שאלתי הראשונה.

מהי הארה עבורך? מהו המושג הזה? האם כפי שהוא מופיע בספרו של שטיינר "כיצד קונים דעת בעולמות העליונים" זהו שלב הכרחי בדרך להתקדשות?

המושג הזה, עונה אריה לאחר שתיקה מהורהרת, עבר הרבה מאוד גלגולים, הוא מגיע אלינו מתרבויות עתיקות, בעיקר מזרחיות. למשל, מתוך התבוננות בסיפור ההארה הקלאסי של הבודהה, אפשר ללמוד על תהליך ההארה שבודהה עבר בגיל צעיר מאוד. מעניין מה שהשיב לאמו כששב הביתה מואר, והיא שאלה אותו האם בשביל זה היה צריך לעזוב את הבית לשבע שנים? תשובתו של בודהה התארכה...הוא שתק...

שטיינר, בהתייחסו לבודהה, שואל: מה קרה עם בודהה אחרי שהגיע להארה? מה הוא עושה עכשיו? איפה אפשר למצוא אותו?...ואומר שהדמות שהייתה בודהה על האדמה פועלת כעת בספירה של המאדים. ובקיצור, במילים שלי, בודהה לא זקוק לדמי אבטלה בעולם הרוח...

אולם, כשמסתכלים על שאלת ההארה ומשמעותה, השאלות שעולות בי הן: מי מואר?  בשביל מי? ובשביל מה?

התמונה הבודהיסטית על פיה בודהה השתחרר מכבלי העולם הזה והפך להיות מאוחד עם ההוויה האלוהית ובכך התנתק מתלותו החומרית ומצרות העולם, היא רק דרך אחת מני רבות לראות זאת, אך היא אינה תואמת בהכרח את המציאות הרוחית.
מאוד מעניין ששטיינר, בהתייחסו לבודהה, שואל: מה קרה עם בודהה אחרי שהגיע להארה? מה הוא עושה עכשיו? איפה אפשר למצוא אותו? על כך הוא מביא תמונה מעניינת ממחקריו הרוחיים, ואומר שהדמות שהייתה בודהה על האדמה פועלת כעת בספירה של המאדים. ובקיצור, במילים שלי, בודהה לא זקוק לדמי אבטלה בעולם הרוח, כי משימתו שם היא התמרת כוחות הברזל ואש המלחמה הזורמים מהספירה של מאדים לכוחות של אומץ ואהבה. בכאב גדול עליי לומר שכל הסימנים מעולמנו מעידים שיש לו תעסוקה להרבה שנים. ומכאן נובע, שגם בודהה שהגיע להארה במישור הארצי, לא עזב את מעורבותו באבולוציה של האדם והעולם, אלא קיבל משימות אחרות בעולם הרוח, בהתאם לחוקיות הרוחית של הקוסמוס. אני מדגיש זאת עכשיו, מכיוון שדווקא בתקופה של האדם המערבי המודרני, מושג ההארה יכול להיות מבלבל ומטעה בגלל המקורות והאינטרפרטציה שמהם הוא נלקח.

אתה יכול להרחיב?

כאשר שטיינר מתאר בדרכו המיוחדת את דרך ההארה ואת תהליכיה, יחד עם התרגילים שהוא נותן, הוא מפרט גם את המפגשים הרוחיים עם שומר הסף הקטן והגדול, שהם שני מעברים משמעותיים בדרך הרוחנית. החצייה הבריאה של הסף שבין החוויה במישור הפיזי לחוויה שבמישור הרוחי מותנית במפגש עם שומר הסף, שהוא בעצם אתה עצמך, ללא מסיכות במלוא כיעורך ושקריותך שטרם עברו התמרה. כל זאת הרחק מהתמונה הרומנטית של מפגש עם מלאכים בלבן בעולם שכולו טוב... חשוב לזכור שאת הממצאים של מחקריו האנתרופוסופיים, שטיינר מביא מתוך תודעה מודעת משוחררת גוף, שהיא נקודת המוצא.

מה לגבי התרגילים שהוא נותן, שבעזרתם אפשר להתקדם בתהליך החניכה הרוחנית?

התרגילים באים כעזר בפיתוח האיזון הגופני והנפשי, וכהכנה לאדם שאולי גם יחצה את הסף. הם עוזרים מאד (למתמידים) בחיי היום יום בצד הארצי, אך ממש נדרשים אם ברצוננו לשאת בתודעה בהירה ובטוחה את החוויה הזאת של שהייה בעולם הרוח, ללא חיבור ישיר לגוף שלנו בעולם . יש אנשים שמנסים להגיע לחוויה הזאת בעזרת סמים או בדרכים מקוצרות אחרות, ואז אין להם את הכלים הנפשיים והרוחניים לפגוש את מה שהם פוגשים, ומכאן הדרך לאשפוז פסיכיאטרי קצרה מאד. הכניסה המדיטטיבית למצב תודעה זה מהווה נקודת התחלה למחקר ולהתנסות במרחב לא מוכר, כי שם האדם העובר דרך שומר סף פוגש שוב ושוב את שאלת המודעות העצמית, שם הוא יכול לשאול: מי אני באמת? וזאת חוויה קשה הדורשת הרבה אומץ פנימי וכנות כדי לעבור אותה. אם לא עוברים דרכה אז אנו עדיין נתונים בתוך מערבולות אסטרליות רגשיות שקשורות למישור הארצי ומכאן שיפוטנו והתנסויותינו הרוחיות תהיינה מעורבות באין ספור פנטזיות ואשליות.
כיום התפתחות רוחנית קשורה במהותה לאתגר שמציבה לנו הנפש הבלתי מושלמת שכל אחד מאיתנו מנסה לנהל. זאת הואיל והגוף הפיזי והגוף האתרי הם הרבה יותר בשלים ומפותחים מבחינה אבולוציונית מאשר הגוף האסטרלי והאני, שהם במובן הזה עדיין "ילדים". כשמתבוננים בגוף הפיזי על כל המערכות שלו, אנו רואים יצירה מושלמת שמנוהלת היטב על ידי חכמת הטבע, ללא התערבותנו המודעת, לעומת הכאוס והבלגן של הגוף האסטרלי והמערכת הנפשית שלנו.

ואריה מוסיף בהומור, גם אם אני מסתכל על עצמי, ממרומי גילי המופלג, כשחציתי כבר את גיל 60, אני עדיין חווה את עצמי כמו ילד במובן הנפשי רגשי. זה מדהים שכל כך הרבה דברים שקורים מכניסים אותי למערבולות רגשיות, וגם דברים קטנים יכולים להכאיב רגשית. כמה שזה רחוק מהתמונה של תפקודם המופלא של מערכת העיכול והנשימה! אני מדגיש זאת מכיוון שגם בקרב קהילת האנתרופוסופים, שהולכת ומתרחבת, הנושא הרגשי נפשי הוא נושא שלא מפותח לעומק. וכדי להגיע להתנסויות וחוויות רוחניות עמוקות, יש צורך בעבודה רגשית ופסיכולוגית עמוקה ורצינית. אחרת, שוב ושוב הנפש והגוף האסטרלי ייכנסו ויבלבלו אותנו, ולא יאפשרו לאורך זמן עבודה משמעותית ואפקטיבית.

אני עדיין חווה את עצמי כמו ילד במובן הנפשי רגשי. זה מדהים שכל כך הרבה דברים שקורים מכניסים אותי למערבולות רגשיות, וגם דברים קטנים יכולים להכאיב רגשית. כמה שזה רחוק מהתמונה של תפקודם המופלא של מערכת העיכול והנשימה!

אז כיצד אתה עושה זאת?

גם אני, כמובן, סובל מכל התחלואים שהזכרתי, וכך אני מכיר אותם מקרוב... אחד הדברים שאני מוצא לעצמי כדרך משמעותית, הוא העובדה שתהליך ההתפתחות והטרנספורמציה הרוחנית מתרחש בעצם ממש בלב חיי היומיום. אני משתדל לא לחיות חיים של הפרדה שבהם פעם אני עושה מדיטציה של חצי שעה ושואף למגע עם עולמות הרוח, ופעם אני חי כביכול את חיי היומיום של הישרדות עם המשימות והיעדים. תהליך ההכנה למפגש עם עולמות הרוח מתרחש עבורי בלב חיי היומיום. קשה לתאר זאת במילים, כי זה קשור בחוויה.  לדוגמא, עכשיו אנו משוחחים, אנו יכולים להחליף מחשבות ורעיונות, אך המפגש הזה של שני אנשים הוא מקום שבו מתאפשרת "הִינמסות " הדדית. אני תוהה אם המילה ההודית "נָמָסטֵה" מקורה בפועל להינמס  (ובדקדוק נכון " להִמָס"). כאשר איש המזרח מברך מישהו בנמסטה, הוא מתכוון לומר מתוך יראת כבוד עמוקה: "הַמִיסֵנִי והינמס אליי". זאת ברכת איש המזרח. אני חושב שסוד הדרך להארה בשבילי הוא סוד ההינמסות, היכולת שלי להינמס אל העולם, ואל אנשים ובכך לאפשר למרחב שנוצר בהדרגה להתהוות, להתחיות ולהתגלות.

תן לי דוגמאות מהחיים

זה נכון לגבי עבודה עם ילדים, לגבי מערכות יחסים בין אנשים ולדרך שאני מנסה לבצע את משימות חיי. יש לי חיים מאוד אינטנסיביים, כי בנוסף לפעילות בסמינר שגדל מאוד בשנים האחרונות, אני גם פעיל בתחומים המחברים כלכלה וחברה. דוגמא לכך הוא מיזם המשתמש בפלטפורמה לחילופי משאבים מכל הסוגים, במסגרתו כבר פועלים עשרות אלפי אנשים (בארץ, בארה"ב ובקרוב בהודו), ושמטרתו הגדולה יותר היא ליצור כלי כלכלי חדש שיאפשר לממש את "האינדיבידואליזם האתי" שביסוד הפילוסופיה של החירות בתוך המרחב הכלכלי חברתי על ידי שינוי שיטת ייצור הכסף והקצאתו.
בנסיבות חיי, כשברצוני לחיות במודעות חיים פנימיים מלאים במובן הרוחני, איני יכול להפריד זאת מחיי היומיום הפרקטיים והחיים הנפשיים והרגשיים המלווים. אם אפריד, לא יהיו לי כמעט בכלל חיים רוחניים, ולכן הדרך האישית שלי אומרת שלא משנה באיזה מצב אני נמצא ואת מי אני פוגש, שם אני מטפח את המרחב הנפשי רוחני שמתרחש ממילא קודם כול במפגש וביכולת ההינמסות.
כשאני מסתכל על חיי ושואל את עצמי מנקודת ראות רוחנית, מה אני כבן אדם מייצר מהרגע שנולדתי - השאלה שלי היא מה יישאר ממני בעולם לאחר מותי, ומכל זה מה יהיה רלוונטי לחיים הבאים שלי?  ומה שמצאתי זה שאני (ואולי כל אדם, גם אם אינו מודע לכך...) מייצר דבר אחד מהבוקר עד הלילה. כל התרגולים, כל המדיטציות, כל היוזמות והפעילויות, כולם בעצם מהווים התרחשויות מסוימות שמאחוריהן יש דבר אחד שבשבילי הוא הדבר שבאמת קורה –  וזהו המפגש. בסופו של דבר, כל מה שבחיים האלה גורם לי שמחה, עצב, פחד, כאב וכעס, אלו הם המפגשים השונים שיש לי עם אנשים. אינספור אינטראקציות ומפגשים שבונים מערכות יחסים, שבנוסף ליכולות שפיתחתי הם למעשה הדברים שאני לוקח לקיום שלאחר המוות. אותם אני אעבד בתקופה שבין מוות ללידה חדשה והם מהווים היסודות שעליהם יתעצב מה שיהווה מוטיב חיי וקשרי הגורל שלי בחיי הבאים על האדמה.

צעירים היום מאוד חשופים להתנסויות רוחניות, אך מצד שני יכולת המשמעת העצמית והריכוז שלהם לאורך זמן הם קצרים מאוד. התרגילים בספר "כיצד קונים" עדיין מאוד רלוונטיים למי שיכול לעשות אותם, אבל ככלל, למרבית האנשים הצעירים של היום, קשה מאוד לעבוד עם התרגילים האלה

טוב, אז בוא נחזור לדרך הרוחנית. לאור דבריך, האם אתה חושב שהספר "כיצד קונים דעת בעולמות העליונים" צריך לעבור היום איזה שינוי מבחינת ההנגשה שלו לצעירים? אולי עריכה שמתאימה לתקופתנו המודרנית?

לפני עשרים שנה במסגרת לימודי האנתרופוסופיה בסמינר מורים, למדנו על ארבעת הגופים של האדם: גוף פיזי, אתרי, אסטרלי וגוף האני - The I. היום אני מלמד על חמישה גופים: פיזי, אתרי, אסטרלי, The I , והחמישי - The I phone. מכיוון שזה הפך להיות גורם כל כך דומיננטי בחיי האנשים. זו תודעה חדשה! אני רואה אנשים צעירים שגם כאשר הם מניחים בצד את המכשיר - כעבור דקתיים הם מרגישים עצבנות כאילו הפשיטו אותם. הם מרגישים ערומים, כאילו הורידו להם איבר מהגוף. ואז הם חייבים להושיט יד ולהציץ במכשיר. יש פה שינוי מאוד עמוק בתפיסת המציאות. כשאתפנה לכך אכתוב מאמר בנושא שכותרתו באנגלית כבר מוכנה:  From Smart Phones to Smart Kids.

צעירים היום מאוד חשופים להתנסויות רוחניות, אך מצד שני, יכולת המשמעת העצמית והריכוז שלהם לאורך זמן הם קצרים מאוד. התרגילים בספר "כיצד קונים" עדיין מאוד רלוונטיים למי שיכול לעשות אותם, אבל ככלל, למרבית האנשים הצעירים של היום, קשה מאוד לעבוד עם התרגילים האלה. בעת הזאת אני גם בוחן את עצמי ללא הרף כדי לעבור שינוי מתמיד. הצעירים של היום שונים מאלה שלימדתי לפני עשרים, עשר ואפילו שבע שנים. לכן אני מחפש איתם כל הזמן דרכי הוראה חדשות.

מה שאני מוצא זה שבנוסף לתרגילים המצוינים שמציע שטיינר, צריך להציע לתלמידים מצד אחד פרקטיקה במישור הנפשי פסיכולוגי, ומצד שני שינוי בצורת הלימוד. היום אפשר להתקדם יותר בעבודת צוות. כלומר, עבודה בקבוצות קטנות בהן יכולים התלמידים לחוות את המהות וגם לקבל עזרה ביצירת המרחב.
לדוגמא: אם אנו לומדים את "כיצד קונים" או טקסט פרקטי אחר של שטיינר. בעבר חשבתי שאני יכול לבקש מהסטודנטים לקרוא בבית את הקטע הרלוונטי, לתרגל, ולבוא למחרת עם החוויה שעברו וגם שאלות שעלו בהם. אבל נוכחתי שלמרבית הצעירים זה קשה, ולכן התחלנו לעשות יותר התבוננויות ותרגולים ביחד בכיתה. וכך, קבוצות קטנות נותנות סיכוי טוב יותר לפיתוח הכלים לעשיית התרגולים, כי אם הם יפתחו את הכלים אז יוכלו להמשיך לתרגל. אני משקיע הרבה מחשבה בשיתוף הסטודנטים, בחיפוש אחר דרכים פרקטיות שכאלה. למשל, איך נכון ללמד לעשות מדיטציה. מתחילים ממדיטציה בסיסית כדי להפנים את המהות, כדי להתחזק. כאשר עובדים תחילה ביחד בכיתה, הטכניקה והגישה נלמדות ואח"כ התוצאות טובות יותר גם בעבודה העצמאית בבית. מכאן אפשר להמשיך למדיטציות עמוקות יותר.

לפני עשרים שנה במסגרת לימודי האנתרופוסופיה בסמינר מורים, למדנו על ארבעת הגופים של האדם: גוף פיזי, אתרי, אסטרלי וגוף האני - The I. היום אני מלמד על חמישה גופים: פיזי, אתרי, אסטרלי, The I , והחמישי- The I phone

אתה משתף אותם בתהליך האישי שלך?

זה הדדי. רבים חווים היום חוויות רוחניות. אחד הדברים שתורמים לי ותומכים בי מאוד בתהליך הרוחני היא ההבנה שאני לא לבד. מפעם לפעם, בהקשבה אינטימית, אני ניזון מהקבלה והתמיכה הזורמים ממורים רוחניים המלווים אותי ומעניקים מאהבתם וחכמתם. קשה לתאר את האיכות הזאת, שאותה אני מרגיש ממש כמו ילד קטן בר מזל, שלא משנה אלו שטויות הוא יעשה, יש מישהו שתמיד יאהב אותו ויאמר לו את כל האמת ודבר ממעשיו לא יפגע באהבה ובעוצמת התמיכה שזורמת אליו.
חלק גדול מהבעיות הנפשיות והרוחניות שלנו היום, נובעות מכך שהרבה מאוד אנשים חווים מצוקה רגשית שמקורה בין השאר בכך שלא קיבלו אהבה בסיסית ללא תנאים מההורים שלהם , ומצד שני אין להם חיבור רוחני, ולכן גם לא את התמיכה והאהבה המרגשת הזאת מאותם מורים רוחניים שמחכים בסבלנות בעולם הרוח, לכך שרק ארמוז שאני רוצה בקשר איתם ומיד הם מתייצבים בזהרם החם והעדין. אחד האתגרים בימינו הוא לפתח באורח החיים היומיומי את היכולת לקשב ולאינטימיות רוחנית, מעין שמיעה פנימית. להינמס אל תוך שקט שבו בהדרגה נפתח לך מרחב חדש. המרחב הזה מאוד מיוחד ובסופו של דבר מאוד מעודד.

שאל אותי פעם מישהו, איך אתה יודע אם המרחב הזה, החוויה הרוחנית הזאת, היא אמיתית ולא סתם פנטזיה או אשליה ?
השבתי שבמילות השיר של נתן זך, "ציפור שנייה" יש משהו שאני חווה בהקשר הזה.

"ראיתי ציפור רבת יופי, הציפור ראתה אותי.
ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד עד יום מותי."

זאת חוויה של מפגש רוחני. הציפור היפה היא חוויה רוחנית עמוקה ומרגשת. הפעם הבאה שהוא יפגוש ויחווה אותה כך, תהיה לאחר המוות.

"עבר אותי אז רטט של שמש, אמרתי מילים של שלום."

מהו הרטט הזה? כאשר הדבר האמיתי מתרחש, חווים הארה מסוימת עם רטט שמגיע עד לגוף הפיזי. כך אני חווה זאת, התרגשות פנימית ולפעמים בצד העין גם נוזלת דמעה. לא מהחלק הפנימי של העין, ליד האף .זה לא בכי של עצב או שמחה. אלא חוויה של התרגשות שאני נמס אל מהות רוחנית יותר עדינה. כאשר לומדים לאפשר לרגעים האלה להתהוות, אז הופכת האיכות הזאת להיות חלק מאוד משמעותי במפגש עם החיים. אם אנשים צעירים יפתחו בתוכם מודעות כזאת של קשב, שמיעה פנימית ואינטימיות רוחנית, בהדרגה הם ילמדו לחוות את הרוחניות בחיי היומיום ככלי מחזק ומעודד ולא יצטרכו לחכות עד המוות כדי לראות שוב "ציפור שנייה".

***

הציפור של נתן זך ליוותה אותנו עד תום השיחה. אך גם אל סף של השתהות, הרהור ודחף עז לצאת אל הטבע. הלחן הנפלא של השיר התנגן בתוכי עת פסענו לאורך החוף החשוך. רוח ים סתווית טפחה על ראשנו כמו רחש כנפי ציפור.

ציורים וצילום בכתבה: אריה בן דוד
מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*